יום שישי, 31 באוקטובר 2008

פיצוי על פרסום תמונה של יצאנית

ערוץ 10 יפצה יצאנית שפניה נחשפו בכתבה למרות שלא התנגדה לצילום

ידיעה מגלובס מאתמול. על פי הידיעה, השופט קבע ש"כי כל מכריה של התובעת, לרבות אלה שהיכרותם איתה רופפת, יכלו לזהותה בנקל כמי שעוסקת בזנות. התובעת 'כיכבה' בכתבה, כשהיא מצולמת באופן המאפשר את זיהויה". הוא דחה את טענת הערוץ, ולפיה התובעת לא מחתה על הצילום בניגוד לחברותיה שעמדו לידה, ומכאן שהסכימה לפרסום. גם הלקוח לא מחה על הצילום, ולמרות זאת טרחו בערוץ לטשטש את לוחית הזיהוי של מכוניתו על מנת שלא ניתן יהיה לזהות אותו. "נראה, אפוא, כי הנתבעת הקפידה על אי-חשיפתו של הלקוח יותר ממה שהקפידה על אי-חשיפתה של התובעת. כלומר, נראה כי יש ממש בתחושתה הקשה של התובעת כי לפגיעה בה התלווה גם נופך של זלזול מפלה". כדי להסיק שהיא הסכימה לצילום לפי התנהגותה, קבע השופט,"נדרשת התנהגות פוזיטיבית רלוונטית, שבנסיבות העניין מבטאת הסכמה" - מה שלא היה כאן. הוא הוסיף כי החובה להסוות את זהותה היא "חובה חוקית, אתית ומוסרית" שהערוץ הפר (ת"א (ת-א) 50267/05, שופט פרינדלנד).


במקרה הזה נבחו העובדות לפי חוק איסור לשון הרע, ולא לפי חוק הגנת הפרטיות, בשונה ממה שנעשה, למשל, במקרה של פרסום תמונתו של אדם במצעד הגאווה, או במקרה של עובדת מכון כושר, שצולמה בשעת אימון בלבוש מינימלי לצורך מודעת פרסומת של המכון. אבל קשה שלא להבחין בין הדמיון שבין המקרים, ובשאלות שעולות עקב כך. בכל המקרים הללו צולמו התובעים במרחב ציבורי, ופרסום תמונתם הסב להם עוגמת נפש. לרשות התובעות והתובע באותם מקרים עמדו שתי עילות תביעה, זו של פגיעה בפרטיות וזו של לשון הרע (ובכך אני מתאר מצב משפטי קיים. אני מסתייג לחלוטין מהטענה, כי זיהויו של אדם כהומו מהווה לשון הרע). יתר על כן, אחד המצבים שמוגדרים בחוק הגנת הפרטיות כפגיעה בפרטיות הוא "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

העקרון הבסיסי המשותף להחלטות במקרים השונים הוא שעצם העובדה שאדם יוצא מביתו אינה אומרת שניתן לפרסם את תמונתו יהיו אשר יהיו מצבו ויתר נסיבות העניין. ישנן נסיבות שבהן פרסום התמונה עלול לפגוע פגיעה בלתי מוצדקת, וראוי להימנע ממנו. אבל כדי להגיע למסקנה שאכן מדובר ב"פגיעה לא מוצדקת" ש"ראוי להימנע ממנה" צריכים להתקיים תנאים שונים, שהגדרתם היא משימה לא פשוטה, ופעמים רבות תלוייה בתפיסות וערכים סובייקטיביים. לא שבגלל עובדה זו צריכים להימנע מהתמודדות עם האתגר ומהניסיון ליצור רשימת קריטריונים אחידים ומוסכמים מבחינה חברתית. ולעיתים בהחלט ראוי להימנע מפרסום תמונתו של אדם גם כשהוא נמצא ברשות הרבים. אבל כשעושים זאת צריכים גם להיזהר מהטלת נטלים כבדים מדי על מפרסמים ועל חופש הביטוי והעיתונות (ראו הערה 6 שלי כאן).

אני מקווה לחזור ולהפוך בסוגיה זו בהקדם, ומקווה עוד יותר שכותבים באקדמיה ינסו להתמודד איתה. בינתיים, למי שרוצה להרים את הכפפה - כמה פסקי דין שראיתי בעניין זה.

רע"א 6902/06 צדיק נ' הארץ (2008, ש' רבלין) - פרסום תצלום של אדם חרדי על רקע כרזה עם בחורה חשופה. ההליכים הקודמים: ע"א (ת"א) 1974/04 הארץ נ' צדיק (2006, ש' פוגלמן, רונן, שילה); ת"א (ת"א) 199509/02 צדיק נ' הארץ (2004, ש' שבח).
ת"א (ים) 6023/07 ש' נ' ידיעות אחרונות (2008, ש' דראל) - פרסום תמונה של הומו במצעד הגאוה.
ת"א (פת) 1591/07 יעקובסון נ' אביגד (2008, ש' שטרנליכט) - פרסומת עם תמונת מאמנת במכון כושר.
ת"א (מחוזי י-ם) 1408/99 מוטי לוי נ' חברת החדשות (2001, ש' נאור) - פרסום תצלום אדם שרוע ברישול במשרדו. ת"א (ת"א) 66235/06 חולי נעמה נ' הוצאת מודיעין (2008, ש' אביגיל כהן) - פרסום תמונת התובעת כרקע לכתבה בעניין השמנה.
ת"א (טבריה) 1659/06 מגורי נ' לוי (2008, ש' ניסים שי) - פרסום תמונות מחתונה בכתבה מלעיגה.
ת"א (ת-א) 23202/03 קרייף נ' קרן תעשיות רהיטים בע"מ (ש' שבח, 2004) - פרסומת עם תמונה של עובד לשעבר.
ת"ק (חיפה) 2967/07 גולדברג נ' שהין (2008, ש' בסול) - פרסום תמונה של דוגמנית.
ת"א (ק"ג) 1068/06 משולם נ' מימד (2008, ש' באומגרט) - שימוש בתצלום מחתונה בכרטיס ביקור של הצלם.
בש"א 7499/04 יגאל עמיר נ' ערוץ 10 (2004, ש' כרמל) - שידור תמונות מתוך תא הכלא ובלבוש מינימלי.

