יום ראשון, 22 בפברואר 2009

בטרם נניח את החירות על הגיליוטינה של "חוק וסדר"

כל מי ששאלה "מי מפחד מטביעת אצבע" מוזמנת לקרוא מה כותב שופט מחוזי בדימוס על הגליוטינה של "הצדק" - לא רק עבריינים צריכים לחשוש ממדינת משטרה ומחברת המעקב.
.
לפני שנים לא מעטות, כשהייתי עורך דין טרי והתרוצצתי מדי בוקר בין אולם משפט אחד למשנהו, נקלעתי לאולם של שופט חדש - בועז אוקון. כבר במבט ראשון ניתן היה לראות שמדובר בשופט חכם ויעיל, כזה ש"מטקטק" עניינים ואינו מגלה אורך רוח כלפי עורכי דין רשלנים ומושכי זמן. אבל בבוקר אחד הופיע אצלו מתדיין שלא היה מיוצג, והוא באחת האט את הקצב, ריכך את נימת קולו, ובסבלנות אין קץ הוא האיר את דרכו של האורח בנבכי מערכת המשפט המנוכרת. היחס הזה לאדם "הפשוט" ניכר גם בפסיקותיו - עד שפרש (אחרי שטיפס כמטאור והיה למנהל בתי המשפט) הספיק לכתוב פסקי דין חשובים - נווה מדבר לכל שוחר זכויות אדם. מעטים זוכים להגיע לנקודת התצפית שבה הוא ישב והשקיף על האופן שבו מנהלות רשויות המדינה את יחסיהן עם הפרט, ולכן כדאי להקשיב היטב למה שיש לומר על יחסים אלה. למשל, למה שכתב במאמר שפרסם בכתב העת של לשכת עורכי הדין - "היכל הצדק מקושט בגיליוטינה" ("עורך הדין" פבר' 09, עמ' 13; פורסם גם בחדשות מחלקה ראשונה):

"הגנתו של הנאשם נחשבת למכשול מעצר שצריך להתגבר עליו, וסדרי הדין הם בזבוז של זמן. כל ביקורת על הליכי האישום היא כפירה בעיקר ומוחשדים בטעמים בלתי כשרים או בחוסר מקצועיות. שהנאשם יודע כבר, ודי."

כדוגמא מזכיר אוקון את סיפורם של קורבנות פרשת מע"צ - סיפור מזעזע של אנשים, שישבו בכלא שנים רבות, לאחר שהורשעו במעשים שלא עשו על סמך הודאות שהוצאו מהם באלימות ובעיונים (ראו פסק דין של מחוזי תל אביב - ת"א 1168/01 הררי נ' מ"י). אבל הפרשה לא זעזעה את אמות הסיפים ולא הביא לכל שינוי בהתנהלות המשטרה והפרקליטות:

"לאדישות ולהתעלמות יש מחיר. העובדה שכל מי שהיה מעורב בפרשה נחלץ ללא פגע ואף קודם בתפקידו - היא סיגנל משמעותי המעודד הפעלת אמצעים לא כשרים בחקירה. השתקה של הביקורת מחזקת את הנטייה של רשויות החוק להעמיד את עצמן מעל החוק… חלוף הזמן מאז פרשת מע"צ מלמד שהתופעות הפתלוגיות שהתגלו בפרשה זו משקפת קלקולים טבועים במשפט הפלילי."

