יום שלישי, 30 בדצמבר 2008

בריטניה - עבריינות במאגרי המידע המשטרתיים

ה-BBC מדווח על הרשעתו של שוטר בשם אמרדיפ ג'והאל, שהורשע בניצול לרעה של מאגר מידע משטרתי. ג'והאל היה מופקד בתחנת משטרה בווסטמינסטר על מאגרי המידע המשטרתיים. הוא שלח מכתבי סחיטה ל-11 עברייני מין ועבריינים אחרים, שנכללו במאגר המשטרתי ואיים עליהם לחשוף את עברם הפלילי בפני שכניהם וקרוביהם אם לא ישלמו עשרות אלפי ליש"ט עבור "my understanding silence". דובר הסקוטלנד-יארד, הודיע, שלמשטרה יש הנחיות נוקשות ביחס למאגרי מידע מודיעינים ושכל ניצול לרעה של המידע נתקל בתגובה חמורה. אבל בבלוג where is your data ממאנים להירגע וסוקרים דוגמאות נוספות לניצול לרעה של מאגרי מידע משטרתיים ומדינתיים - מקרים שמטילים ספק במידת היעילות של הממשלה בתפקידה כשומר נאמן של מידע אישי.
.
בשבועות הקרובים אשתדל לפרסם עוד מקרים ודוגמאות כדי להמחיש את חולשתה של החוליה האנושית בשרשרת אבטחת המידע. נכון. זה לא אומר שצריכים לוותר על יתרונות הטכנולוגיה או על מאגר מידע. זה רק אומר, שבמסגרת האיזון שעורכים לפני שמחליטים האם להקים מאגר מידע אישי ורגיש, חייבים להביא בחשבון גם את החוליה הזו. ועם המנטרה הזו אני מתכוון להמשיך ולהציק.
.
קריאה נוספת:
Pc's greed led to blackmail plot - BBC 18.12.08; Pc denies blackmailing offenders - BBC 8.12.08; 'Blackmail' officer breaks down - BBC 10.12.08; Data Misuse: Police - WhereIsYourData 22.12.08; Police Officer Pleads Guilty to Breach of Data Protection Law - WhereIsYourData 20.6.08; Data Protection Act - 12 month Sentance - WhereIsYourData 20.6.08; Examples of Data Misuse in the government - WhereIsYourData 22.6.08

יום שני, 22 בדצמבר 2008

פומביות המשפט ופרטיות הנשפט

בזמן האחרון אני נתקל שוב ושוב בשאלה, האם בעידן המידע הדיגיטלי ראוי להגביל את פרסומם של פסקי דין באופן, שימנע את זיהויים של בעלי הדין ואת הפיכתו של המידע האישי אודותיהם "טרף" לשיניהם של מנועי החיפוש באינטרנט.

במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח, נתקלתי בתקופה האחרונה במספר פניות של א/נשים, על פגיעה בפרטיות כתוצאה מכך שפסקי דין בעניינם מועלים על אתרים משפטיים: אדם שהורשע בגלל עישון סמים, נשאית איידס שמצבה הרפואי נדון במהלך בירור תביעת פיצוי בגין נזקי גוף, ומשפחה שבנה התאבד בנסיבות שהתבררו בפסק דין – כל אלה חשופים היום יותר מתמיד לפגיעה בפרטיותם.

לפני כשבועיים, קראתי (בבלוג של Fraser) שהמפקחת על הפרטיות בקנדה התייחסה בדו"ח השנתי האחרון שלה לסוגיית הפרסום באינטרנט של החלטות של טריבונלים מעין-שיפוטיים (ראו גם כללים לעניין זה: Use of Personal Information in Judgments and Recommended Protocol). ובשבוע האחרון גיליתי ב-law.co.il, שבית המשפט השלום בתל-אביב דחה בקשה להסיר מאתרי אינטרנט וממאגרי מידע פסק-דין העוסק בנזקי גוף: "אמנם יש בפרסום הפרטים המנויים בפסק-הדין אודות המבקשת משום פגיעה בפרטיותה, אך אין מדובר בפגיעה 'חמורה' הגוברת על עקרון פומביות הדיון… קבלת טענת המבקשת תביא למצב בו ניתן יהיה לאסור את פרסומם של כל פסקי הדין שעניינם תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף. פרשנות האוסרת פרסום פסק הדין תרוקן מתוכן את עקרון פומביות הדיון".

עקרון פומביות המשפט, שעוגן בחוק יסוד: השפיטה, חל גם על פרסום פסקי הדין, וגם על העיון בתיקי המשפט. האגודה לזכויות האזרח מנהלת התדיינות ארוכת שנים בבג"צ בדרישה לאפשר עיון בתיקי ההתדיינות שבבית המשפט, להוציא במקרים שבהם בית המשפט עשה שימוש בסמכותו ואסר על פרסומם של פרטים מסוימים, בין היתר, מחשש לפגיעה "חמורה" בפרטיות (לפי סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן), שתוקן במהלך ההתדיינות; ראו: עתירה משנת 94, תקנות העיון בתיקים שהותקנו בעקבות הגשתה, ועתירה מתוקנת שמגיבה על התקנות). עקרון הפומביות חל גם הליכים מעין שיפוטיים כמו ועדות חקירה (ראו פס"ד בבג"צ גלאון פסקה 6) או הליכי כופר במס הכנסה (ראו פס"ד בבג"צ התנועה לחופש המידע נגד רשות המסים, פסקה 48).

פומביות המשפט נועדה להבטיח משפט צדק ולחזק את אמון הציבור במערכת המשפט. ואם עד כאן דומה שפרטיות המתדיינים נפגעת רק בגלל אינטרסים ציבוריים, שאינם נוגעים ישירות לעניינם – הנה טעם נוסף: פומביות הדיון המשפטי מבטיחה משפט צדק לא רק מבחינת התנהלות מערכת המשפט ורשויות אכיפת החוק, אלא גם בהיבט של המתדיינים האחרים – היא מהווה גורם מרתיע מפני "בניית סיפור" במיוחד לצורך המשפט (למשל שכדרוגלן פעיל יספר שהוא מוגבל כדי לזכות בתביעה לקצבה). החברה מעמידה בפני הפרט משאב כוח מרשים, שעה שהיא מאפשרת לו לאכוף את זכויותיו באמצעות המשפט, וקיום משפט "בשער העיר" קבל עם ועדה מקטין את הסיכוי לניצול מניפולטיבי של משאב זה (וראו גם: "בהליכי ירושה ועיזבון נודעת חשיבות יתרה לפומביות הדיון" ע"א 5183/93 היועמ"ש נ' מרום).

ויחד עם זה, אין ספק שבעידן האינטרנט חל שינוי מהפכני ברמת הפגיעה בפרטיות. כפי שאומר השופט אטדגי, ספק אם ועדת גרוס, שבחנה בשעתו את סוגיית העיון בתיקי משפט (הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם בראשות השופט יהושע גרוס, יוני 1994)), צפתה "את המצב הנוכחי שבו כל פסקי הדין… נתונים לעיון על ידי כל דיכפין באמצעות האינטרנט" (ת"א 42687/03 נדל נ' פולידיאן ומנהל המכס). אני נכנס למנוע חיפוש (גוגל או באתר משפטי) מקליד "איידס" ומייד נגלית לי רשימה של נשאי HIV; אני מקליד "הטרדה מינית" ומקבל רשימה של אנשים שהורשעו בעבירה זו; מקליד "ישמעאל ישראלי" ומייד מקבל פסק דין שמספר לי בפרוטרוט את מגבלות התפקוד המיני שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים שעבר. קשה לקבל את הקביעה בעניין הנ"ל לפיה חשיפה באינטרנט של מידע רפואי אינה מהווה "פגיעה חמורה" בפרטיות.

נכון, גם בעבר היו פרטים אישיים נחשפים בשל פומביות המשפט. זכור לי שכסטודנט למשפטים דפדפתי פעם בכרך פסקי דין ופתאום נחה עיני על פסק דין, שגולל בפני פרטים מביכים על סכסוך ירושה שניטש בין שכנתי לבין משפחתה. אני מניח שגם שכנים אחרים שלי חשפו פרטים אישיים אגב הליכים משפטיים אך אלו לא נחשפו בפניי. לא עוד: היום בלחיצת כפתור מגיעים לכל דבר. וההבדל הכמותי הזה הוא גם הבדל איכותי. יש עניין של הסתברות ושל סבירות והם מהווים חלק ממערך השיקולים שלנו כאשר אנו רוצים לשמור על צנעת הפרט שלנו: כשנפגשתי בבית קפה עם אדם, שאת הקשר איתו הסתרתי מפני חבריי, כשפרטתי לרוקח את בעיות העיכול שלי ומאחורי משתרך תור שמקשיב (או נאלץ לשמוע), או כשהשתזפתי ביום שטוף שמש על גדות ה-Isar לבוש בכובע בלבד, יחד עם משפחות נודיסטים במינכן – תמיד היה קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש אלא אם מישהו דואג לזה בכוונת תחילה (ובגלל זה, למשל, פרסום בעיתון של תמונת אשה שהשתזפה בחוף הים בערום מהווה פגיעה בפרטיות). אבל אם הכל מצולם, מוקלט ומתועד ועוד נגיש ברשת האינטרנט ללא הגבלה ופיקוח – אין פה עניין של הסתברות, יש ודאות והלכה הפרטיות (ואגב, בדוגמאות שנתתי יש גם משום מענה לכל אלה שחושבים שפרטיות היא עניין של מי שיש לו מה להסתיר – בכל המקרים העדפתי לשמור על פרטיותי, למרות שלא עשיתי מעשה שאינו חוקי, ובסופו של דבר - גם לא היה באמת "מה להסתיר", אפילו לא על גדות ה-Isar).

חשיפת המידע ברשת האינטרנט מאפשרת לעשות עיבודי מידע, כריית מידע, וליצור מאגרי מידע לא חוקיים (ראו עניין ונטורה, ע' 818), למשל, מאגר של נשאי איידס, של אימפוטנטים, של עבריינים, של נכים… וכן הלאה וכן הלאה (וברמה הקיימת של אכיפת החוק בסוגיות אלה, ניתן להניח שיש עבריינים שגם עושים זאת). במקרה של משפט פלילי גם אפשר ליצור בעצם "מרשם פלילי" מתחרה במרשם הפלילי של מדינת ישראל. המשמעות היא פגיעה בעקרון הרהביליטציה (ראו: יפעת וינקלר "הכתם נשאר על הקיר"), שבגללו יש חוק מיוחד, שמטיל הגבלות על קבלת מידע מהמרשם הפלילי, שלאחרונה אף נוספו לו איסורים וסנקציות על הפרתן, במטרה לחזק את החיסיון (לחוק המתקן, לדברי ההסבר, לדיוני ועדת החוקה, ניירות עמדה של האגודה לזכויות האזרח).