ופרשה עסיסית מבריטניה (למרות ששם זה היה ב"רשות הפרט"):

יום שלישי, 28 באוקטובר 2008

ספסרי מידע אישי בשירות ציידי לקוחות במצוקה

הקריסה הפיננסית בארה"ב מפנה זרקור לאופן שבו נוצלה כריית מידע אישי ליצירת מלכודות אשראי.
הניו-יורק טיימס מפרסם השבוע כתבה על השיווק האגרסיבי שבאמצעותו דחפו בנקים וחברות אשראי אנשים במצוקה כלכלית למלכודת של חובות. לצורך איתור לקוחות פונטציאליים, שנמצאו במצוקה כלכלית, באמצעות טכניקות מתוחכמות של כריית מידע ופרופיילינג. הכתבה פותחת בסיפורה של מנהלת חשבונות שאיבדה את משרתה וירדה מנכסיה לאחר שלקתה בסרטן. לאחר שנאלצה להכריז על עצמה כפושטת רגל החלו להגיע אליה פניות שהציעו לה אשראי. ההצעות כללו מידע אישי ופיננסי שלה ובכלל זה את פשיטת הרגל הטרייה שלה, ויצרו אצלה תחושה שמישהו עושה עבודה דקדקנית של חקירה ובדיקה אודותיה כדי לפתות אותה ולגרור אותה חזרה לסבך של חובות.
שיווק אגרסיבי וחסר אחריות של אשראי, זה שבנה את הבועה הפיננסית שמתפוצצת עכשיו וגוררת את ארה"ב ואת העולם כולו לשפל כלכלי, נעשה בין היתר על סמך על מידע אישי מפורט, שנאסף ועובד על ידי חברות המתמחות בכך. טכניקות כריית המידע ובניית פרופילים שיווקיים הלכו והשתכללו בעשור האחרון בארצות הברית. המידע האישי שנאסף חרג הרבה מעבר למידע פיננסי מפורט, ונגע גם למצב משפחתי, היסטוריית לימודים וכיוצא באלו פרטים אישיים.
בעזרת המידע המפורט הזה נבנו פרופילים והותאמו הצעות ופניות ללקוחות פוטנציאלים. פניות והצעות מפתות הותאמו בעזרת המידע האישי במיוחד ללקוחות הפוטנציאלים, ופעמים רבות "נפלו" עליהם בדיוק בשעה שהיו במצוקה כלכלית ואישית, שהכבידה על שיקול הדעת שלהם. השימוש במידע האישי נתן בידי הבנקים וחברות האשראי יתרון לא הוגן, ואפשרה להם לפתות אנשים במצוקה לקבל אשראי בתנאים שלא בהכרח שרתו את טובתם האישית.
בארצות הברית קיימת הפקרות בכל הנוגע לפרטיות המידע האישי, ולא קיימות המגבלות שהונהגו באירופה על כריית מידע אישי ומכירתו. המצב המשפטי בישראל קרוב בהקשר זה לאירופה. ועדיין עסקים מרשים לעצמם ללכת על גבולות החוק ולעשות שימוש רב מדי במידע אישי ופיננסי שהם אוגרים.

יום חמישי, 23 באוקטובר 2008

אלוהים מרחם על גולשי הגן

כנס של המפקחים על הפרטיות קורא לתת הגנה מיוחדת למידע האישי של ילדים ברשת.
כנס בינלאומי של מפקחי פרטיות מכל העולם קרא בתחילת השבוע לקדם חקיקה' שתגביל איסוף מידע אישי של ילדים. בהחלטה יש הסבר, שלפיו ילדים אינם מודעים לכך, שהמידע אודותיהם נתון למעקב ONLINE, וחסר להם ידע טכנולוגי ומשפטי להתמודד עם הסכנה לפרטיותם. מפקחי הפרטיות החליטו גם להגביר את ההסברה והחינוך שיאפשרו לנוער להגן על המידע האישי שלו.
ביני לביני אני תוהה מה יודעים מבוגרים שגולשים ברשת על הסכנות לפרטיותם, ואילו אמצעים עומדים לרשותם כדי להגן עליה. באופן אישי, בכל פעם שיש לי בעייה בנושא מחשבים ואינטרנט אני מתקשר לאחייניתי בת ה-16 ומקבל הסבר.
Data protection officials to lobby for new child-protecting laws - OutLaw 22.10.2008

יום רביעי, 22 באוקטובר 2008

REMIX ללורנס לסיג

בספרו החדש ממשיך לסיג לפתח את הטיעון נגד הדיקטטורה של ברוני זכויות היוצרים.

מאמר המערכת של ה-The Guardian מוקדש היום ללורנס לסיג. לסיג, פרופסור למשפטים בסטנפורד, שמבקר ופועל נגד ההגנה ההולכת ומתרחבת של זכויות היוצרים, שנוגסת במרחב הציבורי ובנכסים התרבותיים של הכלל. חלק גדול מיצירות התרבות הן בעצמן פיתוח ועיבוד של יצירות קודמות, וההגנה הנוקשה עליהן, מפקיעה הציבור חומר גלם חשוב שמהווה (או לפחות צריך להוות) בסיס ליצירות חדשות (וולט דיסני, למשל, יצרו סרטים מצויירים המתבססים על אגדות האחים גרים, אבל בניגוד לאחרונים, הם נהנים מזכויות יוצרים לתקופה הולכת וגדלה).

המחשב ורשת האינטרנט העצימו את הקונפליקט בין המונופולים של זכויות היוצרים לבין הציבור, משום שהם נתנו בידי ההמון כלים חשובים לביטוי וליצירה, ובכלל זה יצירה המשתמשת בנכסי תרבות קיימים. התפתחות זו הביאה לתגובת נגד של תאגידי זכויות היוצרים, שמנצלים את עוצמתם הפוליטית כדי להגן על מה שהם רואים כקניינם הבלעדי באמצעות חוקים (לסיג משווה את המתקפה המשפטית על מימוש האפשרויות היצירתיות שפתחה רשת האינטרנט, לטענה שהעלו בזמנו בעלי מקרקעין נגד ה"שימוש" שעשו מטוסים במרחב הרום של אדמתם). או כפי שמתאר זאת לסיג: "יצירתיות וחדשנות נבנות תמיד על העבר; העבר תמיד מנסה לשלוט ביצירתיות המבוססת עליו; חברה חופשית מגבילה את העבר למען העתיד; אבל החברה שלנו נעשות פחות ופחות חופשית" (ראו במצגת מומלצת ביותר).

את הרעיונות ששטח בספרו Free Culture, הוא ממשיך לפתח ולעדכן בספרו החדש Remix. לסיג מאוכזב מהכישלון לעצור את הצלחותיהם המשפטיות של תאגידי זכויות היוצרים, שהופכות את היצירתיות לפלילית. יצירה המבוססת על שינוי של נכסי תרבות ישנים היתה מאז ומתמיד טבעית ונורמטיבית עד שהכלכלה והקפיטליזם השתלטו גם על התרבות, והפכו את היצירה לעוד מוצר. אלא שהילדים של היום, שהאינטרנט והמחשב הם לחם חוקם, אינם מכירים את כל המגבלות החוקיות, שהטילו על התרבות תאגידים ופוליטיקאים מסואבים, והם עושים את מה שנראה להם, ובצדק, כה טבעי וברור - רה-מיקס. לסיג, מאמין שהילדים ינצחו היכן שנכשלו המשפטנים ויותירו את המשפט מבוייש. למי שיש 20 דקות, כדאי לצפות בהרצאה, שנותנת על קצה המזלג את הרעיון המרכזי של הספר (הלינק הוא מ-TED ואפשר גם כאן באדיבות ה-YOUTUBE).



בינתיים, בזכות ה-youtube אני נהנה מהרמיקסים של עופר ניסים.