וכאן מציג אוקון תופעות שונות של שימוש לרעה בסמכויות, שנתונות בידי המשטרה והפרקליטות - כל אחת מהן מעוגנת היטב בעובדות של מקרים קשים, שהתפרסמו בפסקי הדין ובתקשורת (ואחד הדברים הראשונים שלמדתי בעת שעברתי מספסלי האוניברסיטה אל הפרקטיקה, הוא עד כמה פסקי הדין המוכרים לנו, הם רק קצה קרחון של אינספור תופעות ומקרים, שנשארים עלומים וחסויים): גביית הודעות באלימות ובעינויים, הסתרה של חומרי חקירה, שעשויים להביא לזכוי הנאשם, והזנת קמפיין תקשורתי לשם "צליבה" ציבורית של נאשם בניסיון להשפיע על המתרחש בין כותלי בית המשפט. אפילו בסמכות הרגישה לבצע האזנות סתר עושים שימוש לרעה. כך, למשל, ניסתה המשטרה למנוע מינויו של סנגור לכהונת שופט, באמצעות שימוש פלילי בהאזנת סתר, שאושרה לצורך אחר לחלוטין (איזכור לפרשה שהושתקה בפרוטוקול ועדת החוקה של הכנסת, עמ' 6-7).

במקרים רבים אנשים נעצרים ומואשמים בשל מעשים זניחים ומגוחכים (de mininis קוראים לזה במשפט הפלילי) בשל גחמה או נקמנות, שעה שתיקים חמורים הרבה יותר אינם זוכים לטיפול. פעמים רבות מסתיימת החקירה בקול ענות חלושה, לא לפני שנגרם עינוי דין לאזרחים תמימים, שממתינים שנים ארוכות למהלך המתבקש של סגירת תיק החקירה נגדם (ואוסיף, שכדי לכסות על עינוי הדין מקפידים לסגור את התיק בנימוק של"העדר ראיות" ולא בשל "העדר אשמה", כך לפחות נשאר כתם במרשם הפלילי).

חשוב שנקרא את הדברים הללו, כדי שלא נשאר רק תחת רושם "ההרעשה" ומסע ההפחדה, שזורים פאניקה ובהלה ומכשירים את הלבבות לאמירת "הן" לכל סמכות חדשה שדורשות לעצמן רשויות אכיפת החוק. בלי שנבדק עד כמה, אם בכלל, יש בסמכות כזו או אחרת כדי לתרום לצמצום במימדי העבריינות, והאם התועלת שבהפקדתה בידי הרשויות מצדיקה את הפגיעה בזכויות יסוד של חפים מפשע.
.
אמירה כמו "לי זה לא יקרה" או "רק לעבריינים יש מה לחשוש", אמונה עיוורת ברשויות, שמרכזות כוחות אדירים - כל זה טוב ויפה כל עוד לא נקלעים לחדר חקירות או ישנים לילה על רצפת בית המעצר על לא עוול בכפם. נשמע מוגזם ומופרך? בדיוק כמו שמופרך לחשוב, שאנשים חפים מפשע יודו בפשעים שלא ביצעו, או יאבדו את כל עולמם בגלל חקירה מענה שנמשכת שנים ומסתיימת בלא כלום. אבל התופעות הללו קורות השכם והערב. וכדאי שנזכור זאת לפני שאנחנו מוותרים על עוד חירות ועל עוד זכויות אדם.
.
המענה ל"מדינת פשע וטרור" אינו "מדינת משטרה" ומי שמעמיד אותנו בפני ברירה כזו הוא שקרן ומושחת ועלינו להישמר מפניו. אם כבר גיליוטינה - שימו את ראשו בתוך הלונט.
.
___________________________________________________

