יום חמישי, 13 ביוני 2013

יש לך תלונה על עורך הדין שלך? שקול מילים או שתסתבך בתביעת דיבה משתיקה

בדוח "משתיק קול" התייחסתי בין השאר לאפקט המצנן של תביעות משתיקות במישור הצרכני: לקוח מאוכזב מתלונן וחוטף תביעת דיבה. במקרה שהנילון הוא עורך דין - התובע אפילו אינו נזקק לשלם על ייצוג משפטי. חייבת להימצא הדרך שתאפשר לנפנף תביעות כאלו על הסף על מנת שלא ליצור הרתעה מפני הגשת תלונה לגיטימית. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע.

בין לקוח ועורך דינו נפלה מחלוקת על טיב הייצוג ועל שכר הטרחה. הלקוח שלח מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין, ובו הלין על השירות הרע אשר קיבל, לטענתו, מעורך הדין. בהמשך הגיש הלקוח גם תביעה כספית ודרש לקבל בחזרה את שכר הטרחה ששילם. עורך הדין הגיב בתביעה-שכנגד בעילה של לשון הרע. לא! לא בגלל התלונה ללשכה, אלא בטענה שהלקוח הכפיש את שמו בהזדמנויות שונות בפני מזכירתו ובפניו. תביעת הדיבה נדחתה. תביעת הלקוח דווקא התקבלה בחלקה ועורך הדין חוייב להשיב לו מחצית משכר הטרחה.

דומה שבכך יכלו השניים להיפרד, הגם שלא כידידים, וללכת איש איש לדרכו. אבל עורך הדין מיאן להיפרד והזמין את הלקוח "לבילוי משותף" נוסף בבית המשפט באמצעות תביעת דיבה חדשה. להמשך הרשימה … על מה הפעם? על התלונה שהגיש הלקוח ללשכה שנתיים וחצי קודם לכן - עוד לפני שהוגשה תביעת הדיבה הראשונה.

גם תביעת הדיבה השנייה נדחתה. אבל רק לאחר שהצדדים ובית המשפט צעדו עקב בצד אגודל בנתיבי "תרשים הזרימה" המקובל. תחילה קובע בית המשפט, שבתלונה ללשכה יש משום לשון הרע. אח"כ הוא פונה לבחון את ההגנות. טענת ההגנה של "אמת דיברתי" מתקבלת רק בחלקה - בית המשפט קובע ש"הטענות שבתלונה בחלקן אמת ובחלקן, לא הוכחו באופן ברור, אך גם לא נסתרו בהליך זה".

לבסוף פונה בית המשפט לבחון את ההגנה של "הגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע" (סעיף 15(8) לחוק) - הגנה המותנית בתום לב:

"שוכנעתי כי הנתבע פנה אל לשכת עורכי הדין בתום לב, מתוך כוונה להביא לידיעתם את דבר התנהלותו של עורך הדין ואף מתוך הנחה כי יוכל כך לקבל פיצוי עבור הנזקים אשר נגרמו לו לטענתו… עיון באופן בו נוסח מכתבו של הנתבע מלמד כי אין המדובר במכתב מתלהם. הוא מנוסח באופן שאינו פוגעני, הגם שמציין בצורה ברורה את הטענות… אין כל חובה על הנתבע לבדוק או לחקור את אמיתות הטענות שהרי הן הופנו אך ורק לגורם האמון על כך – ללשכת עורכי הדין. הנתבע לא פרסם את דבר תלונתו מעבר לכך, אלא פנה לגורם המוסמך ואליו בלבד… בשים לב לכך שכבר הוכרע, בינתיים, מאז נשלחה התלונה ללשכת עורכי הדין ועד ימינו אנו, כי שכר הטרחה אשר גבה התובע מן הנתבע היה גבוה מן המוסכם, שכן לא בוצעה מחצית העבודה עליה הסכימו הצדדים, דומה כי תלונתו של הנתבע, לפחות בחלקה, מקבלת משנה תוקף." תא (נצ') 6548-12-09  עו"ד יהושע רובין נ' סאמי סאלם (ש' רננה גלפז מוקדי , 31.5.2013).
התביעה נדחיתה ועורך-הדין התובע חוייב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. לטעמי מדובר בסכום סמלי בנסיבות העניין. אין בו כדי לכסות הוצאות הגנה מפני תביעה, שלפחות למקרא פסק הדין נחזית כקנטרנית ומיותרת. גם אין בו כדי להרתיע מפני תביעות משתיקות בעתיד.