במציאות זו גוברת הרתיעה מפני פנייה לערכאות וגם כאן יש פגיעה בזכות יסוד. אירוני במיוחד הוא שהחשש מפני פגיעה בפרטיות הוא אחד הגורמים המשמעותיים שבגללו אנשים נמנעים מלתבוע בעילה של… פגיעה בפרטיות (ראו את התביעה בגין פרסום תמונת אדם שצועד במצעד הגאווה – הפגיעה בפרטיות שנגרמה בעקבות פרסום התמונה רק הוחמרה עם פרסום פסק הדין).

כמי שעובד בארגון שמקדם את כל זכויות האדם אני ניצב כאן בפני דילמה קשה. התנועה לחופש מידע, למשל, יכולה לנקוט בקו "חד צדדי" לטובת עקרון הפומביות (ולא רק שאין לי טענה כלפיהם, אלא שאני רץ לבקש את חוות דעתם, הנחשבת בעיני מאוד מאוד). לכן, איני יכול, למשל, לקבל את הקביעה לפיה "ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שגם היא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות" (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס). או שיש לפרש בצמצום את החריגים שנקבעו בחוק לפומביות הדיון (רע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני) תכלית החקיקה כאן היא איזון בין שתי זכויות יסוד ואין לפגוע באיזון זה על דרך של פירוש מצמצם (וראו את דעת הרוב בבג"צ 1435/03 פלונית נ' בה"ד למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח (1) 529).


בשלב זה אין לי פתרונות קסם. הנטייה שלי היא נגד הטלת צנזורה על הפרסומים באינטרנט – גם לא יעיל, וגם תקדים מסוכן מדי. הפיתרון יכול להתמקד בפרסום פסקי הדין – במהדורתם הדיגיטלית או בכלל, אבל בכל מקרה, הוא חייב להיעשות מכוח חוק – תיקון לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן). זוהי דוגמא נוספת לשינוי הדרמטי שהביא האינטרנט באיזונים הקיימים. אפשר להרים ידיים ולגרוס כמו ניב אחיטוב, שהמכונה שינתה את חיינו ואנו נידונים לחיות ב"עולם ללא סודות". זה פיתרון פשוט וקל. קל מדי עם מחיר ערכי ופרקטי ענק. אני עדיין מעדיף להתאמץ ולנסות למצוא איזון חדש שיתאים לשינויים שהביאה הטכנולוגיה – מותר האדם מן המכונה.


יש לזה המשך:

פומביות המשפט ופרטיות הנשפט - הרהור נוסף

יום שני, 15 בדצמבר 2008

בחירות ממוחשבות ומאגר ביומטרי הם לא גאדג'ט

השאלה היא לא מה אנו מסוגלים לעשות אלא מה ראוי נעשה - הכרעה חברתית רציונאלית בשאלות מוסריות וחוקתיות היא תנאי מוקדם והכרחי לניצול של טכנולוגיה - הן במקרה של בחירות ממוחשבות והן במקרה של המאגר הביומטרי - גרסה מלאה למאמר שהתפרסם היום ב-ynet.
.
לכל מי ששואל אני חוזר ומסביר, שאנחנו לא טכנופובים. הטכנולוגיה יכולה להביא ברכה לפרטים ולחברה, אבל היא גם עלולה להזיק. מה שעושה את כל ההבדל זה מחשבה תחילה והסדרה קפדנית של השימוש שייעשה בטכנולוגיה. אבל במדינת ישראל ממהרים: למאגר ביומטרי מהסוג שמשרד הפנים מבקש להקים, צפויות להיות השלכות קשות על זכות היסוד לפרטיות, ולטענת מומחים לאבטחת מידע – גם על ביטחון המדינה ועל שלום הציבור (ראו, למשל, ד"ר מיכאל בירנהק, וגם בדברי ההסבר להצעת החוק). החלטה על מהלך כה מורכב ושנוי במחלוקת, מצריכה לימוד מעמיק ודיון ציבורי. במקומות מסודרים, כמו בבריטניה למשל, דנים בנושא כבר מספר שנים ועדיין לא התקבלה שם הכרעה.
.
אבל אצלנו? שועטים קדימה: אחרי שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה במחטף ציבורי, הודיע השר שיטרית בשבוע שעבר, שהוא "יותר מנחוש" להעביר את הצעת החוק המסוכנת כבר במהלך הפגרה. זאת למרות שבימים אלה חברי הכנסת והציבור מרוכזים במערכת הבחירות, ואינם פנויים לדיון רציני ביוזמה הביומטרית (ראו פניות המועצה להגנת הפרטיות והאגודה לזכויות האזרח).
.
קלות דעת מאפיינת גם פרויקט טכנולוגי אחר שמריץ משרד הפנים - בחירות ממוחשבות. גם כאן מדובר בעסק לא פשוט והתקלות שהתגלו בשבועות האחרונים בפריימריז במפלגת העבודה, או בליכוד מגלות רק קצה קרחון של הבעיות שעלולות לצוץ משימוש נמהר בטכנולוגיה. כפי שמסביר, למשל, אור הירשאוגה: "ליתרונות המרובים של בחירות ממוחשבות נלוות דאגות חדשות. התקשורת בארה"ב מציינת חדשות לבקרים מחקרים שונים שתוצאותיהם מצביעות על כשלי אבטחה של הבחירות הממוחשבות, הנובעים מהאוטומציה של התהליך. רוב המחקרים הללו נוגעים לקלות הפריצה לתחנות הממוחשבות להצבעה וליכולת לשתול בהן וירוסים. בבחירות האחרונות בארה"ב דווח על מספר עצום של תקלות שנגעו לאימותן של מערכות ההצבעה. דאגות כאלה לא פסחו גם על ממשלות באירופה: בהולנד, למשל, בחרה הממשלה לבטל מהלך למחשובן של הבחירות במדינה".
.
מכאן לא נובע כמובן, שהטכנולוגיה לא תוכל בעתיד לסייע בהליך ההצבעה האלקטרוני, כמו שחוזה, למשל, ניב ליליאן, אבל לעת הזאת היא "טרם הגיעה לפרקה, וככל הנראה יעברו מספר שנים לפני שתאומץ באופן נרחב במחוזותינו בבחירות כלליות". אלא שבמשרד הפנים כבר החליטו על המודל הטכנולוגי של בחירות ממוחשבות בישראל, ודוחפים אותו קדימה.
.
.
בחודש יולי השנה התכנסה בטכניון קבוצה של מדעני מחשב, ולאחר שלמדה על תוכנית הבחירות הממוחשבות של משרד הפנים היא התריעה מפני סכנותיה (ראו: אהוד קינן ynet). לאחר שמשרד הפנים התעלם מהם, פנו המדענים לציבור: "אם אתם מרגישים שהתהליך של מעבר לבחירות נטולות נייר נעשה בחופזה וללא הדיון הציבורי המתבקש, פעלו וחתמו על המכתב נגד החקיקה המוצעת".
.
"בחופזה"? "ללא דיון ציבורי" – זה בדיוק מה מה שקורה גם עם היוזמה הביומטרית. אבל עושה רושם שלשר שיטרית אין סבלנות למומחים: בשבוע שעבר, בעקבות כשלון הפריימריז הממוחשבים בליכוד, הוא התראיין אצל יעל דן בגל"צ, ואמר ש"זה ממש מביש שבישראל, מעצמת הייטק, נכשלים עם דבר כל כך אלמנטרי ופשוט של קיום בחירות". וכשנשאל שמא הוא נוקט בקו יומרני מדי השיב: "שיהיה לבריאות, אני איש שמקדם בחירות ממוחשבות… היו תקלות בפריימריז? זה מצחיק…".
.
ואז ביקשה המראיינת להעלות לשידור את ד"ר אלון רוזן, מרצה למדעי המחשב, ואחד מקבוצת החוקרים, שהזהירה מפני מהלכים נמהרים. אבל שיטרית הפטיר "כן, נפגשתי איתם, שמעתי אותם…" ונעלם מהקו – אולי הספיק לשר ממומחים ואולי מערכות התקשורת של גל"צ אינן משוכללות כמו מערכת ההצבעה האלקטרונית של משרד הפנים.
.
איני מתיימר להיות ידען גדול בטכנולוגיה, אבל גם השר שיטרית אינו כזה, למרות "ההשכלה האקדמית המיוחדת שלו". המעט שאני יכול לעשות זה להקשיב למומחים בתחום ולנסות לקיים בעזרתם דיון מלומד וזהיר לפני שמחליטים האם וכיצד נשתמש בטכנולוגיה בצורה מועילה וללא נזקים.

בחירות ממוחשבות או מאגר ביומטרי הם לא גאדג'טים. גם אני שמעתי שישראל היא "מעצמת היי-טק", כמו שאומר השר שיטרית. אבל השאלה שעומדת על הפרק אינה מה אנו מסוגלים לעשות אלא מה ראוי נעשה, ועל כן הכרעה חברתית רציונאלית בשאלות מוסריות וחוקתיות היא תנאי מוקדם והכרחי לניצול של טכנולוגיה, הן במקרה של בחירות ממוחשבות והן במקרה של המאגר הביומטרי.
.
ראו עוד בהקשר של בחירות ממוחשבות (רשימה אקראית וחלקית ביותר): אהוד קינן "האם יהיו בחירות ממוחשבות לכנסת?" ynet 10.12.08; ניב ליליאן "הבחירות בליכוד: הטכנולוגיה לא אשמה" ynet 8.12.08; אמנון מרנדה ואטילה שומפלבי "המחשב והתור: הליכודניקים יצביעו עד 1 בלילה" ynet 8.12.08; עו"ד אביב אילון "האם אנחנו ערוכים להצבעות אלקטרוניות?" ynet 3.12.08; אדר שלו "פריימריז בעבודה: למה כשלו מכונות ההצבעה?" ynet 2.12.08 ; דורה קישינבסקי, האקינג פוליטי - הסיוט של הבחירות האמריקאיות" כלכליסט 4.12.08; יהונתן קלינגר "ההחלטה על הארכת הבחירות, לצערנו, לא היתה אלקטרונית" 2jk.org 4.12.08; אור הירשאוגה "בחירות ממוחשבות ארציות 'בעוד שנה-שנתיים' themarker 4.12.08; עומר טרן "בחירות, מחשבים ודמוקרטיה"; בלוג אבטחת מידע 10.07; גיא מזרחי "על בחירות ממוחשבות" מיומנו של האקר 10.10.07; גיא גרימלנד "תשכחו מפתקי ההצבעה" themarker 6.9.07; גיא ווסט, הבחירות בליכוד עלולות להיות מזוייפות" oneab cyberd 14.8.07; יהונתן קלינגר "מחשבות משפטיות בטרם יעברו מסמרי תשעה אינטש בראשי" 2jk.org 5.9.07; עו"ד אביב אילון "ריכוז של חדשות וידיעות על בחירות ממוחשבות" netlaw ; אדר שלו "גם קוף יכול לפרוץ" 8.11.06; שרית פרקול "סכנות ההצבעה האלקטרונית" מעריב 29.4.04;