סיפור הפרשה כפי שהוא מובא במאמר: "דוגמה לכך היא פרשת מע"צ. מדובר בחקירה שנגעה למספר מקרי הצתות של בתי עסק באזור תל אביב, שהתרחשו במחצית שנות ה-70… יכולה היתה לחולל שינוי במערכת המשפט הפלילי. היא הסתיימה בלא כלום, אבל הקשיים הפתלוגיים שלה מלווים אותנו עד היום… אנשים הושלכו לכלא למשך חמש עד עשר שנים - יותר בגלל המוצא העדתי שלהם ושכונת מגוריהם ופחות בגלל הראיות הממשיות שהוצגו נגדם. ההרשעה התבססה על ההודעות בלבד… בית המשפט השתכנע, לאחר משפט זוטא ממושך, כי ההודאות היו חופשיות ומרצון, למרות טענות הנאשמים אודות לחץ ומכות. סימני שאלה ברורים שריחפו מעל הליכי החקירה זכו למענה ענייני קלוש עטוף במלל תקיף ואגרסיבי. … זוהי תמונת החשוד הטיפוסית בעיני מערכת חוק בישראל. הוא מצטייר כאדם עיקש - המסרב להודות ומסוגל לעמוד בחקירה משטרתית אלימה במשך שעות מבלי שרצונו יקרוס. המשטרה נתפסת כרשות מסכנה, כמעט חסרת אונים שנאלצת להתמודד 'בעיקר עם עבריינים קשוחים אשר דרכי עורמה וחוקים משלהם הם חלק מאורח חייהם ומתפיסת עולמם. באותה התמדות לא רבים הם האמצעים העומדים לרשות המשטרה'. תפיסת עולם זו גרמה לכך שבית המשפט דחה בביטול את האפשרות שהסתירות בהודאות נובעות מלחץ משטרתי שהופעל על החשודים… לאחר שהנאשמים ריצו את עונשם הודה אחד החוקרים, בשנת 1994, שההודיות נגבו בכוח ובעינויים… חזרה לטקסט

יום חמישי, 19 בפברואר 2009

"המלחמה בטרור" מדרדרת את בריטניה למדינת שטאזי

בשבוע שעבר היו בבריטניה שתי התבטאויות מעניינות נגד הגל העכור של פגיעה בזכויות אדם במסגרת מה שמכונה "המאבק בטרור". המיוחד בדברי הביקורת הללו, הוא שהם באו ממי ששימשו בתפקידים בכירים בשירותי הביון הבריטים, ה-MI5 (ויקיפדיה) סוכנות הביון הבריטית, שעוסקת בריגול הפנימי במדינה וה-MI6 (ויקיפדיה), שאחראית לריגול מחוץ למדינה.
.
דיים סטלה רמינגטון, ששימשה בשנים 1992-96 כראש סוכנות הביון הבריטית ה-MI5, אמרה, כי הפחד מטרור מנוצל לרעה על ידי ממשלות העולם, ומאפשר להן להגביל חירויות אזרחיות וליצור מדינת משטרה - Stasi state (שטזי - ויקיפדיה): "מאז פרישתי אני מרגישה חופשייה יותר להביע התנגדות להחלטות מסוימות שקיבלה ממשלה הבריטית, ובפרט נגד ניסיונה להעביר חוקים הפוגעים בפרטיותם של בני אדם… מוטב לו הממשלה היתה מכירה בעובדה שישנם סיכונים, במקום להפחיד בני אדם ולהשתמש בפחד הזה כדי להעביר חוקים המגבילים חירויות אזרחיות. זאת בדיוק אחת ממטרותיו של הטרור: לגרום לנו לחיות בפחד ובמדינת משטרה".
.
אין זו הפעם הראשונה שרמינגטון מבקרת את הכרסום בחירויות ואת המימדים ההולכים וגדלים של מדינת המעקב בבריטניה. ב-2005 יצאה רמינגטון נגד תוכניות הממשלה להנפקת תעודות זהות ואמרה שהן "חסרות משמעות באופן מוחלט", ובוודאי שלא היו הופכות את הציבור למוגן יותר. בשנה שעברה מתחה ביקורת על הניסיון להאריך את תקופת המעצר המנהלי ל-42 יום. לאחרונה היא מתחה ביקורת גם על תוכניתו החדשה של משרד הפנים הבריטי להרחיב את סמכויות הפיקוח של המדינה ולאפשר למשטרה ולשירותי הביטחון לנהל מאגר מידע ענק שיפקח על תכתובת דואר, שיחות טלפון ופעילות באינטרנט.
.
ניינג'ל אינסקטר, שכיהן כראש אגף מבצעים בסוכנות הריגול הבריטית ה-MI6 ביקר את ה"מלחמה בטרור" כפי שהיא מתגלגלת מאז אירועי 11/9, והזהיר מפני בניית עולם חדש סביב בעיה אחת, שאינה בהכרח החמורה ולבטח אינה היחידה שצריכים להתמודד איתה. הצעדים הרדיקלים שננקטו על ידי ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות אינן יכולות לבער את הטרור לחלוטין ומנגד יש להם מחיר כבד ועל מדינות המערב לשלוט על קור רוח ולשמור על הערכים הדמוקרטים ועל שלטון החוק.
.
התבטאויות אלו היוו מעין קדימון לדו"ח חריף של מומחים בנ"ל למשפט בינלאומי, שתוקפים את רמיסת זכויות האדם במסגרת "המלחמה בטרור" (ראו פוסט נפרד - בקרוב; וראו גם פוסט קודם: בית הלורדים: "חברת המעקב" מאיימת לרסק את המסורת הדמוקרטית).
.