חייבת להימצא הדרך לנפנף תביעות כאלו על הסף. במצב הנוכחי, תרשים הזרימה שלפיו מבררים תביעות דיבה כופה על הצדדים ועל בית המשפט התדיינויות מפרכות ומיותרות. שהרי, תלונה ללשכה מטבעה אינה מהללת ומפארת את התנהלות עורך הדין ומן הסתם היא עלולה "לפגוע… במשלח ידו" (וראו הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק).  בדיוק לשם כך הוקם בלשכה מנגנון לבדיקת תלונות על עורכי הדין, ואף נקבעה בחוק איסור לשון הרע הגנה ל"הגשת תלונה" לגורם שמוסמך לברר אותה. אבל הגנה זו אינה אוטמטית. הנתבע גם צריך להוכיח שפעל בתום לב. ולצורך כך הוא חייב לנהל את כל המשפט.

כך יוצא, שכל תלונה ששולח אדם ללשכה (או לגורמים מוסמכים אחרים) מהווה לשון הרע וככזו היא פותחת פתח לתביעה ולטרטור של המתלונן. אפילו אם כבר בתחילת הדרך בית המשפט מתרשם, שהתלונה הוגשה בתום לב, הוא יימנע מלמחוק את התביעה על הסף ויאפשר לה להתנהל. זהו עיוות חמור ומיותר. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע בנילון.

יום שני, 10 ביוני 2013

הצעת חוק "בוא נכניס למוחמד בכרי" מסוכנת לדמוקרטיה ולשמה הטוב של ישראל

מחר תדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ב"הצעת חוק ג'נין ג'נין" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על לוחמי צה"ל), התשע"ג-2013). כיום יכול כל אדם ששמו הוכפש להגיש תביעה אישית נגד המשמיץ. אבל "לשון הרע על ציבור" – ערבים, חרדים, או סוכני-ביטוח – יכולה להוות בסיס רק לכתב אישום מטעם היועץ המשפטי לממשלה. בהתאם להצעת החוק החדשה, "לשון הרע על פעילות מבצעית של לוחמי צה"ל" תהווה גם עילה לתביעה אזרחית של כל אחד מקבוצת הלוחמים, אפילו אם הוא עצמו לא הוזכר בפרסום ושמו הטוב לא נפגע.

הצעת החוק היא תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, ולפסק הדין שדחה את תביעת הדיבה שהגישה נגדו קבוצת חיילים שלחמה בג'נין. בדברי ההסבר להצעה נטען, שהיא נחוצה כדי להתמודד עם "הפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפי" צה"ל, ועם "הפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב".

הדיבור על מניעת פגיעה בתדמית המדינה הוא מסווה לניסיון השתקה של ביקורת בנושא ציבורי חשוב מעין כמוהו – הפעלת כוח צבאי בידי המדינה. גיוס לוחמים, בניסיון לנצל את זכותם האישית ככלי במאבק ההסברתי של מדינת ישראל, הוא פסול ואינו חוקתי.

הטענה בדבר פגיעה בשמם הטוב של הלוחמים היא נכבדה, אבל לא רלבנטית להצעת החוק. פסק הדין בעניין "ג'נין ג'נין" דחה את התביעה רק לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שלשון הרע, שהסרט מוציא על "קבוצת הלוחמים" בג'נין, לא דבקה באף אחד מהם באופן אישי. בית המשפט הדגיש, שכל פרסום משמיץ על קבוצה (ובענייננו – על קבוצת לוחמים), שמאפשר לצופה או לקורא הסביר לקשור בין דברי הבלע לבין אחד (או יותר) מחברי הקבוצה – קמה עילת תביעה אישית לאותו אדם.