קריאה נוספת (חומרים קצת ישנים בעברית):
אורי פסובסקי, הורגים לנו את האינטרנט - הארץ 24.12.2001
גל מור, למי שייך מיקי מאוס? - ynet 8.10.2002
יובל דרור, קו ההגנה האחרון של האינטרנט - הארץ 6.5.2003
קובי אופק, מונופול זה לא משחק ילדים - הארץ 3.6.2003
גל מור, חדש בישראל: זכויות יוצרים גמישות יותר - ynet 14.6.2004
גל מור, ראש החזית הדיגיטלית - ynet 10.6.2005
גדולי האומה הדיגיטלית - וואלה 19.6.2007
עודד ירון, אני מעתיק משמע אני קיים - הארץ 30.1.2008

האח הגדול - תוכנית הריאליטי מכרסמת במטאפורה

תוכנית הריאליטי דוחקת את האח הגדול האמיתי מתוצאות מנועי החיפוש ומכרסמת במטאפורה
כמי שעוסק באופן שוטף בענייני פרטיות ומידע, ולצורך כך משוטט לא מעט ברשת האינטרנט, אני מוטרד בשבועות האחרונים מהשתלטותה של תוכנית הריאליטי "האח הגדול" על תוצאות מנועי החיפוש.
מסתבר שאני לא היחיד שמוטרד. שוקי גלילי כותב, ש"אורוול לא חי בתקופה כה צינית כמו זו שלנו, שבה כשאתה מחפש בגוגל האח הגדול אתה מוצא ש-9 מתוך 10 התוצאות הראשונות קשורות לתוכנית ריאליטי באותו שם". ועידו קינן מעלה את השאלה, שגם אני גילגלתי ביני לביני, שמא העיסוק האובססיבי בתוכנית הריאליטי יכהה את עוקצה של המטאפורה, דווקא בתקופה שבה היא הופכת בצעדי ענק לממשות.
אגב, מטאפורות ו"האח הגדול" אני ממליץ על מאמרו של ד"ר אברהם טננבוים - על המטאפורות בדיני המחשבים והאינטרנט, (שערי משפט ד(ד) 359). טננבוים מצביע על "חשיבותה ותפקידה של המטאפורה בדרך שבה אנו חושבים ומארגנים את חיינו. במיוחד יש לכך ערך כשמבקשים אנו לבחון תופעה חדשה, כגון דיני המחשבים והאינטרנט." ומראה "כיצד מטאפורה בלתי מוצלחת עלולה לגרור בעקבותיה החלטות משפטיות שגויות ונזקים כבדים לציבור." על מנת "למזער את נזקי המטאפורות הלקויות" הוא ממליץ לנו בראש ובראשונה, להימנע מהן ככל האפשר, ולמצער לזכור שהמטאפורות "צריכות להסביר את המדיניות, התפישה והערכים שמאחוריהן, ולא להיפך.
תוך כדי דיון מפנה טננבוים לדניאל סולוב, שיוצא נגד המטאפורה של "האח הגדול" ומבקש להמיר אותה בזו של קפקא (ראו מראי מקומות למטה). לטענתו של סולוב, כפי שמתאר אותה טננבוים: "מאגרי המידע הממוחשבים הקיימים כיום מתאימים למודל של קפקא ולא למודל של אורוול. נגד כל אחד מאיתנו מצטברים מאגרי מידע אימתניים במקומות מבוזרים שאין אנו יודעים עליהם. מידע זה נאגר באופן אוטומטי ובלא שיש לנו שליטה ובקרה על כמותו, היקפו ודיוקו. התחושה היא של פגיעות וחוסר אונים שנגדה יש להיאבק."
איני בטוח שאני שותף מלא למסקנה זו של סולוב, שדומה שגם טננבוים נוטה אליה. אבל המאמר גרם לי לשים דגש גדול יותר על שקיפות של מאגרי מידע ופיקוח עליהם. זאת, כמובן, מעבר להמלצה המרכזית של טננבוים: בפעילות לקידום הזכות לפרטיות, ולמעשה בכל תחום, מותר לעשות שימוש ריטורי במטאפורות, אבל אסור להשתעבד להן.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2008

סמכויות חקירה חדשות ל-FBI - עוד הזמנה לניצול לרעה של כוח

גם בימיו האחרונים ממשל בוש אינו נח לרגע - מרחיב את סמכויות המעקב ולרמוס את זכויות הפרט ואת החוקה האמריקאית.


עדיין לא ברור היקף ההפרות שביצע הממשל בוש נגד חירויות הפרט בשם המלחמה בטרור. אבל גם בימים אלה במקביל לאריזת המזוודות ממשיך הממשל במלאכה המפוקפקת. בחודש האחרון הוציא התובע הכללי Michael B. Mukasey כללים חדשים, שמרחיבים באופן ניכר את סמכויות המעקב של ה-FBI, וזאת גם במקרים שאין בסיס לחשוד שמתבצעת עבירה. די ב"איום" כללי ולא ספציפי כדי שאנשי הסוכנות הפדראלית יוכלו לנהל חקירה מקיפה נגד אדם גם כשאין ראיה מינימאלית על פעילות פלילית (ראו בדיווח ב-NY Times).
סנאטורים טוענים, שהכללים החדשים נותנים אישור מפחיד לממשלה לרגל אחרי אזרחים שומרי חוק בהתבסס על הפרופיל האתני והלאומי או בשל הפעילות הפוליטית שלהם. כמובן, כמובן שהתובע הכללי הצהיר שהכללים החדשים ייושמו תוך שמירה על החוקה האמריקאית. הבעייה היא שלממשל היוצא יש רקורד מרשים של הפרות חוקתיות תוך שימוש בסמכויות חקירה וריגול - חוקיות ושאינן חוקיות. כך, למשל, לפני ימים אחדים סיפרתי כאן על החשיפה של ציתות חסר בסיס חוקי, שביצעה סוכנות אחרת, ה-NSA באיצטלה של מלחמה בטרור.
ובאשר ל-FBI - גם לסוכנות זו יש "עבר" מרשים של ניצול לרעה של כוח, כמו, למשל, ריגול אחר ארגוני זכויות אדם או פעילי שלום (ראו שוב בדיווח ב-NY Times). בראיון שנתן בחודש שעבר לרדיו "סלון" אמר Michael German - סוכן FBI בעבר ויועץ מדיניות ל-ACLU בהווה:
"The agents have basically unfettered authority to go out and really conduct invasive investigations against innocent people who have done nothing to give the FBI any level of suspicion that they're doing something wrong, and that's extraordinary. That's a power the FBI hasn't had since J. Edgar Hoover was in charge. And that's something people have to recognize - there's a reason that the FBI's power was circumscribed, and that's because, when it wasn't, they went far beyond what any reasonable person would have thought they should do. And what people have to realize about that time period is that those investigation were very ineffective."
התובע הכללי דחה את דרישתם של הסנטורים לדחות את כניסתם לתוקף של הכללים החדשים, ועושה רושם שהוא דווקא נחפז לבצע שינויים בטרם יעזוב הנשיא בוש את הבית הלבן. מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס מזהיר מפני הכללי החדשים וקורא לנשיא החדש, שיבחר בחודש הבא, לעשות בדק בית לגבי הכללים והפרוצדורות שפוגעות בזכויות האדם באיצטלה של מלחמה בטרור.
קריאה נוספת:
Racial Profiling Eyed for Terror Probes - abcNews 2.7.2008
F.B.I. Says It Obtained Reporters’ Phone Records - Washingtonpost 8.8.2008
U.S. May Ease Police Spy Rules - Washingtonpost 16.8.2008
Law Enforcement Goes Back to School This Fall - ACLU Blog 12.9.2008
New FBI Guidelines Open Door to Further Abuse - ACLU 12.9.2008
Rule Changes Would Give FBI Agents Extensive New Powers - Washingtonpost 12.9.2008
ACLU Coalition Letter to Senate and House Judiciary Committee Leadership - ACLU 16.9.2008
ACLU Reaffirms Opposition To Unconstitutional FBI Guidelines - ACLU 17.9.2008
New Domestic Intelligence Agency Has 800,000+ Agents - Daily Kos (ACLU) 17.4.2008
ומשהו קצת יותר ליצני:
Coretta Scott King's Wiretap Ends - TheOnion 18.12.2006