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

שקיעתו של החופש האקדמי - שקיעתה של האקדמיה

מי שמתכחש לייעודה של האקדמיה ועוקר את נשמתה פוגע גם בבסיס החברתי והערכי לקיומה. הוא הופך את האקדמיה לעוד איגוד. ומה קורה לאיגודים - את זה הרי כבר יודעים גם ראשי האוניברסיטאות.
.
רותי סיני פרסמה ב"הארץ" (8.12.08), ש"בצעד חסר תקדים, דרשה הנהלת אוניברסיטת תל אביב מאחת הקליניקות המשפטיות של האוניברסיטה שתפסיק לייצג עובדים שהתאגדו במכון ויצמן. זאת אחרי שהנהלת מכון ויצמן הפעילה עליה לחץ בעניין זה." הקליניקה למשפט פרסמה הודעה שלפיה, הנהלות המכונים "הפעילו לחצים להפסיק את הייצוג על ידי עורכי הדין של הקליניקה. לדעתנו לחצים אלה מהווים התערבות בלתי ראויה בחופש האקדמי, פגיעה ביחסי עורכי הדין עם לקוחותיהם ופגיעה בחופש ההתארגנות של עובדים". בסופו של דבר הועבר הטיפול בעובדים למשרדה של עו"ד אורנה לין (שעושה הרבה עבודה ציבורית וחברתית חשובה. מזל שיש אורנה לין). בין המוחים, פרופ' אלון הראל (ראו בסוף הידיעה), פרופ' רות בן ישראל (הארץ מאתמול, לנוסח המכתב), האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים.
.
זו לא הפעם הראשונה שאוניברסיטאות בארץ נוטלות חלק ברמיסת זכויות עובדים. לפני מספר שנים טיפלתי בהגבלת חופש הביטוי של תא תיקון באונ' העברית, שביקשו להפגין נגד העסקה מנצלת של עובדי קבלן באוניברסיטה (ראו מכתב והסיפור ב-02net). אבל אחרי יומיים גילינו שזה לא הכל: האוניברסיטה נטפלה לקול קורא, שהופץ על ידי "תא תיקון", ושלחה לסטודנטים מכתב משפטי שטען שיש בו לשון הרע. על ניצול לרעה של תביעות לשון הרע (או איום בתביעות כאלה) כתבתי כאן לפני כמה ימים (בסיפא של הפוסט, ראו: slapp), ואשוב ואכתוב בקרוב. האיום המכוער והמגוחך הזה הרתיח אותי - ישבתי וכתבתי מכתב תשובה כזה, שיוציא לאוניברסיטה את החשק להוסיף ולאיים על הסטודנטים (להיות מגעיל גם אני יודע, שלא יהיו חכמים על סטודנטים), והמכתב עשה את שלו.
.
כנראה שראשי האקדמיה בארץ סבורים , שיש "מחיר" ששווה לשלם בשביל להתייעל, והמחיר הזה כולל רמיסה של זכויות עובדי צווארון כחול. ובעצם לא רק צווארון כחול - במאבק שהם מנהלים לשיפור שכר המרצים הבכירים ולהגנה על תקציבי המחקר שלהם, הם לא בדיוק דואגים לסגל הזוטר. האם לא עלה בדעתם של קברניטי ההשכלה הגבוהה בישראל, שהסגידה לברוטאליות של השוק החופשי והזלזול בכל מה שהוא "ערכי" אבל לא "יעיל" - כל אלה עומדים הן מאחורי ריסוק העבודה המאורגנת והן מאחורי ייבוש ההשכלה הגבוהה והמחקר בישראל? עד כדי כך טחו עיניהם מראות, שהם פוגעים בחופש הביטוי ובחופש האקדמי וכורתים את הענף שעליו הם יושבים? מי שמתכחש לייעודה של האקדמיה ועוקר את נשמתה פוגע גם בבסיס החברתי והערכי לקיומה. הוא הופך את האקדמיה לעוד איגוד. ומה קורה לאיגודים - את זה הם הרי כבר יודעים...
.

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

ברכבת ישראל יהיה כרטיס חכם (מדי?)

אבי בר-אלי ב-themarker: "בקרוב - כרטוס חכם ברכבת ישראל: אמן זכתה במכרז בהיקף 110 מיליון שקל"
"קבוצת אמנת מערכות (ר"ת ארגון מדעי ניהול יועצים) זכתה במכרז הבינלאומי שפרסמה רכבת ישראל לרכישה ותחזוקה של מערכת כרטוס חכם בהיקף של כ-110 מיליון שקל. מערכת הכרטוס החכם מבוססת על טכנולוגיית כרטיס ללא מגע, המאפשר זיהוי ופרסונליזציה של הנוסע, בקרה וניהול זכאויות, מכירה מהירה בתחנות ומחוצה להן, בקרת כניסה ויציאה לתחנות באופן מהיר ויעיל - תוך חסכון במשאבי מקום, תחזוקה וזמן.
.
לדברי מנכ"ל רכבת ישראל, האלוף במיל' יצחק (חקי) הראל: "יצירת רשת מקיפה ונגישה לנוסעים תהווה פתרון לרבבות נוסעים מדי יום, שישאירו את כלי הרכב הפרטי בבית, ויבחרו בתחבורה ציבורית אשר תפעל בסטנדרטים
בינלאומיים
. (ההדגשות שלי- א"פ)"
.
האם ניתן לקוות ש"הסטנדרטים הבינלאומיים" שעליהם מדבר מנכ"ל הרכבת, כוללים גם סטנדרטים בינלאומיים של הגנה על פרטיות המידע? "זיהוי ופרסנוליזציה של הנוסע" אומר גם, שהרכבת עלולה להחזיק ולאגור מידע על התנועות המדוייקות של כל הנוסעות והנוסעים.
.
באוגוסט 2007 הודיע משרד התחבורה הוא מתכוון להנפיק "כרטיס חכם" בתחבורה הציבורית (ynet 20.8.07) ובעקבות זאת פנתה האגודה לזכויות האזרח והתריעה על החשש לפגיעה בפרטיות הנוסעים (ynet 7.2.08). קיבלנו תשובה מרגיעה, אבל לא מרגיעה מספיק, במיוחד על סמך אינדיקציות שאנו ממשיכים לקבל מפניות הציבור. למה צריכים בכלל לפנות ולחקור את הנושא הזה - אי אפשר שכל העסק יהיה שקוף?
.
פרוייקט מסוג זה צריך להיבנות עם מכוונות מיוחדת לשמירה על הפרטיות. לפני שמתחילים לבצע אותו דרוש תהליך של בחינת ההשלכות שיהיו לו על הפרטיות (Privacy Impact Assessment - PIA) (ראו למשל דף הסבר בנושא של המפקח על המידע בבריטניה או דף של המפקח באונטריו, קנדה) - שיתוף של הציבור בתהליך ובתוצאותיו. שקיפות במקרה זה מבטיחה שקיפות.
.

יום שני, 8 בדצמבר 2008

פרסום תמונות של אורחים בחתונה אינו פוגע בפרטיותם

נועם שרביט ב"גלובס" מדווח על פסק דין חדש, של בית משפט שלום בתל-אביב, שקבע: "פרסום תמונות של אורחים בחתונה אינו פוגע בפרטיותם". התובעת השתתפה בחתונה של ידוענים, ונדהמה לגלות באתר "מתחתנים ברשת" את תמונתה בפרסומת של סלון חתונות. לדרישתה הוסר הפרסום אבל היא הגישה תביעה בגין פגיעה בפרטיות - "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" ופרסום תמונת אדם שצולמה ברשות היחיד.
.
בפסק הדין קובעת השופטת אביגיל כהן, כי לא מדובר בפרסום לצורך הפקת רווחים, באשר "התובעת אינה דמות ציבורית, אינה 'ידוענית'. לא הוסבר על ידה, מדוע דווקא לתמונתה יש 'ערך מוסף' כתוספת לתמונת הכלה וזאת מיתר האורחים בחתונה. (שחלקם מופיעים גם באותה תמונה). ולפיכך, לא ברור, מדוע התובעת סוברת כי מאן דהוא יעשה שימוש בתמונתה למטרות רווח."
.
השופטת קובעת עוד, כי "כאשר מדובר בפרסום תמונתו של אורח בחתונה, כאשר בעלי השמחה מסכימים לצילום ולפרסום, אזי קיימת הסכמה מכללא של האורח לפרסום תמונתו." ומקבלת בכך את טענת הנתבעת, לפיה: "כאשר מתארחים בחתונה מתוקשרת של ידוענים, עם מאות אורחים והרבה מצלמות, אזי קיימת ידיעה של האורח על כך שדמותו עשויה להיות מצולמת על ידי צלמים ובעצם ההשתתפות בחתונה, ניתנה ההסכמה להיות מצולם."
.
קביעה נוספת: "החתונה נשוא התובענה שבפני היא חתונה מתוקשרת של 'סלבריטי' עם אורחים רבים ומצלמות רבות... הגב' ברנדס היא זו שנתנה את התמונה לנתבעת על מנת שתוכל לפרסם אותה באתר האינטרנט שלה. אין מדובר בהסתננות של צלם או בהשגת תמונות שצולמו באירוע פרטי בעורמה. לאור מכלול הנסיבות והעובדות ניתן להגיע למסקנה ולפיה, במקרה דנן, הצילום נעשה ברבים" ולא ברשות היחיד.
.
אבל אותי עניינה במיוחד האמירה לפיה:
"התביעה דנן היא דוגמא לניצול לרעה של המערכת המשפטית, והיא דוגמה קלאסית לשיטת 'מצליח'. כלומר, תובע מחליט להגיש תביעה על דבר של 'מה בכך' וללא כל עילה, ומבלי שנגרם לו כל נזק, תוך תקווה, שהצד שכנגד יירתע מהליכים משפטיים, שהם ממושכים ויקרים מעצם טיבם וטבעם, ואולי יציע לתובע תשלום כספי מסוים לצורך 'קניית שקט', אף מבלי שהתובע זכאי לאגורה שחוקה אחת."
אכן, יותר ויותר אנו נתקלים בתביעות סרק, שמוגשות על סמך ההנחה שהנתבע יעדיף ל"התקפל" מאשר לנהל משפט יקר. את זה טענתי במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בפרשה, שנזכרה בכתבה של מרב בטיטו ב"ידיעות אחרונות" (וראו גם רשימה של נעמה כרמי בנושא).
.
החשש שלנו, כמובן, הוא לא מתביעות כגון זו, אלא מתביעות לשון הרע, שמוגשות כדי להשרות אפקט מצנן על חופש הביטוי בנושאים בעלי חשיבות ציבורית (טקטיקה משפטית שזכתה במדינות שונות בארה"ב בכינוי SLAP (Strategic Lawsuit Against Public Participation) (ראו עוד: וויקיפדיה באנגלית; עו"ד יוסי מאוטנר בעברית).
.
מכל מקום, אם סבורה השופטת שהתביעה שלפניה היא תביעת סרק סחטנית, לא ברור מדוע זיכתה את הנתבעת בהוצאות משפט זעומות בסך 5,000 ש"ח.
.