יום רביעי, 18 בפברואר 2009

הבנק מכיר אותך הרבה יותר ממה שנדמה לך

בחברת הצריכה בת ימינו, כל צעד ושעל בחיי אדם, מעשיו, תחומי העניין שלו, תשוקותיו וחלומותיו באים לידי ביטוי בפעילותו הצרכנית ובשימוש כרטיסי אשראי. כפועל יוצא מכך, נצבר בבנקים ובחברות כרטיסי האשראי מידע עצום ורב, המשקף את אורחות חיינו היומיומיים, לאו דווקא בקשר למה שמקובל לתאר כפעילות "צרכנית". הבנקים וחברות האשראי שומרות על המידע הזה כדי שיוכלו לנהל כראוי את ענייננו הכספיים. אבל מדובר במכרה זהב, שניתן להפיק ממנו מידע אישי ורגיש נוסף: הבנק שלך מכיר אותך הרבה יותר ממה שנדמה לך.
.

כדי לזכות בהיכרות האינטימית איתנו, מאלצים אותנו הבנקים וחברות כרטיסי האשראי לוותר על זכותנו לפרטיות. הנה דוגמא שנחתה הבוקר על שולחני: לקוח שביקש ליהנות משירותיה של חברת לאומי-כארד, נדרש לחתום על חוזה אחיד בן 21 עמודים, ובו מופיע הסעיף הבא:


"11.6. אנו מאשרים ומסכימים, כי המידע שנמסר על ידינו לבנק ו/או מידע אודות הפעולות שנעשו באמצעות הכרטיס ו/או מידע המתקבל עם ועקב השימוש בכרטיס ישמש כדי להציע לנו מוצרים או שירותים שונים שעשוי להיות לנו עניין בהם מעת לעת, ומאשרים לבנק לעשות במידע שימוש לצרכי שיווק ודיוור ישיר, לרבות באמצעות הדואר ו/או הדואר האלקטרוני ו/או באמצעות הודעות SMS, ולרבות לאחר פילוח ואפיון של הרגלי השימוש בכרטיס, והכול בכפוף לזכויותינו לפי חוק הגנת הפרטיות."