יום חמישי, 16 באוקטובר 2008

הצעת חוק מבדקי מבחני התאמה לעבודה - ריאליטי בשידור חי

הצעת חוק חדשה מנסה לרפא ולו במעט את כשל השוק, שהופך מועמדים לעבודה לכוכבים בתוכניות ריאליטי.
"מכוני ההשמה הם מנגנונים רבי עוצמה לסינון ולמיון עובדים, ומעורבותם בבחירת העובדים ובקידומם הולכת וגדלה.… מועמדים לעבודה … נדרשים לחשוף את תכונותיהם ואת אישיותם בפני פסיכולוגים וגרפולוגים, ולעבור סדרה של מבחני אישיות… תוצאות המבחנים מועברות לידיו של המעסיק בלבד, ומכוני ההשמה דואגים להחתים את הנבדקים בטרם עריכת המבחן על טופס שבו הם מוותרים על זכותם לעיין בתוצאות המבחן." מיכל תאג'ר "לעבוד בלי כבוד- זכויות עובדים והפרתן" (האגודה לזכויות האזרח, 2006) עמוד 71.
הצעת חוק חדשה, שהגישו חה"כ שלי יחימוביץ' והרב מלכיאור, ושנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח, צפוייה להידון בממשלה בתחילת חודש נובמבר. ההצעה מנסה לשפר את המצב הבלתי נסבל בשוק העבודה, שבו מועמדים לעבודה נאלצים לעבוד בדיקות התאמה שונות ומשונות - מבחנים פסיכולוגיים, בדיקות רפואיות, בדיקות פוליגרף ועוד - להיחשף ו"להתפשט", פעמים רבות - בלי שיש הצדקה לכך לאור מהותם של התפקיד או המשרה. מה שמגדיל את השערורייה עוד יותר הוא, שלנבדקים אין בדרך כלל כל שליטה על המידע שמועבר עליהם בעקבות המבדקים למעביד. על זכות העיון בתוצאות המבדקים יהיה עלי לייחד רשימה נפרדת. אזכיר רק, שהסירוב להראות לנבדקים את התוצאות, מנוגד, בין היתר, להנחיות שהוציא לפני זמן רב משרד רשם מאגרי המידע, ומהווה את אחת העילות, שבגינן שוקל הרשם בימים אלה למחוק מפנקס מאגרי המידע את מאגר המידע של מכון פיל"ת.
הצעת החוק היא בעצם ביטוי למה שקבע זה מכבר בית הדין לעבודה בענייני מבדקי התאמה לעבודה:

"המעסיק רשאי להיעזר בכלים שונים על מנת להשיג מידע על המועמד לתפקיד [אך] אין מקום לחייב מועמד לעבודה או עובד לחשוף מידע שאינו קשור לתפקידו או לעבודתו ואינו דרוש לצורך בחינת מועמדותו. ההגבלה תיעשה, בין היתר, בהתייחס לשאלות שניתן יהיה להציג להם. אין מקום לחייב מועמד לעבודה או עובד לחשוף מידע אישי שאינו קשור לתפקידו או לעבודתו ואינו דרוש לצורך בחינת מועמדותו. כמובן, התוצאות של מבחני ההתאמה הן עניינו הפרטי של העובד; רמת האינטליגנציה, יושרו, מצבו הפסיכולוגי והישגיו הם עניינו הפרטי." (דב"ע 4-70/97 אוניברסיטת תל-אביב – ההסתדרות הכללית החדשה, פד"ע ל 385, 412).

הבעיה היא שהדברים הללו נשארים על הכתב - בפועל מעסיקים עושים כל שעולה על רוחם. האפשרות של מועמדים לעבודה להגיש תביעה בעניין זה היא מוגבלת ביותר. הצעת החוק החדשה מנסה לענות לפחות על חלק מהבעייה, כפי שתוכלו לקרוא במכתב ששלחנו לועדת השרים לענייני חקיקה לקראת ההצבעה על הצעת החוק.
כל אחת ואחד מכם יכול לנסות ולתרום את חלקו על ידי פניות אישיות, באמצעות הדואר או הדוא"ל, אל חברי ועדת השרים לענייני חקיקה, לשרים אחרים ולחברי כנסת.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

גאווה פרטית

פרסום חוזר של תמונת משתתף במצעד הגאווה הביא לפסיקת פיצויים בשל פגיעה בפרטיות.
לפני כשבוע פרסם גלובס ידיעה ולפיה "'ידיעות' יפצה ב-50 אלף שקל חייל שתמונתו במצעד הגאווה פורסמה בניגוד לרצונו". פסק הדין (בהמשך אסביר מדוע אני מפנה לגרסה שיצרתי בעצמי ושמצנזרת את שם התובע) מגולל את הסיפור הבא: בעת היותו חייל השתתף התובע במצעד הגאווה הראשון שהתקיים בירושלים. "ידיעות אחרונות" דיווח על המצעד ופרסם את תמונתו של התובע לבוש מדים (לא כמו הבחורים שבתמונה) ונושא את דגל הגאווה. לאחר הפרסום התקשר התובע למערכת העיתון, הסביר שהוא בא ממשפחה דתית ושלא כולם בסביבתו יודעים על זהותו המינית, וביקש להימנע מפרסום תמונתו בעתיד. חרף זאת, פורסמה תמונתו פעמיים נוספות בעיתון, כתצלום "אוירה" או "אילוסטרציה" בצמוד לכתבות שדנו בהומואים בצבא. התביעה התמקדה בשני הפרסומים המאוחרים, שלטענת התובע גרמו לו נזקים כבדים.
השאלה שמעמיד השופט דראל מתמקדת ב"אפשרות להשתמש בתמונתו בהקשרים אחרים ולמעשה ביחס להפיכתו לסמל – Icon בלשון הצדדים – להומוסקסואליות בצבא – לאחר שהודיע כי הוא מתנגד לכך" כפועל יוצא מזה - שאלה נוספת: האם "התובע יכול לחזור בו מאותה הסכמה ולמנוע שימוש עתידי בתמונתו בכלל או בהפיכתו לסמל ההומוסקסואליות בצבא".
השופט דוחה את עמדת הנתבעים שלפיה "בהשתתפותו של התובע במצעד הגאווה הוא הסכים לוותר על זכותו לאנונימיות ובשל הסכמתו זו, שיש בה התנאה על זכותו לפרטיות, ניתן היה לפרסם את תמונתו בנסיבות שבהן היא פורסמה בפרסום השני ובפרסום השלישי." ומקבל את טענת התובע לפיה התובע:
"היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, בין שזו ניתנה במפורש ובין שמכללא, ומרגע שעשה כן לא היו הנתבעים רשאים להשתמש עוד בתמונתו בכלל ולהפוך אותו לסמל לקשר בין הומוסקסואליות ושירות בצבא בפרט. מסקנה זו נובעת מהחשיבות שיש לייחס לזכות לפרטיות ולאנונימיות, על רקע היותה זכות יסוד חוקתית; מהפגיעה המהותית במקרה זה שהייתה בלבת הנושאים השייכים לצנעת הפרט של התובע - נטיותיו המיניות; מאזן האינטרסים בין הפגיעה בתובע לבין האינטרס שאותו מיועד לשרת הפרסום, הכף נוטה בבירור לטובת האפשרות לאפשר לתובע לחזור בו מהסכמתו כפי שעשה."
את קביעתו זו מבסס השופט על החשיבות הגדולה של הזכות לפרטיות ולאנונימיות, ועל כך שנטייה מינית היא עניין מובהק של צנעת פרט. הוא ממשיך וקובע, שהעיתון לא הצביע על כל עניין ציבורי שהיה בפרסום דמותו של התובע דווקא בדיווח על נושא אחר, שאינו קשור ישירות לתובע ולהשתתפותו במצעד הגאווה. בכתבות כלליות על הומואים בצבא יכול היה העיתון - כך השופט - לפרסם את תמונת התובע כשפניו מטושטשים או למצוא אדם אחר, שלא הסתייג מפרסום תמונתו (נניח, משהו כמו בתמונה מימין).