ביהמ"ש האירופי: מאגר הד-נ-א בבריטניה לא חוקי

בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) הוציא לפני כמה ימים פסק דין, הקובע, שמאגר ה-DNA המשטרתי של בריטניה מהווה הפרה חמורה של הזכות לפרטיות. לדיווח בעברית ראו ב"הארץ" המתרגם מ"הראלד טריביון"):

"ההחלטה, שהתקבלה פה אחד בשטרסבורג, היא מהלומה קשה למדיניות הממשלה הבריטית, המתירה לקטלג ללא הגבלה את טביעות האצבעות והד-נ-א של כל החשודים בפלילים - גם אלו שזוכו מאשמה. בנאום הסיכום נקטו השופטים לשון חריפה במיוחד נגד מדיניות זאת, ואמרו כי בית הדין "המום מטבעה המקיף וחסר האבחנה". השופטים הורו למשטרה הבריטית להשמיד את כל הדגימות השייכות לאנשים חפים מפשע - כחמישית מכלל הדגימות. ... (4.6 מיליון בני אדם, מתוכם כ-860 אלף שאין להם תיקים פליליים)."

פסק הדין באתר ECHR (קובץ PDF ב-PriavacyLives) חוזר שוב ושוב על כך, שלעצם האגירה של מידע אישי על ידי רשויות ציבוריות יש השלכה ישירה על חייו הפרטיים של האינדיבידואל יהא אשר יהא השימוש שנעשה במידע.
"In conclusion, the Court finds that the blanket and indiscriminate nature of the powers of retention of the fingerprints, cellular samples and DNA profiles of persons suspected but not convicted of offences, as applied in the case of the present applicants, fails to strike a fair balance between the competing public and private interests and that the respondent State has overstepped any acceptable margin of appreciation in this regard. Accordingly, the retention at issue constitutes a disproportionate interference with the applicants' right to respect for private life and cannot be regarded as necessary in a democratic society"
.
ואצלנו? בשנת 2005 תוקן חוק סדר הדין הפלילי באופן שהתיר למשטרה להקים מאגר של נתונים ודגימות גנטיות של מורשעים ושל חשודים בשורה של עבירות, חלקן עבירות קלות יחסית. האגודה לזכויות האזרח התנגדה ועודנה מתנגדת להכללתם של חשודים ונאשמים שלא הורשעו במאגר (ראו: סקירה ונייר עמדה שחיברה עו"ד לילה מרגלית) (לדיוני ועדת החוקה בהצעת החוק 28.10.04; לדיווחי השר לביטחון פנים על יישום התיקון לחוק; לדיון שהתקיים בוועדה על הדיווח).
.
לרקע וסקירה ראו ב- GeneWatch UK וב-OutLaw.
.
תוספת מאוחרת:
ממשלת בריטניה עומדת במריה ומסרבת למחוק חפים מפשע ממאגר ה-DNA

יום שבת, 6 בדצמבר 2008

המחטף הביומטרי ממשיך לדהור

השר שיטרית אינו נח לרגע ו"נחוש בדעתו" להדהיר את הפרויקט הביומטרי המסוכן שלו בלי דיון ציבורי ראוי לשמו.
.
זה התחיל משמועות שקיבלנו על כוונה לנצל את המולת מערכת הבחירות ולהעביר את החוק כבר מהלך הפגרה של הכנסת. האגודה לזכויות האזרח פנתה לכנסת וקיבלה איתות מרגיע. אבל בינתיים נחתם ההסכם עם HP, ובמקביל קיבלנו הודעה שועדת החוקה עומדת להתחיל לדון בחוק. וביום ה' כבר הודיע שיטרית שהוא "שהוא 'יותר מנחוש' להעביר את הצעת החוק במהלך הפגרה משום שיש בה צורך בטחוני גבוה ובשל הצורך להסדיר אחת ולתמיד את נושא תעודות הזהות בישראל".
.
אז נעזוב בצד את הטיעון הפופוליסטי בדבר "צורך ביטחוני גבוה", שנוצר לאחר שהפרכנו את אחיזת העיניים שבטיעונים, כאילו מאגר ביומטרי נחוץ כדי למנוע את זיוף תעודות הזהות או כדי להיכנס לאמריקה - מה עם הדמוקרטיה שלנו?
.
במכתב שהוציא אתמול מסביר ד"ר מיכאל בירנהק, יו"ר הועדה המשפטית של המועצה להגנת הפרטיות, שמדובר בהצעה מורכבת מאין כמותה: ההיבט הטכנולוגי מצריך לימוד יסודי ונתון לשינוי מתמיד; דרושה חשיבה נפרדת על כל כדאיותו ואופן יישומו של כל אחד מהאמצעים שההצעה מבקשת להנהיג (דרכון, ת"ז, מאגר מידע); מדובר במהלך ארוך טווח, בלתי הפיך ויקר מאוד; ולבסוף והחשוב מכול - להצעה יש השלכה דרמטית על הזכות החוקתית לפרטיות.
.
"נושא כה מורכב, שיש לו השלכות חוקתיות יסודיות וקשות, ראוי להילמד בזהירות רבה וביסודיות… החיפזון במקרה כזה מסוכן. נציין, לשם השוואה, כי באנגליה… נדונות הצעות שונות, תוך קיום שיח ציבורי ער, מעורבות עמוקה של מומחים … במשך מספר שנים, ועדיין אין שם החלטה. המורכבות מחייבת אפשרות הוגנת ללימוד הנושא ולליבון בדיונים ציבוריים. אנו חוששים כי יש מי שאצה להם הדרך… הבקשה לדיון כה חריג עוד במהלך פגרת הבחירות מעיד על המשך המגמה הזו, וכך אנחנו למדים גם מראיונות בתקשורת של גורמים מסחריים המעורבים ביוזמה הממשלתית.
.
אנו מבקשים להמתין, להתאזר בסבלנות, לאפשר דיון ציבורי, לימוד על ידי מומחים מתחומי ידע שונים, ולדחות את הדיון בהצעת החוק לכנסת הבאה. דחיית הדיונים תפגין אחריות ציבורית. הרצון לחדש מובן לנו, אולם יש דברים שבהם הקצב הנכון והנבון הוא הזהיר, המחושב והיסודי ..."

יום שלישי, 2 בדצמבר 2008

אל תאמרו "לא ידענו": מחר גם הבנקים יחזיקו בנתונים הביומטריים שלנו

.
גיא גרימלנד ב"הארץ" מספר על החתימה החגיגית של ההסכם להנפקת תעודות זהות חכמות. יהושע בקולה, מנכ"ל HP ישראל הוא שהולך לנהל עבור המדינה את המידע הביומטרי שלנו."שישנה כוונה להאיץ את הטיפול החקיקתי בנושא, כך שתעודות זהות החכמות יכללו אמצעי זיהוי ביומטריים". מעניין כמה זמן ידוע למר בקולה את מה שאנחנו גילינו רק בימים האחרונים - ששר הפנים מפעיל לחצים ומבקש שיהיה דיון מזורז וחטוף ביוזמת חקיקה כל כך רגישה דווקא עכשיו, בפגרה ובחסות ערפל הקרב של מערכת הבחירות.
.
בכלל, נראה שבחברת HP יודעים עוד כמה דברים שאנחנו, האזרחים עדיין לא יודעים. בצהלות חגיגת טקס החתימה על ההסכם בישר לנו מר בוקולה גם, ש...:
.
"יתכן כי בעתיד ישמשו התעודות את האזרחים גם בהזדהות מול הבנקים, למשל. 'זה יאפשר לגופים 'לרכב' על תעודות הזהות החכמות ולהציע זיהוי במקומות שכיום קשה ליישם היום."
.
ואנחנו, תמימים שכמונו, חשבנו שרק משרד הפנים המשטרה וכוחות הביטחון יוכלו לבדוק את הנתונים הביומטריים שלנו. חשבנו. אז מה? תתחילו להתרגל: במדינת האח הגדול מישהו אחר חושב בשבילנו. האם יתכן ששר הפנים, שמדהיר הצעת חוק מסוכנת כל כך, ומבטיח לנו כל מיני הבטחות מרגיעות, כבר ישב עם אנשי HP ושירטט איתם את השלב הבא: לאחר שאנחנו נבלע את הגלולה המרה, נתייאש ונתרגל לכך, שטביעות האצבע שלנו והנתונים הביומטריים האחרים מפוזרים בכל פינה, או אז ישלפו לנו את השפן הבא מהכובע, וירשו גם לבנקים ולגופים פרטיים אחרים לשים את היד על הביומטריה שלנו?
.
או כמו שהטיב להגדיר זאת מנכ"ל HP - בעל הבית החדש של המידע הביומטרי שלנו: גם גופים פרטיים יוכלו "לרכב" על תעודות הזהות הביומטריות שלנו.
.
תוספת 2.12.2008: וראו מה יהונתן קלינגר כתב על זה.