על פני הדברים, משמעות ה"הסכמה" הגורפת שלעיל היא שהבנק יכול להתחקות אחר אורחות החיים של לקוחותיו, ליצור "פרופיל" אינדיווידואלי של כל אחת ואחד מהם, וליצור רשימות, שיסווגו ויקטלגו אותם לפי "הרגלי השימוש בכרטיס" ולפי קריטריונים שונים ומשונים - היקף רכישותיהם ומצבם הכלכלי, סוגי מוצרים שהם נוהגים לרכוש, המועדים והאזורים שבהם הם נוהגים לבצע קניות, מי הם הספקים שהם נימנים על לקוחותיהם, ועוד ועוד - הכל כיד הדמיון ומידת העניין של אוסף המידע, כפי שאכן נרמז מהניסוח נטול הגבולות.
.
כך, למשל, יכול המידע שנצבר על לקוח ללמד ש… הוא שוכר נכס מסוים; שברכב שלו מותקן מכשיר מסוג איתורן, ושביתו או העסק שלו מוגן באמצעות מוקד אבטחה מסוים; האם יש לו ביטוחים ואצל איזה מבטח; האם הוא משלם בעצמו את תשלומי הביטוח הלאומי שלו, דבר שיכול ללמד על היותו עצמאי, ומהו היקף התשלומים בהם מדובר, נתון שמלמד כמובן על היקף הכנסותיו; לאיזו רשות מקומית הוא משלם תשלומים דרך קבע, מה שיכול ללמד על החזקה ו/או בעלות בנכס, המצוי בתחומי אותה רשות; האם עבר לאחרונה בדיקות או טיפול במכון רפואי או במכון לרפואה אסתטית; מהם התחומים הקרובים ללבו, עד שהוא מוכן לתרום מכספו למענם; האם ועל איזה עיתון הוא מנוי; מה היקף חשבון החשמל וחשבון הטלפון שלו; האם ועד כמה הוא משתמש באינטרנט, והאם ועד כמה הוא נוהג לערוך שיחות טלפוניות לחו"ל ומשתמש בטלפון נייד; האם הוא מנוי על שירותי טלוויזיה בכבלים או שמא לווין, ועד כמה הוא נוהג להזמין מהם שירותים מיוחדים; האם ועד כמה נוהג לטוס לחו"ל… וכיוצא באלה פרטים אודות הלקוח.
.
את כל הפעילויות האלה ורבות אחרות, נהוג כיום לבצע באמצעות השימוש בכרטיס האשראי, והן משתקפות במידע, שנאגר "עם ועקב" השימוש בכרטיס האשראי. קשה אפוא להפריז בהיקף המידע, הנאגר כיום במאגרי המידע של חברות כרטיסי האשראי אודות ענייניהם הפרטיים ואורחות חייהם של הלקוחות: מדובר במידע רגיש ואינטימי, המתעד כמעט כל צעד ושעל בחייהם הפרטיים של הלקוחות.
.
את המידע האישי והרגיש שלהם נדרשים הלקוחות להפקיר כתנאי לזכות הגדולה להשתמש בכרטיס אשראי. המידע יעובד בריצות מחשב שונות ומשונות -"פילוח ואפיון של הרגלי השימוש בכרטיס". נכון, כל זה כפוף ל"זכויותינו לפי חוק הגנת הפרטיות", אבל מהזכויות הללו לא נשאר הרבה אחרי ההסכמה המאולצת לוותר עליהן.
.
אולי יש כאלה שחושבים שזה נחמד מאוד לקבל מחברת כרטיסי אשראי הצעות לרכישת מוצרים שהותאמו למאוויהם ולרצונותיהם. אבל כדאי שנזכור, שאנחנו משאירים עקבות צרכניות שמלמדות עלינו דברים אינטימיים ורגישים, שלא את כולם אנחנו רוצים לחשוף. אולי לא ישלחו לנו הצעות לרכישה מוזלת של ויאגרה או של מפגשים במועדון היכרויות לרווקים - אפילו אם פעולות כרטיס האשראי שלנו מלמדות "שעשוי להיות לנו עניין בהם", אבל בחברת כרטיסי האשראי כבר יודעים.
.
בעבר תניות חצופות מסוג זה היו מוצנעות בתוך הגבב הבלתי נגמר של סעיפי החוזה (נראה אתכם קוראים בעיון את עשרות העמודים המפלצתיים האלה ועולים על המוקשים האלה). לאחר מאבקים שניהלו במשך שנים במפקח על הבנקים, ברשם מאגרי המידע, בממונה על החוזים האחידים – במי לא – ניאותו הבנקים ברוב טובם להפנות את תשומת לב הלקוחות לסקנדל: ואכן, בסוף החוזה של בל"ל, מייד אחרי המקום לחתימה, יש הפנייה מודגשת לסעיף 11.6 והלקוח נדרש לחתום ולאשר שקרא גם את הסעיף הזה והסכים "במפורש לתוכנו". אבל בהמשך נאמר שצריכים לחתום פעמיים - לא נאמר שאפשר להימנע מלחתום על הסכמה. או שמשאירים את זה למו"מ בין הלקוח לבין הפקיד שמחתים אותו, או שפשוט חייבים לחתום וזהו. אין סוף לקונצים.
.
ומה אם לא הסכים? שאלה יפה. לפחות לפי החוזה אין אופציה שלא להסכים לתניות המודגשות. ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יקבלו כרטיס אשראי.
.
אבל אפשר גם אחרת. לא להבליג ולא לוותר: להתעקש ולמחוק סעיפים כאלה, להרעיש עולמות אצל המפקח על הבנקים, אצל רשם מאגרי המידע, לעשות סקנדל לפקידי הבנק (המסכנים, יש להודות, לא הם תאבי המידע והבצע), שמבקשים להחתים אותנו על תניות שערורייתיות הללו, ולהפציץ את הנהלות הבנקים במכתבים ולומר לחטטנים חסרי הגבולות הללו את מה שאתם חושבים עליהם. והעיקר - לא לחתום (או לשלוח מכתב ולהודיע על חזרה מההסכמה, שניתנה תחת אילוץ והתניית שירות בשירות). פשוט לא לחתום.