1. יש לברך על הדגש שניתן בפסק הדין לזכות לאנונימיות כחלק מהזכות לפרטיות. אני חושב כמובן במיוחד על האנונימיות ברשת, עניין שלמרבית הצעד עדיין לא תמיד נתפס כבעל ערך כשלעצמו, שראוי להגן עליו.
2. פסק הדין מצטרף לפסקי דין קודמים, שקבעו שפרטיות היא של אנשים ולא של מקומות - שיציאתו של אדם מביתו אינה שוללת ממנו בהכרח את זכותו לפרטיות. אבל מהלך מבורך זה מטיל עלינו את הנטל הלא פשוט, לקבוע את הגבולות של הזכות לפרטיות בהתאם לנסיבות שונות ומשונות. קביעה כזו היא קשה במיוחד משום שמול הזכות לפרטיות עומדים פעמים רבות אינטרסים לגיטימיים, וחשוב מכך - זכויות אדם, כמו, למשל, חופש הביטוי או זכות הציבור לדעת.
3. השופט מגיע למסקנה, כי התובע היה רשאי לחזור בו מהסכמתו לפרסום תמונתו צועד במצעד הגאווה, וזאת, בין היתר לאור "איזון האינטרסים בין האינטרס להגן על פרטיותו לבין האינטרס הציבורי התומך בפרסום". בעשותו זאת מאבחן השופט את המקרה שלפניו מפסק דין בעניין טלי פחימה, ששם קבע בית המשפט, שהאינטרס הציבורי גובר על זכותה של האסירה לפרטיות:
" 'העין הציבורית' משקיפה, מתעניינת ומבקשת לדעת מה קורה מאחורי חומות הכלא, כיצד מתנהל הכלא וכיצד מתנהל הפרט בתוכו. חשיפת פרטים מחיי הכלא ועל אופן התנהלותם של שלטונות הכלא יש לה הגיון וצידוק, ולציבור זכות לדעת את הנעשה בין כתלי הכלא בדרך המאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי." (רע"ב 8827/05 טלי פחימה נ' שב"ס (2006).
לדעתי בעניין פחימה טעה בית המשפט: דובר שירות בתי הסוהר דאג להזין את העיתונות במידע על תנועותיהם ודבריהם של אסירים "סלבריטאים" דוגמת טלי פחימה ויגאל עמיר (שצולם בבגדים מינימליים בתאו) כדי להזין את הרכילות הצהובה ולתפוס טרמפ על גל השנאה כלפיהם. לא זה "העניין הציבורי" שלמענו ראוי לפגוע בכבודם ופרטיותם של אסירים. למען הגילוי הנאות אציין, שאני ייצגתי את פחימה באותו עניין (לכו לסעיף 41 - לטעמי זה מה שעמד במוקד העניין).
4. מוסכם היה על הצדדים, שבהופעתו במצעד הגאווה, היה התובע מודע ואף הסכים לאפשרות שתמונתו תתפרסם בעיתון. אלא שהשופט קבע, כאמור, שהתובע היה רשאי לחזור בו מהסכמתו זו, כפי שאכן עשה. כיוון שכך, לא נכנס השופט לשאלה המעניינת כשלעצמה - האם ההסכמה המשתמעת לפרסום הראשון היתה טובה גם לגבי הפרסומים הבאים אלולא היה התובע מתקשר לעיתון ומבקש שלא לפרסם את תמונתו להבא.
כך, למשל, בענין אחר נקבע ש"הימצאות התובעת שם כשחלק גופה העליון חשוף, אין בה עדיין הסכמה לפרסום בעיתון של תמונותיה שצולמו במצב זה" (ת"א (נתניה) 5680/02 פלונית נ' שניידר (2006) ). פסק דין מוקדם יותר (ת"א (נתניה) 2001/95 אריאלי נ' ערב חדש (1998) ) קבע את ההיפך הגמור. כפי, שמספר ד"ר מיכאל בירנהק במאמרו "הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות":


"שם דובר באישה שצולמה בהסכמתה בחוף הים באילת ללא חזיית בגד ים. באותה עת היתה האישה תיירת נוצרייה, ותמונתה פורסמה בהסכמתה (כך מצא בית המשפט) במקומון באילת. בחלוף חמש שנים, ולאחר שהאישה התגיירה וקבעה את מקום מגוריה בעיר, פורסמה התמונה שנית מבלי לבקש את הסכמתה החוזרת. בית המשפט קבע כי אין לפרש את דרישת ההסמה (אשר בשעתו טרם כללה את הדרישה המפורשת שההסכמה תהיה מדעת) בצורה נוקשה ודווקנית, ולכן ראה בהסכמה הראשונה משום הסכמה מכללא ללא הגבלת זמן. לטעמי פסק הדין שגוי בנקודה זו. הסכמה חד פעמית לצילום ולפרסום בעיתון אינה יכולה להתפרש כהסכמה לנצח, במיוחד בהעדר הסתמכות של ממש מצד הצלם והעיתון. פרשנות ההסכמה לפי עמדת הפרטיות כשליטה תגרוס כי ההסכמה הראשונית היתה תלויה בזמן, במקום ובנסיבות. ראוי לציין שבמקרה זה נועד הפרסום החוזר לשם 'קישוט' כתבה בלבד, כך שטענה אפשרית לפגיעה בחופש הביטוי של העיתון חלשה. אילו, למשל, היתה האשה מועמדת לתפקיד ציבורי בעיר, ובמסגרת זו מצהירה כי יש לשים סוף לשיזוף בעירום באילת, אזי היה אינטרס חזק של חופש הביטוי בפרסום התמונה הישנה ,למרות אי ההסכמה".


