רצח חפים מפשע על ידי המדינה

מתוך הבלוג של UCLA: פרויקט משותף של אונ' מישיגן ובית הספר למשפטים Northwestern פרסמו National Registry of Exonerations - מרשם לאומי של חפים מפשע שהורשעו בטעות על ידי בתי משפט אמריקאים. הרשימה כוללת למעלה מ-2,000 מורשעים שבילו שנים - לפעמים עשרות שנים - לאחר שהורשעו שלא כדין על פשעים חמורים, ו-140 מקרים של נידונים למוות ששוחררו לאחר שנמצאה עדות לחפותם.

עדויות כוזבות והאשמות שווא היוו גורם מכריע במחצית מן המקרים של הרשעות שווא, ובשיעור דומה של מקרים נמצאו חריגות והתנהלות לא תקינה של רשויות אכיפת החוק וגורמים רשמיים אחרים. ברבע מן המקרים נסמכה הרשעת השווא על ראיות מפוברקות או על חוות דעת "מדעיות" שאינן מבוססות, מה שמכונה "מדע זבל" (junk science).

כיוון שמדינות רבות בדמוקרטיה הנאורה עדיין דבקות במנהג הברברי של הוצאות להורג, היו גם אנשים שחושמלו או הורעלו על ידי המדינה לאחר שהורשעו ברצח, וביניהם Troy Davis, Cameron Todd Willingham, ו-Carlos DeLuna.

המקרה האחרון, זה של Carlos DeLuna עומד במרכזו של תחקיר ענק שנעשה בבית הספר למשפטים באונ' קולומביה, ושממצאיו פורסמו לאחרונה בגיליון של ה-Columbia Human Rights Law Review (ראו סיפור בהארץ בעקבות הגרדיאן).

אבל ההיבריס המשפטי אינו פוסח אפילו על בית המשפט העליון האמריקאי - השופט אנטוני סקאליה מצוטט כמי שטען ש"עד כה לא היה מקרה אחד שבו הוצא אדם להורג בגלל פשע שלא ביצע. אילו התרחש מקרה שכזה, התקשורת לא היתה מפסיקה לדווח עליו ולדון בו".

למיטב זכרוני, לפני מספר שנים קראתי פסק דין של בית המשפט העליון האמריקאי שבו הושגה "התקדמות" במאבק נגד עונש המוות - עד אז ניתן היה להוציא להורג בשל עבירה שנעברה על ידי קטין שמלאו לו 16 שנים, ופסק הדין קבע כי הדבר מנוגד לאיסור החוקתי על "ענישה אכזרית". השינוי הדרמטי היה שרף ה"אכזריות" הועלה מגיל 16 ל-17. סקאליה היה אחד השופטים שהתנגדו לשינוי ההלכה, ובמרכז דעת המיעוט שלו הוא כצב "קינה" על אובדן היציבות המשפטית. מה שהטריד אותו היתה העובדה שדעת הרוב מנוגדת להלכה שניתנה שנים מעטות קודם לכן. "אמת ויציב - אמת עדיף"? לא אצל השופט סקאליה. כל אחד וסדר העדיפויות שלו.

לא לחפש את הפיתרון מתחת לפנס (של מצלמת האבטחה)

בחסות הזעזוע ממקרי הרצח האחרונים "מוכרים" לנו אשליות. במקום שיטור אמיתי מציעים לנו מצלמות מעקב ואמצעי אכיפה דרקונים שיפגעו בעיקר בחפים מפשע. אנחנו זקוקים להגנה ולא רק "לתחושה" של ביטחון.

פורסם ב-ynet אתמול.

עוד רצח ועוד רצח. עוד לא עיכלנו את הנסיבות הסתמיות של רצח גדי ויכמן בבאר שבע, וכבר נודע על דקירתו למוות של הנער אורגיל מואטי ברחובות, וברקע מהדהדים מקרי רצח ואלימות נוספים מיותרים ובנאליים, ולכן גם כל כך מזעזעים.