ראו עוד: אבנר פינצ'וק, רגולציה של מאגרי המידע בסקטור הפרטי, דברים ביום עיון בוועדת החוקה של הכנסת 11.4.05; ספסרי מידע אישי בשירות ציידי לקוחות במצוקה, האח הקטן 28.10.08 ; ע"ש 195/97 היועמ"ש נ' בל"ל פ"מ תשס"ג(1)481 (2004); שמוליק בכר, עשר שנים, והקיפוח בחוזי העו"ש של לאומי נמשך - הארץ 23.1.09 ; יודעים מה עשית בקיץ האחרון, הארץ, וואלה 24.8.07; פרויקט מיוחד של TheMarker Week: כל הדרכים שבהן יודעים עלינו הכל; איתור וניתוח לקוחות, ב"ס לניהול - אונ' חיפה

יום ראשון, 8 בפברואר 2009

בית הלורדים: "חברת המעקב" מאיימת לרסק את המסורת הדמוקרטית

לפני כשבוע פרסמה ועדת החוקה של בית הלורדים דו"ח חדש (PDF) ובו היא מזהירה, כי בריטניה הקימה את מערכת המעקב הטכנולוגית הגדולה ביותר בעולם בשם המלחמה בטרור ובפשע ושיפור יעילות המנהל, והפכה ל"חברת המעקב" שמסכנת את החירויות הבסיסיות ואת הדמוקרטיה. בכך מצטרף בית הלורדים לביקורת שהועלתה כבר בחודש יוני אשתקד בדו"ח של הבית התחתון.

לפי הוועדה, שבין חבריה נמנים כמה אושיות מעולם המשפט הבריטי, פרקטיקות המעקב ואגירת המידע האישי אמנם מוכרות לרוב הבריטים, ואולם התפשטות השימוש בהן משקפת את "אחד מהשינויים המשמעותיים ביותר בחיי האומה מאז תום מלחמת העולם השנייה".

הוועדה מבקרת את השימוש המופקר, שעושות רשויות השלטון בסמכויות מעקב מרחיקות הלכת, שניתנו להן בחוק משנת 2000 (RIPA - Regulation of Investigatory Powers Act), ואת המגמה של הרחבה הדרגתית של השימושים באמצעי מעקב למטרות שלא עמדו לנגד עיני המחוקק שעה שאישר אותם (“function creep”).

שני נושאים שזוכים לדיון מפורט בדו"ח הם השימוש המופרז והמופקר במצלמות מעקב ומאגר הדנ"א הלאומי. אמצעי מעקב אלו הוצגו כהכרחיים במלחמה בפשע אבל מסתבר שהם מנוצלים לרעה והיום "גם לחפים מפשע יש הרבה מה לחשוש" אומרת הוועדה.