5. דומה שהניתוח של בירנהק יפה גם לפסק הדין שלפנינו, שבו אין צורך לדון בהיקף ההסכמה המשתמעת משום, שהתובע עשה מעשה אקטיבי, התקשר וביקש שלא להוסיף ולפרסם את התמונה. הכרה בזכותו לחזור בו מההסכמה המשתמעת שנתן לפרסום הראשון, מדגישה את תפיסת הזכות לפרטיות כשליטה, דהיינו, כזכותו של אדם לשלוט במידע אודותיו (ראו עוד במאמרו הנ"ל של בירנהק).
6. זכותו של אדם לחזור בו מהסכמה שנתן לפרסום תמונתו, מתנגשת כאן עם חופש הביטוי. אכן ניתן להניח שלא היתה כאן הסתמכות של העיתון, שיוכל להוסיף ולעשות שימוש בתמונה לעולמי עד. ועדיין עולה השאלה האם אין כאן הטלת נטל כבד מדי על העיתון, שיצטרך לשקול בכל פעם מחדש האם שימוש חוזר בתמונה שפורסמה בעבר, נהנה מההסכמה המקורית או אפילו להתייחס ולהחליט בבקשה מאוחרת של האדם המצולם, שלא להוסיף ולפרסם את תמונתו בעתיד.
7. באיזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים נודעת חשיבות למידת הפגיעה בפרטיות - עד כמה המידע שפורסם (או המידע שעולה מפרסום התמונה, במקרה זה - העובדה שהמצולם הוא הומו) הוא מידע אישי, ועד כמה פרסומו פוגע בפרטיות. על פי החוק העדפה או נטייה מינית היא בהחלט מידע אישי ואפילו רגיש, אבל כשאנו נדרשים לערוך איזון עדיין נשאלת השאלה - עד כמה? תפיסת הפרטיות כשליטה מחייבת אותנו לאפשר לכל אדם לקבוע לעצמו עד כמה פריט מידע כזה או אחר אודותיו הוא מידע רגיש שברצונו לשמור בסוד. ועדיין מנקרת השאלה, האם בית המשפט היה מתייחס באותו אופן למקרה שבו היה התובע מצולם, נניח, בהפגנה פמיניסטית או בהפגנה של "שלום עכשיו". התפיסה שהומואיות היא עניין רגיש במיוחד, מקבעת את התפיסה שמדובר במשהו מביך, שראוי לשמור אותו בסוד. היא בת בריתה (הלא קדושה) של התפיסה שמביאה את בתי המשפט לפסוק פעם אחר פעם, שהצגה, ולו גם משתמעת, של אדם כהומו היא לשון הרע - פרסום שעלול להשפיל אדם ולעשותו ללעג בעיני בריות, כמו שנפסק בעניין אמסלם (ע"א 1145/95 קליין נ' שמעון אמסלם - ראו איזכור בוויקיפדיה - ולאחרונה גם בת"א 12503/05 פאר נ' טיים אאוט (2007)).
יש לי כאן דילמה לא קלה, משום שאני מסתייג מכל דבר שתורם לדחיקתם של הומואים חזרה לארון. הייתי שם דיי, חשוך שם. ובכלל - ממרחק השנים כל זה (מי עושה מה ועם מי) נראה באמת לא כל כך מעניין. ועדיין, לא לי לכפות את השקפותיי ורגשותיי על הזולת (מה גם שכמו שאמרתי, אצלי זה כבר "ממרחק השנים". פעם זה היה אחרת): זכותו של התובע במקרה שלפנינו לנסות לשמור את ההומואיות שלו בסוד, ולו גם בחלק מהזירות החברתיות של חייו (ולמרות שזה רלבנטי, לא אכנס כאן ל"אפיסטימולוגיה של הארון"). לפני כמה שנים טיפלתי בעניין עגום במיוחד: בעקבות מותו של חייל הומו נפתחה חקירת מצ"ח, ותועדו בה גם עדויות של חברים הומואים של המנוח. הם ביקשו שלא להחשף ואני כתבתי מכתב בשמם, אבל באחריתו הרגשתי חובה להוסיף את הפסקה הבאה:


"מעבר לתכלית העיקרית של מכתבי זה, ולנוכח האמור בו אין לי מנוס אלא להוסיף ולהבהיר כדלקמן… אין להבין מבקשתי דלעיל, כי זהות, נטייה או העדפה מינית כזו או אחרת הן עניינים הצריכים תמיד להישמר בסוד ובצנעה. נהפוך הוא – הטרוסקסואליות, הומוסקסואליות וכל וריאנט אחר שביניהן – כולן כולן לגיטימיות ויפות הן, ומהוות מרכיב חשוב ומכובד בזהותו של אדם. יחד עם זאת, כל אדם, יהיו אשר יהיו הגדרת העצמי שלו, העדפותיו ורגשותיו, רשאי להחליט עד כמה ובאלו נסיבות הוא מעוניין להביען ולחלופין להצניען. במקרים כמו זה דנן, שבהם אין מטרה שתצדיק את הפגיעה בפרטיות ובאוטונומיה של הפרט - כולנו מצווים לכבדן."

8. מסיבה זו נקטתי גם כאן בזהירות, שלמרבה הצער לא ננקטה על ידי הנהלת בתי המשפט, שפרסמה את פסק הדין עם שמו המלא של התובע (השופט, אגב, אולי מתוך מחשבה על היבט זה, כתב את פסק הדין בלי להזכיר את שם התובע. כל שצריך היה לעשות הוא למחוק את שמו מהכותרת). אצלי לפחות תמצאו גרסה שערכתי אחרי שמחקתי את שמו. כאן כבר יש התנגשות אחרת - בין הזכות לפרטיות לבין פומביות המשפט. בעידן הדיגיטלי, כאשר המאגרים המשפטיים מאפשרים לנו לעשות בלחיצת כפתור חיתוכים שונים ומשונים, הפגיעה בפרטיות היא הרבה יותר משמעותית, והנטייה שלי לפחות היא לגבש פיתרון שישמור על האנונימיות של המתדיינים, שעה שפסקי הדין עולים על מדיה אלקטרונית.
9. דבר אחרון, כמו שאמרתי בהתחלה, העניין כאן אינו פשוט כלל ועיקר. מרגע שהרחבנו את פרישתה של הזכות לפרטיות מעבר לדלת אמות ביתו של אדם, וטוב שכך, אנו נאלצים להתמודד עם שאלות לא פשוטות. נראה לי ששופטים אחרים היו עשויים להגיע לתוצאה הפוכה. למרות שאני נוטה להסכים לתוצאה, אני עדיין מתלבט לגבי הנטל שהיא מטילה על העיתונות - האם זה נטל סביר אם רוצים להבטיח חופש ביטוי ועיתונות חופשית. מכל מקום, בסופו של יום אני לא רק משפטן. מעבר לכל הניתוחים המשפטיים נטיית הלב אומרת, שניתן היה לוותר על שימוש בתמונתו של התובע לשם "אילוסטרציה" ולהיענות לבקשתו, יהא המצב המשפטי אשר יהא. כן, יש משהו לפני המשפט או מעליו, ולא תמיד חייבים להשתמש בכלי זה כדי לפתור בעיות ודילמות.