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

בניסיון לעצור מחטף ביומטרי

שר הפנים מאיר שיטרית ממהר - מבקש להעביר את חוק מהמאגר הביומטרי בדיון מזורז וחטוף

עושה רושם שהצעת החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי נדחפת על ידי בולדוזר חזק במיוחד. "ההצעה הוגשה ביום ראשון, פורסמה ברשומות, והועברה לחקיקה ביום שלישי" ו"ברור שהחקיקה קודמה והועברה לראש התור" (ראו: הארץ, וגם "החוק הביומטרי נראה כמו מחטף ציבורי"). "מה פשר החיפזון? לא ברור. להצעת החוק יש השלכות קשות על זכות היסוד לפרטיות, היא מורכבת מבחינה טכנולוגית ומינהלית, היא מעוררת שאלות משפטיות-חוקתיות מורכבות, ויש לה השלכות כלכליות, מדיניות וביטחוניות. לציבור יש מה לומר בנושא הזה, ולא היה מקום ל"מחטף ציבורי" (מיכאל בירנהק).

אבל השר שיטרית לא נח לרגע, וחרף הפגרה ומערכת הבחירות הוא פנה אל יו"ר הכנסת ואל יו"ר ועדת החוקה וביקש לקיים דיון מזורז בהצעת החוק במהלך הפגרה, כדי להגיע להצבעה בקריאה שניה ושלישית. בעקבות זאת פניתי בשבוע שעבר בשם האגודה לזכויות האזרח ליו"ר הכנסת, ח"כ דליה איציק ואל יו"ר ועדת החוקה, ח"כ פרופ' מנחם בן ששון, וביקשתי לדחות את בקשות של שר הפנים (למכתב).

מהכנסת נמסר לי בתגובה, כי בשלב זה אין כוונה לנהל דיון בהצעת החוק.

לישכת עורכי הדין מצטרפת לאגודה לזכויות האזרח נגד חוק נתוני תקשורת

לשכת עורכי הדין הגישה עתירה נגד חוק נתוני תקשורת - דיון בעתירת האגודה לזכויות האזרח נגד החוק יתקיים בחודש הבא.


חוק "האח הגדול", שנותן למשטרה גישה מרחיקת לכת לנתוני תקשורת של אזרחים, עדיין על המדוכה. בחודש אפריל השנה הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה בעניינו (ראו הודעה לעיתונות) באמצעות עו"ד דורי ספיבק. השבוע הצטרפה גם לשכת עורכי הדין למאבק והגישה עתירה נגד החוק (ראו ynet). כמו העתירה של האגודה, כך גם עתירתה של הלשכה מכוונת נגד אלמנטים מסויימים בחוק, ובראש ובראשונה - העובדה שהגישה החופשית שיש למשטרה לנתוני תקשורת מסויימים, לא הוגבלה בחוק, באופן שפוגע בחיסון שיש ללקוח עם עורך דין, ובמקצועות אחרים שדורשים חיסיון, כמו רופא, פסיכולוג ועיתונאי. מועצת העיתונות כבר הצטרפה לעתירת האגודה והגישו עמדה באמצעות עורכת הדין אורנה לין. עו"ד דן חי, שהגיש את העתירה בשם לשכת עורכי הדין, כותב בראשיתה:
"יובהר כי האגודה לזכויות האזרח בישראל הגישה ביום 28/4/2008 עתירה בשמה כנגד חוקתיותו של חוק נתוני תקשורת…בשל הפיחות המתמשך במעמד היחסים בין סקטור עורכי הדין ולקוחותיהם ופגיעות נוספות הקשורות להשגת גבול המקצוע, אשר נגרמות באופן ישיר מחוק נתוני תקשורת, ולאור העובדה כי הסוגיה במקרה כאן מערבת שיקולים חברתיים רבי משקל והתעניינות ציבורית ותקשורתית, אין העותרת יכולה לעמוד מנגד ולצפות כי האגודה לזכויות האזרח תפעל בעבורה בנושאים הקשורים לציבור עורכי הדין. בשל כך מוגשת עתירה נפרדת זו."
העתירה מזכירה, אפיזודה שהיתה בועדת החוקה של הכנסת, שעה שזו התבקשה לאשר תקנות שהותקנו מכוח החוק. במהלך הדיון (פרוטוקול) התברר, שהמשטרה כבר הספיקה לחרוג מסמכויותיה ולדרוש מחברות התקשורת מידע אישי, שהחוק אינו מאפשר לה לקבל (הארץ, ynet). יו"ר הוועדה ח"כ פרופ' מנחם בן ששון, הגיב ואמר:
"יש לכם בעיה מולנו… הבעיה איתנו היא לא רק בגלל מה שאולי עשיתם עם נתוני חקירות בחודשים האחרונים, אלא בגלל שבחוק הזה אנחנו, כחברי וועדה, שמנו הרבה מאד מיוקרתנו כמחוקקים..."
נמתין ונראה מה יחשבו שופטי בג"צ על החוק.
2.12.2008 תוספת מאוחרת: בית המשפט העליון החליט לאחד את הדיון בעתירת האגודה ובעתירת הלשכה. עקב כך נדחה הדיון שהיה אמור להתקיים ביום א' הבא (7.12.08) ונקבע ליום א' 22.2.08 שעה 10.00 בפני השופטים: ביניש, ריבלין, פרוקצ'יה, לוי, ארבל, חיות, מלצר.

ראו עוד: אהוד קינן וארז רונן: נדחה הדיון בבג"צ על "חוק האח הגדול" - ynet 2.12.2008

פרסום תמונתו של ג'וסי טרטל אינו פוגע בפרטיות

בית משפט קבע כי פרסום תמונת בנו של ידוען אינה מהווה פגיעה בפרטיות.

מה זה השטף הזה של פסקי דין בעניין פרסום תמונת אדם? דן יקיר הפנה אותי לגלובס של היום: "ביהמ"ש דחה את תביעת דיבה בסך 250 אלף שקל שהגיש יונתן ריבה, בנו הקטין של איש התקשורת גיל ריבה, נגד הצלם שלומי בוצ'צ'ו ואתר וואלה בגין פרסום תמונתו במדור הרכילות באתר". למעשה דובר בשני אירועים, שחבל, באמת חבל להתחיל ולפרט את הנסיבות המדייקות של כל אחד מהם - די במה שניתן ללמוד על הנסיבות מתמצית ההכרעות העקרוניות בפסק הדין (ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' בוצ'צ'ו) ואולי מהפרסום עצמו.

נקבע שלא היתה פגיעה בפרטיות על דרך של "התחקות… או הטרדה אחרת" (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות) -"אינני סבור כי כאשר אדם פוגש בדרך מקרה אדם אחר, ולאחר מכן מחנה את רכבו כדי לפגוש פעם נוספת את אותו אדם, מדובר בהתחקות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. ברור גם כי לא ניתן לתאר את שהתרחש בתור 'מרדף', והוא גם אינו מהווה "הטרדה אחרת" שהיא פעולה "הנמשכת לאורך זמן, ולא בפעולה חד פעמית הנמשכת שניות ספורות".

נקבע שלא היה כאן צילום אדם ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק) - "אין עסקינן בצילום שנעשה בתוך לובי של בנין, או בתוך מתחם סגור אחר, אלא על שביל המהווה את הכניסה לבנין מגורים, הפתוח לכל, כולל לנתבע. אל מול ההגנה על פרטיותו של התובע, יש להגן גם על חופש העיסוק והביטוי של הנתבע כצלם, ועל זכותו לצלם במקומות שאינם בבחינת רשות היחיד." "ההגיון בהגנה על פרטיותו של אדם הנמצא ברשות היחיד הוא שברשות היחיד קיים לאדם יסוד סביר להניח שפרטיותו תישמר." כאן יש נימה, ששמה דגש על ה"ציפייה הסבירה" כתנאי לפרטיות, גישה אמריקאית, שמאפשרת פעמים רבות לאיין את הזכות לפרטיות. המשפט שלנו (ושל האירופאים) אינו מסתפק בשאלה העובדתית - האם בנסיבות הענין יכול היה אדם סביר לצפות לפרטיות. גם אם המעביד מודיע לי שהוא התקין מצלמה בחדר ההלבשה, מהלך שלכאורה מבטל כל ציפייה סבירה, עדיין יש בכך פגיעה בפרטיותי. זה גם העקרון שהביא, למשל, לפסק הדין, שקבע שפרסום תמונתו של אדם צועד במצעד הגאווה, מהווה פגיעה בפרטיותו.

נקבע שלא היה כאן שימוש בשם אדם או בתמונתו לשם ריווח (סעיף 2(6) לחוק), עילה שאותה "יש לפרש באופן מצמצם… תחול רק כאשר הפגיעה בפרטיות של הנפגע, לא רק שנעשתה לשם השגת רווח על ידי הפוגע, אלא שבנוסף לכך, היא מנעה מהנפגע טובת הנאה כלכלית שיכול היה להשיג לעצמו, שאם לא כן, כל פרסום של צילום בעיתון ייחשב כפגיעה בפרטיות של המצולם, שהרי עיתונים נמכרים למטרת רווח. בעניננו, הפרסום לא מנע מהתובע טובת הנאה כלכלית כלשהי. בנוסף, נפסק כי נדרש נזק נפשי, לא פחות מכך, על מנת שפרסום כזה ייחשב לפגיעה בפרטיות" וכאן יש הפניה לפסק הדין בעניין מקדונלד (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (2004)) , שאכן תומך בתנאי השני - עוגמת נפש ונזק נפשי מהשימוש המסחרי שנעשה בשמו של אדם או בתמונתו, אבל דווקא שולל את התנאי הראשון שנזכר - שהפרסום שלל מהנפגע טובת הנאה שיכול היה להשיג לעצמו (פסקה 33 בעניין מקדונלד). בכך אין לגרוע כמובן, מהעקרון החשוב, לפיו יש להיזהר, או נכון יותר להימנע, בשימוש בסעיף נגד עיתונים שמפרסמים תמונה, ובלבד שלא מדובר במסע פרסום לקידום העיתון (וגם כאן נזהרים במקרי ביניים - ראו, למשל, דחיית תביעה של עוברת אורח, שצולמה ברחוב ושולבה בפרומו של "יורדים בגדול" (תא (ת"א) 26243/05 קוזובר אנה נ' חדשות 10 בע"מ (2007)). אבל היו גם פסיקות אחרות (למשל, ת"א (חי) 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים (2004)), שאיני מסכים להן.