האם עלינו לחיות בצל אימה ואלימות? בהחלט לא. האם דרוש בדק בית? בוודאי. אבל כדי שנצליח להתמודד עם נגע האלימות, כדאי שנבחן בזהירות את פיתרונות הקסם שנשלפים מהכובע. לשלול זכויות מאסירים. להציב מצלמות מעקב בכל פינה. להתיר לשוטרים לערוך חיפוש גופני ללא כל חשד. לתת לפקחי עירייה סמכויות מעצר. להשתמש באקדחי אל-הרג (טייזר) ללא בקרה, ולהקים מאגר של טביעות אצבע של כלל אזרחי המדינה.

חלק קטן מהרעיונות המוזכרים כאן הם "רק" בבחינת הצעות. רובם הגדול כבר אומץ בהתלהבות חסרת פשר על ידי הממשלה או הכנסת. חלקם כבר מבוצעים ו"רצים".

מצלמות האבטחה, למשל, הן כבר חלק מהנוף כמעט בכל עיר גדולה בישראל. רק בשבוע שעבר דנה הכנסת באופן המופקר שבו מופעלות המצלמות, ללא היתר חוקי וללא פיקוח. כשיו"ר ועדת המדע, חברת הכנסת רונית תירוש, ביקשה לקבל נתונים על התועלת של מערך המעקב המצולם, הסתבר שאף אחד לא ממש יודע, גם לא מי שמשקיע בו מליוני שקלים מכספי הציבור. האחראי על הנושא במשרד החינוך הודה שהוא לא יודע להעריך את תרומתן של המצלמות לצמצום האלימות, ומדענית של המשרד לביטחון פנים טענה שאין לה אפשרות לדעת אם הן יעילות ועד כמה. קשה להיות מופתעים: במקומות אחרים בעולם הסתבר שלא פעם מצלמות מעקב מנוצלות לרעה נגד אזרחים תמימים, אבל תרומתן למניעת עבירות, ככל שבכלל קיימת, היא זניחה.

כל זה לא מנע הבוקר מהשר לביטחון פנים להבטיח, שהמשטרה תמשיך לרשת את הרחובות במצלמות "במטרה למנוע אירועי פשיעה חמורים". מדובר בריטואל קבוע: לפני שלוש שנים טענו במשטרה "שהמצלמות ללא ספק משפיעות" ואולי
היו מונעות את הרצח המזעזע של אריק קרפ בחוף תל ברוך. בדיעבד הסתבר שבחוף דווקא היו מצלמות, רק שלא היה מי שיחוש לעזרה בזמן אמת. לפני כשנתיים, בעקבות רציחתו של הילד ליאוניד קלנטרוב בידי פדופילים בבני-עיש, סיירו במקום השר אהרנוביץ ומפכ"ל המשטרה והבטיחו להציב מצלמות מעקב "כדי להעניק תחושה של ביטחון לתושבים".

וזהו אולי כל הסיפור על רגל אחת. "תחושה של ביטחון" אינה תחליף לביטחון. ותחושה חסרת בסיס היא גם מטעה ומסוכנת. באר שבע כבר מרושתת במצלמות מעקב, אבל אלו יכולות לכל היותר לאפשר למשטרה לגלות שמישהו זקוק לעזרה, ואז – למהר ולפעול. והנה, בעקבות הרצח התלוננו תושבים בבאר שבע, ש"למרות שיחות שביצעו למוקד העירוני ולמוקד 100, איחרו השוטרים להגיע למקום, ולא הצליחו למנוע את השתלשלות האירועים הטראגית."

לא המשטרה היא שאחראית לגל האלימות הנוכחי. כדי להתמודד איתו דרושה הערכות, דרושה עבודה חינוכית. בעיקר נחוצה לנו משטרה מצוינת, עם תקנים נוספים, עם שוטרים מיומנים שמשתכרים כראוי, ועם מוקד חירום מקצועי ויעיל. אבל אלו דברים שעולים כסף וכרוכים בעבודה קשה ובראייה לטווח ארוך. קל הרבה יותר לשלוף מהכובע פיתרונות קסם. מצלמה ועוד מצלמה, שהופכות את רחובות הערים ל"בית האח הגדול" מבלי שיגנו עלינו מפני הרצח הבא.