הנשיא בוש מצותת ומשקר

הנשיא בוש הבטיח אבל שיקר: סוכנות הביטחון הלאומית צותתה לשיחות פרטיות של אזרחים אמריקאים.

סמכויות המעקב, שנטל ממשל בוש במטרה להתגונן מפני אלקעידה, שימשו את ה-NSA (ר"ת של National Security Agency) כדי לצותת לשיחות, שניהלו אזרחים תמימים, ולעקוב אחר עבודתם של עיתונאים, פעילי זכויות אדם ועורכי דין. רשת ABC News שידרה את סיפורם של שני עובדי מדינה לשעבר, שהצטוו לצותת לשיחות פרטיות שניהלו אמריקאים ששהו בחו"ל עם חברים ובני משפחה. בכתבה מוצגים זה מול זה קטעי ארכיון, שבהם מתחייב הנשיא בוש שוב ושוב, שמדובר במעקב אחר טרוריסטים זרים, ומולם דבריהם של מי שביצעו בפועל את פעולות המעקב.
רק ביולי האחרון אישר הקונגרס האמריקאי תיקון חקיקה (FISA - The Foreign Intelligence Surveillance Act ), שמתירה לממשל לבצע מעקב אחר שיחות בינלאומיות של אזרחים אמריקאים ללא צורך בצו שיפוטי, כמתחייב מן החוקה האמריקאית. קודם לכן ביצע הממשל את הציתותים הללו מבלי שתהיה לו סמכות חוקית לעשות זאת. ה-ACLU מנהל מערכה ציבורית ומשפטית בעניין זה, והסקופ של ABC News מאושש את טענותיו.
מעבר לפגיעה בפרטיות, חותרות פעולות המעקב הלא חוקי הזה, תחת עבודתם החשובה של עיתונאים ושל פעילי זכויות אדם, ומסכנים את מקורותיהם (ראו הרחבה בבלוג של ACLU, ובאותו בלוג גם פוסט של פעיל Human Rights Watch).
שוב מוכח, ולא בפעם הראשונה, שסמכויות מעקב שאין פיקוח בצידן סופן שינוצלו לרעה.
see also:
The ACLU's print ad includes more than 65,000 names of people who are outraged that Congress would sell out their right to privacy -
תוספת מאוחרת:

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

הפרוטוקולים של ועדת אגרנט ולקחי העבר

הפרסום המאוחר של פרוטוקולים נוספים של ועדת אגרנט, חוזר ומזכיר לנו את אימרתו של הארט, שלפיה "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט, מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25) .
תום שגב כתב אתמול ב"הארץ" בעקבות פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט:

"האמת היא כמובן שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר … לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים או במלים אחרות - כדי שההיסטוריה תיראה יפה יותר משהייתה. קשה להשתחרר מהרושם שזה המקרה אשר הוליד במשך שנים את הפרסום המהוסס כל כך של מסמכי ועדת אגרנט. "
הדיווחים על הפרוטוקולים שנחשפו עתה, מעלים ולא בפעם הראשונה את השאלה המטרידה, מה היה סודי כל כך בפרוטוקולים, שהצדיק את הסתרתם מעין הציבור עד היום? מאין לוקחים אנשים במערכת הביטחון את העוז להסתיר מעינינו מידע חיוני, תוך שהם נושאים את שם הביטחון לשווא?
לשם הדיוק, בהתאם לחוק ועדות חקירה, היו כל הפרוטוקולים אמורים להתפרסם כבר בראשית שנת 2005 - שלושים שנה לאחר שהוועדה סיימה את מלאכתה. אבל חודשיים לפני מועד הפרסום המיועד, התעוררו אנשי מערכת הביטחון ונחפזו להגיש הצעת חוק לכנסת, שאמורה היתה ליצור מנגנון חדש, שיאפשר להם להמשיך ולחסום את החומר מעין הציבור. על רקע זה כתב פרופ' זאב סגל - "החיפזון הממשלתי למניעת פרסום מלא של החומר מעורר חשש, שמישהו מבקש להסתיר משהו." למרבה המזל נמצאו מספר חברי כנסת, ובראשם יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, ח"כ מיכאל איתן, שנעמדו על הרגליים האחריות והתנגדו להצעת החוק. הוחלט על הקמתה של ועדה ציבורית בלתי תלויה, שעברה על החומר וחשפה את רובו. וכאמור, באופן לא מפתיע - מסתבר עתה, שמרבית המסמכים שנחשפו יכולים היו לעמוד לעיון הציבור כבר לפני שנים רבות.
במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח אני מנהל מזה מספר שנים מאבק קטן, בניסיון להשפיע במעט על האופן המסואב והשערורייתי, שבו מנהלת מערכת הביטחון את ארכיון צה"ל. מרבית החומר ההיסטורי מאופסן לתקופת הגבלה שרירותית של חמישים שנה, גם כאשר אין לכך כל הצדקה מבחינת צרכי ביטחון המדינה. בשנת 1988 הורה שר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, לקצר את תקופת החיסיון לשלושים שנים ולחשוף את מרבית המסמכים שנוצרו לפני שנת 1956. אבל לגורמים בתוך מערכת הביטחון יש את הפטנטים שלהם לדחות את הקץ: הם מקצים משאבים אפסיים לטובת חשיפת המסמכים, דבר שמוביל לכך שאפילו היום לא נחשפו רובם המכריע של המסמכים, שנוצרו בין 1948 ל-1956. וזוהי רק דוגמא אחת לשערורייה הגדולה שברמיסת חופש המידע וחופש המחקר. כפי שכתבתי באתר האגודה:

"הגבלת חופש המחקר בגנזך המדינה משבשת את חקר העבר ומונעת מאיתנו להפיק ממנו לקחים, שחיוניים לחיינו בהווה ובעתיד. היא פוגמת בשיח הציבורי הדמוקרטי, ומאפשרת ליחידים לקבוע מה טוב לאזרח לדעת. אכן, ניתן להניח שישנם עניינים, שחשיפתם תפגע בביטחון המדינה או בערכים ואינטרסים כבדי משקל אחרים. אלא שהקריטריונים והפרקטיקות של החיסיון, להבדיל מהמידע החסוי עצמו, חייבים להיות גלויים ונתונים לדיון ציבורי ולביקורת שיפוטית. המתח הקיים בין חופש הביטוי וחופש המידע לבין ביטחון המדינה מעסיק באופן יומיומי כל דמוקרטיה, ונהוג לאזן ביניהם באמצעות מבחנים ומנגנונים שונים. זאת ועוד, שאלות ביטחוניות עומדות במרכז הדיון הציבורי בישראל, ודווקא בשל חשיבותן הרבה ראוי שהציבור ונציגיו יוכלו לדון בהן באופן מושכל. חיבתן היתרה של יחידות ביורוקרטיות לחיסיון היא תופעה ידועה זה מכבר, ובמקרה של ביטחון המדינה היא גם עלולה להיות הרת גורל: סיווג יתר מחסן את גורמי הביטחון מפני ביקורת ומעודד קיבעון מחשבתי - תופעות שכבר הובילו במהלך ההיסטוריה למצעדי איוולת ולאסונות צבאיים וביטחוניים."