בריטניה היא המדינה שעושה את השימוש המאסיבי ביותר במצלמות מעקב (כארבעה מליון מצלמות מעקב עוקבות אחר חיי היומיום של הבריטים). המצלמות מותקנות באמתלא של מלחמה בטרור ובפשיעה ואולם חברי בית הלורדים מטילים ספק במידת היעילות שלהן (לא רק הם - כתבתי על זה), ומתריעים מפני שימושים שחורגים מהמטרה שלשמה הן הותקנו. לגנאי מיוחד זוכות המועצות המקומיות שעושות שימוש במצלמות מעקב למטרות שוליות ורחוקות מהמטרות המקוריות, כמו, למשל, מעקב אחר משליכי אשפה, בעלי כלבים או תלמידי בית ספר. סמכויות המעקב, אומרת הוועדה, צריכות להיות מוגבלות לחקירת פשעים חמורים ויש לשקול את העברתן מידי הרשויות המקומיות למשטרה. הוועדה סבורה שיש לעדכן פרטים שנפלו קורבן לניצול חורג של סמכויות מעקב ולתת בידיהם עילת תביעה משפטית בשל כך.

באשר למאגר הדנ"א הלאומי, שכולל כבר דגימות דנ"א של 7% מהאוכלוסייה (לעומת, 0.5% בארה"ב למשל), הוועדה מזהירה מפני ניצול זדוני של המאגר, וקוראת לממשלה למלא אחר פסיקה שניתנה לאחרונה בבית הדין האירופי לזכו"א, ולמחוק מהמאגר את כל הפרופילים של אנשים שלא הורשעו בפשע.



הדו"ח כולל כארבעים המלצות נוספות, ובין היתר: להטיל על גופים פרטיים וציבוריים חובת הצפנה של המידע האישי המוחזק בידיהם (ראו כאן בסוף הפרק); להגביל בחקיקה את פרקטיקות המעקב ולהקפיד על שקיפות ונראות שלהן; להרחיב את סמכויות המפקח על המידע (The Information Commissioner) ולהעלות את הקנסות שהוא רשאי להטיל על עבריינים ורשלנים. לגבי כל תוכנית חדשה, שמערבת שימוש באמצעי מעקב ובמידע אישי, ממליצה הוועדה להעריך מבעוד מועד את השלכות שיהיו לה על הפרטיות (Privacy Impact Assessment) ועל אמון הציבור במדינה.



הוועדה מגנה את מה שמתואר על ידה כהתגנבות בלתי פוסקת אחר כל פיסת מידע אישית ומצביעה על שוויון נפש הולך וגובר ביחס לשימוש באמצעי מעקב פולשניים. פרטיות היא תנאי מקדים לחירות האדם והכרסום בה מסכן את המסורת הדמוקרטיה, שהתפתחה בבריטניה במשך מאות שנים.



אצלנו מרבית המחוקקים, מכל קצות הקשת הפוליטית, נוטים בדרך כלל לקפוץ על כל אמצעי מעקב חדש. עכשיו יוכלו האחים הגדולים במשרדי הממשלה, והרחרחנים תאבי הבצע מהשוק הפרטי, גם להיתלות באילנות הבריטיים. התופעות שעליהם מדברים הלורדים הבריטים – גידול זוחל אך מתמיד שחל באמצעי המעקב ובניצול מידע אישי, ה"התרגלות" לחברת המעקב, והסכנה שהיא מציבה לדמוקרטיה ולחירות הפרט – כל זה נמצא גם כאן. לא יודע מה יהיה עם הבריטים והאומנם הם עומדים לאבד את המסורת הדמוקרטית עתיקת היומין שלהם. אבל אצלנו – מסורת? דמוקרטית? לא, אין לנו אפילו את "כרית הביטחון" הזו כדי לאבד אותה.



Surveillance: Citizens and the State (pdf), House of Lords Feb. 2009.