אם אין פרטיות במרחב הציבורי, אז מה הבעיה עם מצלמות המעקב של משפחת הפשע בטייבה?

ועדת המדע והטכנולוגיה בראשותה של חה"כ רונית תירוש קיימה בשבוע שעבר דיון נוסף בנושא מצלמות המעקב. במהלך הדיון סיפר עו"ד יורם הכהן, ראש הרשות למשפט ולטכנולוגיה (רמו"ט) שאחת ההערות החוזרות ונשנות שקיבל היתה זו, הגורסת שהצבת מצלמות מעקב במרחב הציבורי אינה מהווה פגיעה בפרטיות "זה מה שבאו ואמרו לנו פורום ה- 15 שזה 15 הערים הגדולות, שעצם הצבת מצלמה זה לא פגיעה בפרטיות, השימושים שעושים בה אחר-כך, יכולים להגיע כדי פגיעה בפרטיות"(ראו פרוטוקול הדיון בעמוד 10).

זו היתה גם עמדתו של עו"ד יואל הדר, היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים:

"ברגע שמישהו, לטעמי, יוצא מהבית שלו, למרחב הציבורי, הוא איבד את הפרטיות שלו, איבד לחלוטין את הפרטיות. יש לו מצלמות מעל, אחד מלמטה, ומצלמות מעל. זה מה שיש. לא לבנה מעל, יש לו מצלמות מעל, יש לו את הלוויינים, ובכל מקום יש מצלמות היום. אנחנו אחרי עידן מסוים" (פרוטוקול עמוד 19).

את הטענות המופרכות האלו (והיו עוד הרבה בדיון בכנסת) אנחנו מכירים זה מכבר: מי שיוצא למרחב הציבורי אינו יכול לצפות לפרטיות. רשת של מצלמות מעקב הן בסך הכול עוד "עיניים" (כך, יואל הדר) ואין בהן פגיעה בפרטיות.

והנה למחרת היום, קראנו בעיתונות שמשטרת טייבה גילתה שמשפחת פשע בעיר רישתה את הרחובות במצלמות מעקב, ואלו חוברו למרכז בקרה:

"ישראל נחשבת למעצמה בתחום איסוף המודיעין ויחידה 8200 של חיל המודיעין של צה"ל נחשבת לחוד החנית באיסוף מודיעין בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, אבל מתברר שלא רק זרועות הביטחון עוסקות באיסוף מודיעין" (אבי אשכנזי "העבריינים בטייבה מציגים: חמ"ל מודיעין" nrg 3.5.12).

"הבוקר (חמישי) איתרו שוטרים שהגיעו למתחם המשפחה עשרות מסכי טלוויזיה המציגים את שידורי המצלמות, מהם עולה כי הרחובות שמובילים מהכביש הראשי למתחם היו תחת מעקב. בין המסכים גילו השוטרים כי ישנו מעקב צמוד גם על תחנת המשטרה שלהם, כולל יכולת לצפות לתוך חצר התחנה ולהבחין היטב בתנועות השוטרים… באמצעות רשת המצלמות יכלו על פי החשד בני המשפחה לעקוב אחר השוטרים מצאתם מהתחנה ועד ההגעה למתחם שבו הם גרים. בסיום המבצע הוסרו המצלמות ונעצרו כמה חשודים." (יניב קובוביץ' "השוטרים גילו: לעבריינים מצלמה העוקבת אחר תנועותינו" הארץ 3.5.12).

להצבת מצלמות מעקב במרחב הציבורי עשויים להיות היבטים שונים. אבל לפחות בפן אחד של הסוגיה, זה הנוגע לפגיעה בפרטיות, יוכלו החשודים לנסות ולהסתמך על דבריו של היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים, דהיינו - שמערך המעקב המצולם בטייבה אינו פוגע בזכות החוקתית לפרטיות.

העובדה שהטענות הללו נטענות על ידי יועץ משפטי של משרד ממשלתי לא עושות אותן פחות מופרכות. אבל זה שעבריינים יכולים להסתמך על דבריו... קצת מביך. לא?