כיום, ההשמצה של "ג'נין ג'נין" אינה יכולה לשמש עילה לתביעה אזרחית (כאמור, את זה מבקשת הצעת החוק לשנות) אבל יכולה להוות בסיס לכתב אישום פלילי. ואכן, שני יועצים משפטיים שקלו לנקוט בהליכים פליליים נגד בכרי, אבל תבונתם הביאה אותם למסקנה שמוטב להימנע מכך.  השיקולים שהנחו אותם רלבנטיים גם להצעת חוק החדשה.
להמשך הרשימה …
ראשית, העמדה לדין של בכרי היתה משרה אפקט מצנן על כל מי שיעז למתוח ביקורת, לפרסם עדות או אפילו להביע דעה על פגיעה במפגין פלסטיני או באזרח ישראלי שנהרג במחסום צה"ל  (ראו למשל: יואב זיתון, "מות המפגין הפלסטיני מירי: מצ"ח פתחה בחקירה" ,ynet 11.12.2011; איתמר פליישמן, "תיעוד הירי ברב מרצבך: החייל יורה מטווח קצר", ynet 19.5.2013; וכן "מפצחי הגולגלות בעמונה"). הרטוריקה שמלווה את הדיון בהצעת החוק מתמקדת בפרסומים משמיצים חסרי בסיס ושקריים. אבל גם פרסום שהוא אמת לאמיתה, וגם הבעת דעה נחשבים "לשון הרע" ומשמשים כעילה במשפטי דיבה רבים. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום, עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך ודי בכך כדי להרתיע בעתיד מפרסמים כמותו.

זאת ועוד, אירועים מבצעיים חוסים תחת מעטה של סודיות. בדרך כלל אין לנפגעים או לאזרחים מן השורה שליטה בכל המידע הרלבנטי – לבטח לא כמו זו שיש לצבא. ערפל הקרב, הסכנה, המהירות והתזזיתיות שבה מתרחשים הדברים – כל אלה מגבילים מאוד את היכולת לתת תיאור מדויק ו"אמיתי" של האירועים. עדות שמספרת על ההתרחשויות מנקודת מבטו של אחד הנוכחים במקום, סותרת לא פעם עדות אחרת למרות ששתיהן נמסרו בתום לב ומשקפות במדויק את מה שחווה העד. לעיתים נדרש תחקיר מדוקדק וממושך כדי לפענח את הרשומון ולהגיע לחקר האמת (תארו לעצמכם, למשל, שלפני 30 שנה היתה מתפרסמת ידיעה, שכוח צה"ל שהשתלט על הטרוריסטים בקו 300 הרג בדם קר שני מחבלים. כזכור, זו היתה המסקנה של התחקיר הראשוני שבוצע בפרשה. רק מאוחר יותר הסתבר שמדובר בטעות - תוצאה של בידוי ראיות בידי השב"כ. ועדיין, לו היה המפרסם נתבע בעילה של לשון הרע לא היתה עומדת לו הגנת "אמת דיברתי"). פרסומים ביקורתיים על פעילות מבצעית מועדים במיוחד לטעויות בתום לב, אבל בשל חשיבותם הגדולה יש לעודדם ולא להרתיע מפניהם.

שנית, ההחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין נבעה גם מ"שיקולים הנוגעים להיבטים נוספים של האינטרס הציבורי, לרבות ההשלכה בזירה הבינלאומית של נקיטה בהליכים פליליים העלולים להעצים את העניין בהקרנת הסרט". העמדה לדין  – כך הסביר היועהמ"ש – "עלולה להיתפס כפגיעה בחופש הביטוי והתנכלות ליוצר ולמשמיעי ביקורת נגד מדינת ישראל."

שלישית, תביעת לשון הרע עלולה להסתיים בכישלון ולעיתים גם בקטסטרופה הסברתית. זוכרים את "משפט קסטנר" המפורסם? (המשפט הסתיים בהרשעה של גרינוולד - מישהו בכלל זוכר את השם הזה? את השם של קסטנר זוכרים כולם. אבל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי היא האמירה האומללה של בית המשפט המחוזי - ש"קסנטר מכר את נשמתו לשטן"). לו היה בכרי עומד לדין, קרוב לוודאי שהיה מביא עדויות, שיתמכו לפחות בחלק מן הטענות של "ג'נין ג'נין", בניסיון לצמצם עד כמה שאפשר את הפער בין המציאות לבין הסרט. כל עדות כזו היתה מקבלת הד בכל רחבי העולם. אפילו אם בכרי היה מורשע בסופו של דבר, לא מן הנמנע שפסק הדין היה מזכה אותו ביחס לכמה טענות משמיצות. במקרה כזה, הנזק התדמיתי היה עצום. מי שמיאנו להשתכנע מגופי בדיקה בינ"ל, ששללו את הטענות בדבר פשעי מלחמה שבוצעו כביכול בג'נין, לא היו מתרשמים מפסק דין מרשיע של בית משפט ישראלי. לעומת זאת, הם היו נאחזים בכל בדל של טענה שלא הופרכה במהלך המשפט לצורכי תעמולה.