ארכיטקטורה של פרטיות

סיפור קטן שמלמד היכן אנו נמצאים לעומת מדינות מערביות אחרות בכל הנוגע להגנת הפרטיות בעידן הדיגיטלי: אני חבר בועדה לאתיקה ולמשפט של פרויקט "רשומה רפואית לאומית". לפני שנה או שנתיים ניסיתי להסביר שם את החובה לבנות את המערכת המתוכננת בהתאם לכללי האתיקה ולא להפך, ובין היתר אמרתי את המשפט "הארכיטקטורה של מערכת מחשב היא עניין פוליטי". לפי התגובות הנדהמות והמסוייגות שקיבלתי אפשר היה לחשוב שאמרתי מילה גסה. מאז אני מנסה להעמיק את ידיעותיי ואת הבנתי בכל מה שנוגע ל"פוליטיקה של הגולם" בתקווה שהידע שאצבור יאפשר לי להסביר את עצמי טוב יותר. אז הנה מאמר חדש שמצאתי באתר של ברוס שנייר הנפלא על "ארכיטקטורה של פרטיות", מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של IEEE Security & Privacy.
.
במאמר מסביר שנייר עד כמה חשוב לבנות מערכות מידע בארכיטקטורה שתבטיח את הזכות לפרטיות כבר בשלב התכנון כעניין של חוב למען ילדינו ולמען הדורות הבאים. הבחירות שאנו עושים, אומר שנייר, אינן זמניות. ארכיטקטורה - פיסית או וירטואלית - נשארת עימנו זמן רב מכפי שתכננו. על רקע הפגנות הסטודנטים ההמוניות בארה"ב נגד מלחמת ויאטנם תוכננו קמפוסים באופן שיקשה על המחאה, והם תקועים עד היום כמבצרים שנבנו בימי הביניים להגנה מפני מצור. ASCI, שמות דומיינים, HTML או כתובות דוא"ל גם הם לא יעלמו לשום מקום. החלטות של "כאן ועכשיו" נותרות איתנו לעשורים רבים.
.
טכנולוגיה היא בת ברית של אמצעים פולשניים. מידע נאסף ונאגר בכל שנה. פרטיות אינה משהו שצומח באופן טבעי ONLINE אם לא בונים מערכות מתוך כוונה לשמור עליה. ארכיטקטורה טובה שמגבילה את איסוף המידע מצמצמת את הסכנות בדיוק כמו שמעקות הבטיחות בצידי הכביש המהיר מונעים החמרה של תאונות דרכים כתוצאה מאובדן שליטה על ההגבה. עלינו להיות שקולים יותר. הארכיטקטורה של עידן מתמקדת בפרטי מידע - איזה מידע נאגר, מי שולט בו וכיצד משתמשים בו. למידע יש חיי נצח בעידן שלנו, אבל חלק נכבד ממנו הוא אישי. עלינו לתכנון מערכות שיגבילו איסור מידע לא נחוץ, יתנו לפרט שליטה על המידע שלו, ויגבילו את יכולתם של בעלי כוח להשתמש במידע זה לצורך מעקב המוני.
.
פרטי מידע הם הזיהום של עידן המידע. הם תוצר לוואי של כל פעילות ממוחשבת והם נותרים לנצח אלא אם נפטרים מהם. ניתן למחזר אותם, אבל יש לעשות זאת בזהירות. וכמו זיהום האוויר בשחר המהפכה התעשייתית, רובנו מתעלמים מהבעייה. ממש כמו שהיום אנו מחזירים את מבטנו אל ראשית המאה הקודמת, ומתקשים להבין כיצד התעלמו בני אותה תקופה מהזיהום שהם גורמים, כך הדורות הבאים יביטו בנו - בנות ובני ראשית עידן המידע - וישפטו את הארכיטקטורה שלנו ואת מה שעשינו על מנת לשמור על החופש ועל הדמוקרטיה. הם יבחנו האם בנינו טכנולוגיות מידע, שיגינו על החירות בזמנים שבהם יחתרו תחתיה או שמא עיצבנו טכנולוגיות, שהפכו בקלות לכלי מעקב ושליטה?

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park