לבסוף נקבע שלא לא היה בפרסום משום לשון הרע: התצלומים אינם מציגים את התובע באופן שעלול לעורר לעג כלפיו; וכך גם הכיתובים האוויליים וחסרי הפשר - אדם סביר מתקשה להבין את "עוקצם" וממילא אין בהם כדי לבזות או להלעיג את התובע בעיניו. ואפילו היה בהם כדי להלעיג את ריבה האב - הוא אינו התובע כאן. "מדובר בהומור רדוד למדיי, אך חוש הומור רדוד, הוא כשלעצמו אינו מהווה בסיס לתביעה משפטית." ואידך זיל גמור - נמאס כבר מהזילות של עילת הזילות בשם הטוב.
לא נפסקו הוצאות נגד ריבה "משום שקיים טעם לפגם בצילומו של התובע בלא לקבל על כך את הסכמת הוריו, והן בשל התוכן הראוי לגנאי של המלל המתייחס לתובע ליד הצילומים". יש בזה משהו. ככלות הכל הילד לא אשם שאביו ידוען. אבל אם כבר חסים על הילד למה לרשום בתעודת הזהות שלו שם כמו "ג'וסי טרטל"? ("ג'וסי" על שם בוהק השפתיים הצבעוני "JUICY TUBE" שריבה מכור לו, "טרטל" משום דמיונו של הרך הנולד לצב, ראו ב"הארץ" ובפסקה 33 בפסה"ד).

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

"מלחמה בטרור" או מלחמה בחבורת הזבל

ה-Dailymail ניצל את חוק חופש המידע ומצא שמועצות מקומיות בבריטניה, עושות שימוש בסמכויות מעקב שנועדו ל"מלחמה בטרור" (Regulation of Investigatory Powers Act - RIPA), כדי לתפוס עברייני זבל, שמוציאים את האשפה שלהם לרחוב שלא בימי האיסוף.
ה-Telegraph לעומת זאת, העלה בחכת חופש המידע שלו, שהסמכויות הללו משמשות כדי לתפוס ילדים רעשנים.
המפקח על המעקב כבר ביקר בעבר את המועצות מהקומיות בדו"ח לשנת 2007/8 וקבע, שלחלק מהן יש הבנה לקויה של המושג מידתיות - לא די בכך שפעילות מעקב "תקדם את החקירה" כדי שהיא תחשב כמדתית.
מדובר בעקרון צמידות המטרה: כאשר מסמיכים רשות ציבורית (או מתירים לגורם פרטי) לפגוע בפרטיות, עושים זאת למען מטרה מסוימת. מטרה שהחברה רואה אותה כחשובה דייה כדי להצדיק פגיעה מוגבלת בפרטיות. כאשר חורגים מהמטרה המוסכמת ומנצלים את הסמכויות או את המידע שהושג באמצעותן למטרה אחרת, נשמט הבסיס החוקי והמוסרי של הסמכות. זוהי פגיעה בהאמנה החברתית.
כיבוד עקרון צמידות המטרה חשוב במיוחד בעידן שלנו, שנהנה מהתפתחות טכנולוגית מדהימה, וסובל מאיומי טרור נוראיים. ניצול לרעה של סמכויות מעקב, שנוצרו לצורך התמודדות עם איומים ביטחוניים, מזנה את המאבק בטרור וחותר תחת אושיות הדמוקרטיה והאמנה החברתית. שימוש מופקר בטכנולוגיה, בניגוד להסכמה החברתית, מערער את הבסיס התבוני והמוסרי שלנו כחברה: אנו מתחילים לעשות דברים, רק משום שאנחנו יכולים לעשות אותם, ולא בגלל שראוי שנעשה אותם. ובמצב הזה - לשם מה לעזאזל אנו זקוקים להאמנה חברתית, לתבונה או למוסר? נחזור ל"מצב הטבעי" ו… קדימה - כל דאלים גבר.
מקור:
וראו עוד:
4 מיליון מצלמות מעקב מרגלות אחר הבריטים - הארץ 16.9.2008: "לפי התוכנית, המעוררת סערה ציבורית בבריטניה, חיבור המערכות השונות למאגר המידע המרכזי אמור להתבצע בתוך ארבעה חודשים. ארגוני זכויות אזרח טוענים ששמירת המידע הזה יאפשר לממשלה דרגת חדירה בלתי נסבלת לפרטיות האזרחים. בראיון לעיתון "גרדיאן" אמר מנהל ארגון Privacy International סיימון דייוויס, כי "באף מדינה דמוקרטית אחרת לא היו מאפשרים רמת מעקב כזאת". סקר שערך הארגון מדרג את בריטניה וארצות הברית בתחתית הדירוג של מדינות העוקבות אחר תושביהן, ביחד עם סין ורוסיה."
ישן יותר אבל בעברית:
ynet 24.5.01 "אין לאן לברוח" אם אתם מסתובבים ברחוב בבריטניה, קרוב לוודאי שעוקבות אחריכם מצלמות. בקרוב בבית?"

יום שני, 24 בנובמבר 2008

מצלמות האבטחה - מצג שווא של ביטחון

המשטרה תנצל את מצלמות האבטחה הפרטיות באיזור המרכז כדי לעקוב אחרי כולנו

יהונתן קלינגר הפנה אותי לידיעה שנמלטה מעיני: המשטרה תמפה כל מצלמת אבטחה פרטית (nrg 16.11.2008):

"בכל רחוב, בכל שכונה ובכל כביש: המשטרה תנצל את מצלמות האבטחה הפרטיות באיזור המרכז כדי לעקוב אחרי כולנו - בכל רגע נתון … בקרוב תמפה המשטרה את מצלמות האבטחה והתנועה בכל היישובים במרכז הארץ 24 שעות ביממה".

ובערוץ 2 שודרה בשבוע שעבר כתבה מעניינת בנושא זה.

בכתבה המקיפה והטובה של נדב זאבי (סופשבוע של מעריב 14.11.2008):

"ב-'1984' של אורוול, אחד מאמצעי השליטה המרכזיים באוכלוסייה הוא מצלמות המעקב, המכסות את העיר לונדון. האירוניה היא שגם במציאות היו הבריטים הראשונים לאמץ את מצלמות המעקב כאמצעי לשמירה על הסדר בעיר, וכעת מאות אלפים מהן פזורות ברחבי הבירה האנגלית. התוצאה היתה אופנת רחוב בקרב צעירי העיר של כיסוי הפנים בברדסים. המצלמות הביאו לתלונות רבות של אזרחים, בעיקר שחורים, שנצפו מסתובבים בשכונות לבנות וזכו לפגישה עם המשטרה."

אולי מוזר שהאופנה המתפשטת בחו"ל (לאחרונה נודע שגם פריז מצטרפת למועדון) הגיעה לכאן רק עכשיו. בישראל אוהבים להיות ראשונים עם כל גאדג'ט גאוני ומגניב (מאגר ביומטרי למשל). ובאמת, ברגע הראשון מצלמות מעקב נראות פטנט שיכול להילחם או למנוע טרור, פשע, או סתם לעשות סדר. במשטרה, נאמר למשל ב-nrg, "מודעים גם לעובדה כי נוכחותן של מצלמות במקומות שונים יוצרת הרתעה בקרב עבריינים, שמהססים לפני שהם מבצעים פשע במקומות החשודים כמצולמים. היום המצלמה לא רק מסייעת בפענוח פשעים, אלא גם מרתיעה את העבריינים מלבצע פשעים."

אבל ניסיון שנצבר במדינות שהפעילו את האמצעי הזה, ומחקרים שנעשו בנושא, לא הצליחו להוכיח שמצלמות הוידאו מסייעות להשיג את המטרה שלשמן הן נועדו - אין ירידה בשיעורי הפשע, ובמקרים "הטובים" מסתבר שהעבריינים פשוט מתרחקים מעט ופועלים כמה מאות מטרים מעין המצלמה (דוגמאות: ACLU; BBC; The Guardian 6.5.08 & 26.6.08; Schneier 7.5.08 & 20.9.07 & 17.8.07; וגם בכתבה משבוע שעבר בערוץ 2).

אבל הממצאים הללו לא מצליחים לבלבל את מי שפועל על סמך את הנחות אינטואיטיביות. כך, למשל, בעקבות ממצאים על הישגיהן העלובים של מצלמות המעקב בסן פרנסיסקו, אמר קצין משטרה בכיר, שהמצלמות אינן יעילות ויוצרות תחושה כוזבת של ביטחון בקרב בציבור. אבל ראש העיריה שם התעקש ואמר שבכוונתו להוסיף מצלמות מעקב, משום "שהן נותנות לתושבים להרגיש בטוחים יותר" (S.F. Chroicle 21.3.08 ). כלומר:

"The cameras aren't about security, they're about security theater" (Schneier).
לעומת זאת, פעמים רבות המצלמות מנוצלות למטרות אחרות, החורגות מהמטרות שעליהן דובר מלכתחילה (ראו, למשל, כלכליסט מ-7.7.2008; BBC על הרשאה של עובדי ערייה שהציצו לאשה באמבט; או Chicago Tribune על תצפית "ביטחונית" על זוג שעסק בפעילות רומנטית; או Guardian 21.3.06 על קלוז-אפ של מצלמות ביטחון על משתתפים באחד מהפרויקטים של ספנסר טוניק). וגם אם נתעלם מהחריגים, עדיין יש במצלמות הללו פגיעה גדולה בפרטיות ובזכויות אחרות. אבל כיוון שכבר חרגתי מההחלטה לכתוב פוסטים קצרים יותר אשאיר זאת לפעם אחרת. בינתיים, למתעניינים, אני מפנה לדוגמאות לרגולציה של התופעה, מה שנחוץ גם אצלנו באופן דחוף לנוכח התפשטותן של המצלמות רחובות הערים.
.
קריאה נוספת:


יום שישי, 21 בנובמבר 2008

עם ידידים כמו AT&T הפרטיות לא צריכה אויבים

AT&T מבינה לאן נושבת הרוח ומממנת אירגון פרטיות משלה


מסתבר שחברת התקשורת AT&T תומכת בארגון חדש Futuer of privacy forum ששם לו למטרה להנהיג כללים נוקשים יותר בכל הנוגע לשימוש שעושות חברות מסחריות במידע אישי של צרכנים. הארגון החדש כולל שמות מכובדים בתחום לרבות Peter Swire, שהיה יועץ של הנשיא קלינטון.