כמובן שהיועץ המשפטי יכול היה לנסות ולצמצם את הסכנה הזו בכך שהיה ממקד את כתב האישום לכמה טענות שקריות בעליל, שהיו בסרט. אבל אז הוא היה מכשיל את אחת מהמטרות המרכזיות מבחינתו: ככל שהאישום היה מתמקד רק בכמה קטעים בודדים, אפשר היה לבקש מבית המשפט שיאסור את הקרנתם של אותם קטעים בלבד. גם אם נניח שבעולם היו מצייתים לצו המניעה, עדיין הסרט היה מותר בהקרנה ובלבד שהוצאו ממנו האלמנטים המשמיצים. ה"מהדרים" גם היו מוסיפים כיתוב "צונזר על ידי בית משפט ישראלי" במקום הקטעים שהוצאו במצוות פסק הדין. הסרט במתכונתו "המצונזרת" היה זוכה לחשיפה גדולה לאין שיעור (וראו: "מוחמד בכרי מודה לצנזורה" ynet 19.2.2002).

העמדתו של בכרי לדין לא נדרשה אפילו כדי "לטהר את שמה" של קבוצת הלוחמים בג'נין. ככל ששמם הטוב של הלוחמים היה מותנה בקביעות שיפוטיות "מטהרות" (ואני חולק על הנחה זו - בית המשפט אינו הזירה המתאימה), הרי שקביעות מעין אלו שולבו בפסקי הדין שניתנו בפרשה ואשר הכריזו ש"מיטב הסרט – כזבו".

בסופו של דבר, השיקול היחיד שנותר לטובת העמדתו של בכרי לדין היה נקמה – להשיב לבכרי בכרי כגמולו בהרשעה פלילית ובעונש. קרוב לוודאי שהעונש היה מתמצה בקנס כספי וגם אם נניח שבכרי היה מוציא אותו מכיסו הפרטי, עדיין לא היה במטרה זו כדי להטות את הכף ולהפוך כתב אישום נגד בכרי למעשה ראוי ונבון.

רגשי תסכול ונקם הם לפעמים לגיטימיים, אבל הם "יועצים" גרועים, והם אינם צריכים לגבור על כל השיקולים האחרים שהובילו להחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין. שיקולים אלה תקפים ונכונים פי כמה ביחס ל"הצעת חוק ג'נין ג'נין". כפי שהזהיר בית המשפט העליון: העברת הכוח לנקוט בצעדים משפטיים בשל "לשון הרע על קבוצה" לידיו של כל אדם או לוחם, "תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט."

הרצון "להכניס" לבכרי" אינו טעם מספיק כדי לחוקק חוק המסוכן, שיפגע בדמוקרטיה ובשמה הטוב של מדינת ישראל.



לנייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח

יום רביעי, 5 ביוני 2013

"לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד העריץ והנבזה הזה" - ערב על "תאגיד המחזור נגד מורגנשטרן" ועל "משתיק קול"

יום ראשון הקרוב (9.6.2013) אולם קגן (100) בניין הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב


כנס של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל-אביב והאגודה לזכויות האזרח בעקבות הערעור בו ייצגה הקליניקה לצדק סביבתי  פעיל סביבה שנתבע על ידי תאגיד המיחזור, ובעקבות "משתיק קול" – דו"ח האגודה שחשף את תופעת התביעות המשתיקות בישראל.
  • דניאל מורגנשטרן וסטודנטיות מהקליניקות יספרו על תביעות הדיבה של תאגיד המיחזור
  • פאנל בהנחיית פרופ' נטע זיו: עו"ד ציפי איסר איציק, ראש המרכז להגנת הסביבה במכללה האקדמית נתניה; עו"ד אבנר פינצ'וק, האגודה לזכויות האזרח; עו"ד ישי שנידור, מומחה לתביעות לשון הרע.
  • הקרנת הסרט "מקלייבל – שני עולמות מתנגשים", סיפורם של שני אזרחים שלא רצו לבקש סליחה ממקדונלדס. 

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park