להרוג את השליח ואת חופש המידע - שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה

מאמר שכתבתי ביחד עם אלונה וינוגרד, מנכ"לית התנועה לחופש המידע

לכאורה, סיפור זניח. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אופיר שפיגל נגד החברה לשירותי סביבה, בעניין בקשת חופש מידע הנוגעת לסילוק חומרים מסוכנים (1). ובכל זאת, רעד עבר בגופם של אנשי חופש מידע, שקראו את פסק הדין התקדימי, וניענעו ראשם כלא מאמינים לנוכח הנימוקים שהביאו לדחיית הערעור.

לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שההחלטה הסבה פגיעה אנושה לזכות לחופש המידע וחשוב מכך, בתקווה שהשקיפות השלטונית תהפוך מהלכה למעשה - מעקרון חוקתי לחלק משגרת חיינו הציבוריים.

תהיות רבות עולות למקרא פסק הדין. אך הקביעה המדאיגה ביותר היא ללא ספק זו, שלפיה על מבקש המידע לגלות את האינטרס האישי שיש לו במידע המבוקש. כלומר, העובדה שבקשת חופש המידע של אותו מר שפיגל היתה מונעת מאינטרס אישי-עסקי ולא רק מתוך המניע הציבורי והאלטרואיסטי שהציג, די בה כדי להביא לדחיית הבקשה ולשלול ממנו את זכותו במידע. ממנו ומהציבור כולו.

אחד החידושים וההישגים החשובים של חוק חופש המידע הוא העיקרון, שלפיו "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". אזרח זכאי לקבל מהשלטון מידע מבלי שיהיה עליו להצביע על סיבה או תירוץ לבקשתו. הוראה זו היא ביטוי ל"רציונאל הקנייני", שעומד בבסיס החוק ושלפיו המידע שנמצא בידי הרשויות אינו שייך להן. המידע הוא של כל אחת ואחד מאיתנו והרשויות רק מחזיקות בו בנאמנות עבורנו. ממילא אין אזרח חייב להסביר מדוע הוא מבקש לממש את בעלותו על המידע ולעיין בו.

אלא שהבעלות במידע אינה בלעדית למבקש. היא משותפת לכולנו. ולכן השיקול המכריע בבקשה חופש מידע הוא העניין הציבורי שקיים בגילוי המידע ולא האינטרס האישי שיש למבקש. לו היתה הבקשה מוגשת על ידי התנועה לחופש המידע, למשל, קרוב לוודאי שבית המשפט היה בוחן אותה לאור האינטרס שיש לציבור בכללותו במידע. אם כך, כיצד ניתן להתעלם מאותו אינטרס ולמנוע מהציבור את המידע החיוני רק בשל מניעיו של המבקש?

שפיגל, שביקש מידע חיוני הנוגע לאיכות הסביבה, הוא שליח ציבור. בית המשפט סבר שיש שליחים ראויים ממנו, ושהוא אינו נקי כפיים כיוון שלא גילה את האינטרסים האישיים שלו. אבל רוב פרנסי הקהילה, שפועלים לקידום אינטרסים ציבוריים, מונעים גם, לעיתים בעיקר, ממוטיבציות אישיות. וכל עוד אין ניגוד בין השניים, לא רק שאין בכך פסול, אלא שיש תועלת.

אם רוצים שהציבור יקבל מידע חיוני, ושחוק חופש המידע ימומש ולא רק יקשט את ספר החוקים, חייבים לעודד אזרחים רבים ככל האפשר להגיש בקשות מכוחו ובמידת הצורך גם להיאבק ברשויות סרבניות בבתי המשפט.

מדובר במשימה לא קלה שרבים מושכים ידיהם ממנה, ולכן טוב שיש "שליחים" שמבצעים אותה גם אם אגב קידום עניינם האישי. חבל שבית המשפט "הרג" את השליח ומנע בכך מהציבור מידע חיוני לאיכות חייו.




___________
(1) עע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (2.4.12)(doc);

יובל יועז "העליון הגביל קבלת מידע מרשות ציבורית בהתאם לחוק חופש המידע" גלובס  3.4.12;
אלונה וינוגרד ואבנר פינצ'וק "פגיעה אנושה בזכות לחופש מידע" גלובס 2.5.12;