נפלא? לא בטוח. נכון שההפקרות ששוררת בארצות הברית בכל הנוגע לסחר במידע אישי של צרכנים (ראו כאן כולל ההפניות בחלק האחרון של הפוסט) הניבה כבר כמה יוזמות חקיקה להגבלת התופעה, וגם לנשיא הנבחר אובמה יש כמה תוכניות. חברות התקשורת הן חלק מהמערך המושחת הזה וכפי שנכתב כאן:

"So, reading between the lines, it's not hard to figure out what's going on here. Corporations understand that stricter privacy regulations are coming, no matter what they do. So they're trying to get out in front, by funding an advocacy group that appears to put them on the right side of the issue, but will almost certainly work to ensure that whatever reforms are put in place won't be too onerous for internet companies. "


ומה שלא פחות חשוב, AT&T היא אחת מן החברות, שמכרו לממשל נתוני תקשורת של לקוחותיהם, בניגוד לחוק - רק מאוחר יותר הצליח ממשל בוש להעביר חקיקה מתאימה בקונגרס - ועכשיו מסתופפות בצילה של חוק חסינות שהתקבל בקונגרס, כנגד תביעות אזרחיות שהוגשו נגדן (נזכר בפוסט הקודם שלי, וראו באתר EFF).


A New Voice in Online Privacy - WashingtonPost 17.11.2008
Group hopes to shape nation's privacy policy - SanFrancisco Chronicle 17.11.2008

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

מידע רפואי בשירות חברות התרופות - ארה"ב

בית משפט פדראלי אישר חוק, האוסר שימוש במידע רפואי לצורך שיווק תרופות


תעשיית התרופות בארצות הברית מגלגלת כסף גדול וידועה בשיטות השיווק האגרסיביות שלה. במאמצי השיווק נעזרים יצרני התרופות בחברות לכריית מידע שמספקות להם מידע ממרשמי תרופות, שרושמים רופאים למטופליהם. המידע במרשמים יכול ללמד על ההעדפות של רופאים לגבי תרופה כזו או אחרת, ולסייע בהפעלת לחצים על רופאים. התוצאה היא פגיעה באתיקה הרפואית, האמרת מחירי התרופות וגידול בהוצאה הלאומית על בריאות.


חוק שחוקקה מדינת ניו-המפשייר שאוסר על כריית מידע ממרשמי תרופות הועמד לתקיפה חוקתית בבית משפט פדראלי. בתחילה קבעה ערכאה נמוכה שהחוק אינו חוקתי משום שהוא פוגע בחופש הביטוי (המוגן בתיקון הראשון לחוקה). השבוע הפך בית משפט לערעורים את הקביעה ואישר את החוק. מדינות נוספות בארצות הברית המתינו לפסיקה החדשה כדי להחליט על גורלם של חוקים דומים.
ואצלנו? כריית מידע לגבי "התנהגות מרשמית" היא אסורה על פי החוק. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. הנה מה שכתב פרופ' אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים:
"לפני כמה חודשים נפגשתי בבית החולים שבו אני עובד עם שני נציגים בכירים של חברת תרופות רב-לאומית גדולה ומוכרת… לפתע התריסה בפני מנהלת המוצר: 'אבל אתה לא רושם מספיק מרשמים של התרופה שלנו'. קשה לתאר את מידת ההפתעה והכעס שחשתי באותו רגע. התברר לי לתדהמתי כי חברת התרופות יודעת כמה מרשמים של אותה תרופה אני נותן לחולים הנמצאים בטיפולי… לחברות התרופות יש עניין כלכלי רב ב'התנהגות המרשמית' של הרופאים. החברות מעוניינות לדעת דרך קבע כיצד מתנהל שוק התרופות, ומאחר שהרופאים הם 'סוכני המכירות' העיקריים בשוק זה, הן אוספות ביעילות רבה מידע רב ומתוחכם על שכיחות המרשמים הרפואיים השונים הניתנים על ידם. מרבית הרופאים אינם יודעים כלל כי הם נתונים למעקב כזה, ושהחלטותיהם הרפואיות הן שקופות וחשופות בפני אנשי השיווק של תעשיית התרופות.… (אבינועם רכס "הפנקס פתוח, וחברת התרופות עוקבת" הארץ 16.12.2007).

עוד בעניין זה:

במהלך הדיון בערעור התייצב ארגון EPIC כ"ידיד בית משפט" והגיש חווד דעת התומכת בחוק.

NH prescription privacy law upheld - CNN-Money 18.11.2008

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

בסוגיית הריגול הפנימי, אין לברק אובמה מאה ימי חסד

אובמה יאלץ להתמודד עם סוגיית המעקב אחר אזרחים.
"הארץ" מתרגם את NY Times: אחרי 8 שנות בוש, אובמה יירש סמכות גדולה יותר לריגול פנימי מכל נשיא חדש שקדם לו. אך סדרה של תביעות אזרחיות תאלץ אותו לנקוט עמדה בדבר חוקיות הציתותים בתוך זמן קצר.


"פרשנים משפטיים ופוליטיים טוענים שאובמה הנשיא עשוי לקבל בהבנה רבה יותר את הסמכויות הנשיאותיות המורחבות נגדן יצא כמועמד, בייחוד מאחר שהקונגרס אישר את הרחבות סמכויות המעקב של הממשל. בהצעה ביוני, שבעדה הצביע אובמה לבסוף, קבע הקונגרס מסגרת חדשה למעקבים שהעניקה לאנשי המודיעין סמכות רחבה בהרבה לצותת לתקשורת בינלאומית ללא אישור משפטי קודם… המבחן הרציני ביותר בסוגיה יהיה בטיפול בתביעת ארגוני זכויות אדם נגד חברות טלפון מרכזיות שלקחו חלק בתוכנית זו, תביעה שממתינה להחלטת שופט פדרלי אם לדחות אותה בשל החסינות שקיבלו החברות מהקונגרס ביוני. משרד המשפטים של אובמה ימשיך את הטיפול בכל התיקים הללו וחלק מפרקליטי התביעות ינסו לכופף את ידו בסוגיה בעייתית זו."

ה-EEF הגיבו כבר לכתבה: What Obama Can and Should Do to Stop Telecom Immunity
כבר הזכרתי את הנושא בעבר: הנשיא בוש מצותת ומשקר, הזמן קצר ומלאכת רמיסת הזכויות מרובה

יום שלישי, 18 בנובמבר 2008

שקיפות מידע שלטוני על גורמים פרטיים - בריטניה

כללים חדשים של מפקח המידע בבריטניה - חופש מידע הנוגע למתקשרים עם הרשות וגופים פרטיים אחרים.

Information Commissioner Office (מאחד את הפיקוח על הפרטיות ועל יישום חופש המידע, אצלנו התחום השני צולע לא פחות מפרטיות אבל גם אין מפקח - ראו הצעת חוק שיזמה התנועה לחופש המידע) הוציא כללים מנחים לשקיפות שלטונית במידע שנוגע לצדדים שלישיים.

רשות ציבורית שמבקשת להימנע מלתת מידע כדי להגן על מידע אישי או על אינטרסים מסחריים של חברות פרטיות, חייבת להסביר את הנזק המדויק שלעתה יגרם אם המידע ייחשף. לא די בספקולציות לגבי הנזק שייגרם. במידת האפשר יש לבקש גם את עמדתו של הצד השלישי שבו מדובר, וככל שלזה אין התנגדות לחשיפה הרשות אינה אמורה להעלות טענות מסוג זה. המדריך מדגיש גם שהפטור על מידע מהסוג האמור אינו מוחלט, והרשות הציבורית חייבת לשקול גם את האינטרס הציבורי שבחשיפת המידע.

ככלל חוזה שערכה הרשות עם גוף פרטי אינו נחשב למידע שנמסר על ידי צד שלישי, הנהנה מפטור. ועדיין, יתכן שהחוזה יכיל מידע שנהנה מפטור, כמו למשל, נתוני רקע שנמסרו במהלך המו"מ לקראת כריתת החוזה ושולב בתוכנו. מכל מקום, כאשר רשות ציבורית מתקשרת עם צד שלישי עליה להבהיר לו שככלל היא כפופה לחובת שקיפות לפי חוק חופש המידע (ראו: מידע חסוי במסגרת חוזים עם הרשות וכן: כללים בדבר אינטרסים מסחריים של צד שלישי).

מדריך נוסף מתייחס לפטורים החלים על מידע אישי, ומפנה את הרשות לבחון בקשה לגילוי מידע כאמור בהתאם לחוק הגנת המידע (Data Protection Act).

מקור: OUT-LAW News - Privacy watchdog issues guidance on FOI exemptions
כאמור, אצלנו אין מפקח על חופש המידע. הכללים הפוטרים את ההגנות על צדדים שלישיים בחוק חופש המידע, מעוצבים בקצב איטי על ידי הפסיקה. העקרונות הם דיי דומים (אבל לא צריכים להתלהב יותר מדי. הבריטים הם לא בדיוק מעצמה של חופש מידע, מה שלא יפתיע את מי שזוכר את "Yes Minister". הם חוקקו חוק חופש מידע רק לאחרונה, ויש גם להם המון בעיות ביישום שלו. ככה זה - חוק, חוק, אבל למנהל הציבורי יש חוקים משלו). להלן רשימה אקראית ובלתי מחייבת של כמה מההלכות בעניין זה:

צד המתקשר עם המדינה בעסקה, אינו יכול להסתיר מהציבור את תנאי ההתקשרות ואופן ביצועה (ע"א 6576/01 החברה לייזום נ' אמיר לירן (2002) פ"ד נו(5), 817).

"פסיקה מסעירה של העליון: חייב את רשות המסים לפרסם מעתה את שמות הנישומים בהסדרי כופר" (גלובס, 23.9.2008; הארץ 24.9.2008) מתוך פסק הדין: "אין מדובר במי שבאים אל רשויות המס כשידיהם צחות כשלג. מדובר בנישומים שלכל הפחות קיים חשד שהפרו את חוקי המס, ושמטעמיהם העדיפו שלא לפעול להפרכת החשדות בדרך המקובלת - הליך פלילי. מסופקני אם נישומים אלו זכאים ליהנות מאותה הגנה רחבה של פרטיות ממנה נהנים יתר אזרחי המדינה הפועלים על-פי חוק". עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים (2008);

נקודת המוצא היא כי הרשות, שעה שהיא כורתת חוזים עם גופים פרטיים, עושה כן כשלוחת הציבור, ומשכך זכאי כל אחד מהפרטים המרכיבים את הציבור לעיין במידע הנוגע להתקשרות, שנכרתה, למעשה, בשמו. עת"מ (ים) 353/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (צור, 19.12.2006);

אין די באפשרות תיאורטית לפגיעה בפרטיות כדי לשלול את גילוי המידע לציבור. גילוי שמות הרופאים המועסקים בשירות הציבורי, בעלי היתרים לפרקטיקה פרטית, משרתת את מטרת החוק. היא יוצרת שקיפות המאפשרת לבחון את התנהלות הרשויות הציבוריות. הוראות החוק הנדונות אינן מטילות חובה לפנות לצד שלישי כל אימת שמדובר במידע על צד שלישי. למעשה, אין כמעט מידע שגילויו אינו עלול, תאורטית לפחות, לפגוע באדם זה או אחר בדרך כלשהי. עלינו לתת להוראותיו פירוש המקיים את תכליתו. בנסיבות שלפנינו, גילוי שמות הרופאים איננו נושא פוטנציאל אמיתי לפגיעה ברופאים ומנגד, פנייה לכל הרופאים בעלי ההיתרים כרוכה, על פי הערכת משרד הבריאות, בעלויות משמעותיות. בנסיבות אלה, אין להורות על פנייה לרופאים בעלי ההיתרים לקבלת תגובתם. (עת"מ (י-ם) 1304/04 התנועה לחופש המידע נ משרד הבריאות (מוסיה ארד, 10.10.2005; ערעור הסתיים בהסכם פשרה - עע"ם 10472/05);

יום שני, 17 בנובמבר 2008

שולחן עגול - האתיקה של פרטיות במקום העבודה

סדנה במרכז לאתיקה במשכנות שאננים, בנושא פרטיות בסביבת עבודה דיגיטלית.

אתמול השתתפתי בסדנה בנושא "האתיקה של פרטיות במקום העבודה - איזון מקומי בראייה גלובלית". הסדנה שהתקיימה במרכז לאתיקה שבמשכנות שאננים בירושלים, אורגנה על ידי שני מרצים למשפטים באוניברסיטת ת"א - פרופ' גיא מונדלק, מנהל אקדמי של מרכז מינרבה לזכויות אדם, וד"ר מיכאל בירנהק שמנהל, יחד עם פרופ' ניב אחיטוב, את תחום המיחשוב במרכז. מתוך ההזמנה לסדנה:

"מקום העבודה ויחסי העבודה משנים את פניהם באופן תמידי. עם התפתחותן של טכנולוגיות מעקב, הן מצאו את דרכן גם למקום העבודה. מצלמות גלויות וסמויות, תוכנות לניטור גלישה באינטרנט, דואר אלקטרוני, מעקב אחר הקלדות מחשב ועוד - מופעלות על ידי מעסיקים, כדי לממש שורת אינטרסים. בין היתר, המעסיקים מבקשים לפקח על ביצוע העבודה על ידי העובדים, למנוע דליפת סודות מסחריים, לסכל יצירת סביבת עבודה עוינת ועוד. מנגד, העובדים, שנמצאים שעות רבות במקום העבודה, זקוקים למרחב של פרטיות וכפי שהובהר בדין הישראלי - הכניסה למקום העבודה אינה כרוכה בהפקדת זכויות היסוד של הפרט בשער. המפגש שבי ןהזכות לפרטיות של העובדים מצד אחד לבין הפררוגטיבה הניהולית של המעסיקים מצד שני, מציב אתגר הן לדיני הפרטיות והן לדיני העבודה. מה גבול המותר והאסור? מהם כללי המשחק בסביבה חדשה זו? האם המשפט הוא זה שצריך לקבוע, או שמא השוק, או נורמות אתיות חברתיות? מי צריך להסדיר את הסוגיה, אם בכלל? ברקע הדיון נמצאות התפתחויות של השנה האחרונה: בית הדין הארצי לעבודה דן בסוגיה וצפוי לומר את דברו (החלטת בה"ד האזורי לעבודה בעניין איסקוב, שערעור עליה ממתין להכרעה בבה"ד הארצי; בדיון ייצגתי בעניין זה את האגודה לזכויות האזרח את קו לעובד כ"ידיד בית המשפט"), ובמקביל ההסתדרות והמעסיקים גיבשו הסכם קיבוצי, שמבקש להסדיר את הסוגיה."

המושב הראשון שהונחה על ידי ד"ר עומר טנא (ראו סקירה גלובלית שעשה בנושא ב"הארץ"), התמקד ברקע לדיון. גיא מונדלק, דיבר על השינויים שחלו במשפט העבודה ובעיקר - החלשות ההסכמים הקיבוציים, חדירתו של שיח הזכויות למשפט העבודה האישי. הוא קרא להידברות ולפעולה משלימה של שיח הזכויות ושל משפט העבודה הקיבוצי, ובמקביל - של ארגוני הזכויות וארגוני העובדים; מיכאל בירנהק דיבר על הסכנות החדשות, שמציבה הטכנולוגיה לפרטיות במקום העבודה, והדגיש את ההבדל בין המשפט האמריקאי, שתופס את הפרטיות כחירות הפרט מול השלטון, לבין התפיסה האירופאית והישראלית, שרואה את הפרטיות כנגזרת של כבוד האדם, ועל כן, כנורמה מחייבת גם ביחסים שבין פרטים, לרבות ביחסי עובד - מעביד. הוא עמד על עליבותו של המבחן האמריקאי של "ציפייה סבירה" לפרטיות, ועל הסכנה בהסתמכות על "הסכמה" שניתנת על ידי עובדים לפגיעה בפרטיותם, לעיתים מחוסר ברירה, ולעיתים בהעדר ידיעה והבנה על מה הם נדרשים לוותר; ד"ר ברכה שפירא, מומחית להנדסת מערכות מידע, סקרה את מגוון האמצעים הטכנולוגיים שמשמשים היום מעבידים במעקב אחר עובדים (ראו לעניין זה כתבה בגלובס); פרופ' יצחק הרפז, סקר את היקפה המבהיל של תופעת המעקב במקום העבודה, והדגיש את נטייתם של מעבידים שלא לטרוח אפילו לעדכן את העובדים על כך שהם מצויים במעקב; אלה מרום, מנהלת משאבי אנוש, הסבירה את המתח הקיים בין הצורך של מעביד להגן על אינטרסים שלו, של לקוחותיו ושל עובדיו באמצעות פיקוח על העובדים ומנגד את הצורך ביצירת סביבת עבודה נעימה וחופשית, שתעודד יצירתיות ומוטיבציה בקרב העובדים.
במושב השני, אותו הנחה ד"ר גיא דוידוב, סקר prof. Joel R. Reidenberg את גישתו (הנוראה) של המשפט האמריקאי לפרטיות עובדים - אין הגנה חוקתית על זכויות אדם בין עובדים ומעבידים בשוק הפרטי, דגש גדול על זכות הקנין של המעביד ועל מתן תוקף להסכמה חוזית של עובדים חרף הנחיתות הגדולה ממנה הם סובלים בהתמקחות מול המעביד, ועל אינטרסים וחובות של מעביד (כלפי כל העולם רק לא כלפי עובדיו) הגוררים אישור לפגיעה כמעט מלאה בפרטיות. נשיא בין הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, סקר את הדילמות שמעסיקות את שופטי בתי הדין לעבודה, שעה שהם נדרשים לאשר פגיעה בפרטיות עובדים או בפרטיות מעבידים.
המושב האחרון, שהנחה גיא מונדלק, התמקד בשאלת ההסדרה של הסוגיה. פרופ' ניב אחיטוב טען, שעלינו להשתחרר מדפוסי מחשבה מסורתיים ולהכיר בכך שהטכנולוגיה אינה מותירה מרווח גדול לפרטיות בכלל ובמקום העבודה בפרט; עו"ד חנה שניצר מההסתדרות הציגה את ההסכם הקיבוצי שנחתם לאחרונה בין ההסתדרות והמעסיקים בנוגע לפרטיות בסביבת עבודה דיגיטלית, ואת היתרונות שרואה בו ההסתדרות; עו"ד שלמה נוימן מלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (המעסיקים) סינגר על ההסכם הקיבוצי, תוך שהוא שם דגש על זכות הקניין של המעביד ועל ההכרח שיש לדעתו להכיר בכך שאין כמעט מקום לפרטיות במקום העבודה; עו"ד סימה קרמר, שבעניין איסקוב ייצגה את עמדת היועמ"ש בכישרון ובנועם רבים, הסבירה מדוע אין למהר ולתת תוקף ל"ויתור" של עובד על זכותו לפרטיות, ומסיבה זו (בין היתר) דנה ברותחין את ההסכם הקיבוצי, שמותיר פתח רחב לסחיטת "הסכמות" לפגיעה בפרטיות ולמצער אינו מוסיף דבר על העקרונות הכללים שקיימים ממילא בדין (לביקורות נוספות על ההסכם ראו: האגודה לזכויות האזרח, ועדת העבודה של הכנסת, עומר טנא, זהבה גלאון, עודד ירון). עו"ד מיכאל אטלן, ממשרד התמ"ת, הסתייג מהביקורת ואמר שאין בו דבר שאינו חוקתי, אך סירב לומר האם יצדד בהוצאת צו הרחבה, אם וכאשר יפנו אל משרדו לצורך כך. עוד תרמו לדיון עו"ד מיכל תאג'ר מקו לעובד, ועו"ד דורי ספיבק, מהקליניקות למשפט באונ' ת"א ויו"ר ההנהלה שלי.
ואני? חזרתי ועמדתי על התוקף המפוקפק שיש לייחס לויתור של עובד על הזכות לפרטיות; שללתי את הגישה הקניינית כרלבנטית לסוגיה - דיברתי על ההיקף המוגבל שצריך לתת לה באמצעות שיח זכויות האדם, ועל כך, שהבעלות של המעביד על מגירת השולחן, פח האשפה, חדר ההלבשה והשירותים במקום העבודה לא מהווים בסיס לפלישה לפרטיות העובדים; הצבעתי על ההבנה החלקית (מאוד) שמפגינים המשפטנים בטכנולוגיה (בלט מאוד בדיון בעניין איסקוב; וכמובן - זה כולל אותי); עמדתי על כך שההסכם הקיבוצי משפר אולי את המצב הנוראי ששורר הלכה למעשה במקומות העבודה, אבל שולל מהעובדים פרטיות שמובטחת להם במשפט החוקתי; התייחסתי לטיעון שלפיו "This is the best you can get" - זה לא טיעון במדינת שלטון חוק; הצבעתי על כך, שבדרך כלל עובדים נרתעים מלתבוע את המעביד בגין פגיעה בפרטיות ועקב כך - מרבים בתי הדין לעסוק בסוגיה זו דווקא במקרים "רעים" מבחינת העובדים, ונימקתי מדוע על השופטים להרבות בפסילת ראיות שהושגו אגב פגיעה בפרטיות.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park