שמא לכך התכוון יעקב חסדאי, מחברי ועדת אגרנט, שאמר השבוע ש"כשלי מלחמת יו"כ הכו בנו בלבנון", כיוון שרבים מדי ביקשו לכסות על כשלונותיהם האישיים. אכן, כמו שכותב תום שגב, "מסמכי אגרנט נחוצים בין היתר כדי לעמוד על נזקי האווירה הזאת; הם נחוצים כדי לענות על השאלה אם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור. הם נחוצים כדי שאפשר יהיה למנוע שגיאות דומות בעתיד."
אבל כל עוד נניח לחונטה מצומצמת להחליט עבור הציבור מה ראוי שידע - תמנע מאיתנו האפשרות להפיק לקחים חשובים מן העבר.

כריית מידע אישי כאמצעי ללוחמה בטרור - כישלון

ועדת מומחים מן השורה הראשונה בחנה לבקשת הממשל האמריקאי את הפרויקט לכריית מידע אישי והגיעה למסקנה שהעסק פשוט לא עובד ומסכן את ערכי הליבה של החברה האמריקאית.

מועצת המחקר הלאומית (National Research Council) הוציאה השבוע דו"ח בשם "הגנה על פרטיות במאבק נגד טרוריסטים" ("Protecting Individual Privacy in the Struggle Against Terrorists"). הדו"ח הוא פרי עבודתה של ועדת מומחים מן השורה הראשונה, שמונתה לבקשת הממשל האמרקאי. הדו"ח מערער את הבסיס לתכנית, שיזם משרד ההגנה האמריקאי תחת השם Total Information Awareness - TIA. התוכנית, שנתונה במחלוקת ציבורית עזה מאז כינונה ב-2003, מבוססת על איגום וסריקה של מאגרי מידע אישי ציבוריים ופרטיים, לרבות מאגרים שלחברות כרטיסי אשראי, מבטחים רפואיים, סוכנויות רכב ועוד (לפירוט ראו עוד באתר EFF).

התוכנית השאפתנית מתבססת על כך, שיותר ויותר אמריקאים חיים את חייהם ONLIE, ואגב כך יוצרים מאגרי מידע עצומים המתעדים את תנועותיהם ופעולותיהם. מאגרים אלה הם בבחינת משאב מידע עצום, יעד מפתה לסוכנויות ממשל שונות.

הוועדה מבחינה בין כריית מידע המתמקדת בפרט (subject-based data mining: starting with one individual and looking for connections), לבין כריית מידע המבוססת על דפוס או פרופיל (pattern-based data mining: looking for anomalous activities that could show illegal activities). תכנית ה-TIA מבוססת על כריית מידע מן הסוג השני, אלא שהוועדה הגיעה למסקנה שהיא איננה יעילה. הוועדה אינה מתייחסת בדו"ח רק לתוכנית ה-TIA אלא לכל תוכנית אחרת, שעלולה לצוץ בהתבסס כריית מידע:
"Automated identification of terrorists through data mining (or any other known methodology) is neither feasible as an objective nor desirable as a goal of technology development efforts."
"Even in well-managed programs, such tools are likely to return significant rates of false positives, especially if the tools are highly automated."
בין יתר המלצות הוועדה: כל תכנית המבוססת על מידע אישי דוגמת ה-TIA חייבת להיבחן קודם להפעלתה בהיבטים של יעילות, חוקיות והלימה לערכים הלאומיים; בחינה חוזרת חייבת להיעשות באופן תקופתי ובפרט כל אימת, שיישומה עומד לעלות לשלב מתקדם יותר; כדי להגן על פרטיותם של אזרחים תמימים חשוב שהמחקר והפיתוח של כל תכנית, המבוססת על כריית מידע, ייעשה תוך שמירה קפדנית על מסגרת של כללים ושל מנגנוני ביטחון; הפעלתה השוטפת והאנשים המפעילים אותה חייבים לעמוד לביקורת עצמאית מתמדת, ובין היתר תוך שימוש באותן טכנולוגיות של כריית מידע של התכנית עצמה ("mine the miners and track the trackers."); יש לפצות אנשים שנפגעו לשווא כתוצאה מהפעלת התוכנית; על הממשל האמריקאי לבחון מעת לעת ולהתאים את החוקים, המדיניות והפרוצדורות, שנועדו להגן על פרטיות המידע, באופן שהם ימשיכו להיות רלבנטיים לנסיבות ולטכנולוגיות המשתנות; חשוב במיוחד שהקונגרס יבחן מחדש את המצב החוקי ויתאימו על מנת להגן על הפרטיות בעת הפעלת תוכנית מבוססת-מידע למלחמה בטרור (information-based programs for counterterrorism).

כמה הערות ותובנות:
1. מסקנות הוועדה אינן מפתיעות עבור מי שעקב אחר הפולמוס סביב TIA מתחילתו. ה-ACLU, המקבילה האמריקאית של האגודה לזכויות האזרח בישראל, התריע עוד בשנת 2003 נגד התוכנית (ראו כאן, וכאן). כל מה שנותר ל-ACLU לומר היום זה: Hate to Say I Told You So. ה-ACLU גם מספקים את התמצית הטובה ביותר של מסקנות הדו"ח: The dangers to privacy too great to continue “junk science” techniques .

2. הדו"ח מצא, שכריית המידע אינה תורמת תרומה של ממש למלחמה בטרור אך בה בעת היא פוגעת פגיעה וודאית ובלתי נמנעת בפרטיותם של האזרחים. לאור זאת, מציינת הוועדה:

"Even under the pressure of threats as serious as terrorism, the privacy rights and civil liberties that are the cherished core values of our nation must not be destroyed."

זוהי כמובן גישה ראויה. בית המשפט העליון בישראל חזר והדגיש מספר פעמים, כי ביטחון לאומי אינו יכול להיבחן באספקלריה צרה, וכי שמירה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם אף היא חלק מהביטחון.
"זה גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים אויביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת ביטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (4) 817, 845).
כל זאת מעבר לחשש שמתעורר לביטחוננו האישי, לנוכח ההתמקדות האובססיבית והעיקשת של בירוקרטים ביטחוניים בפעילויות חסרות תוחלת, שעובדות, אולי, בסדרות טלויזיה כמו "24 שעות" אך לא בחיים עצמם.

3. בהמשך ישיר לאמור לעיל - בראשית דברה אומרת הוועדה:
"In a democratic society it is vitally important that citizens and their representatives be able to make an informed judgment on how to appropriately balance privacy with security. This report seeks to contribute tothat informed judgment."
אך טבעי הוא שיתקיים פיקוח מתמיד ודיון ציבורי על שיטות הפעולה של רשויות הביטחון השונות, אבל בינתיים בישראל - רשויות הביטחון מרכזות בידיהם כוחות עצומים אבל אין דיון ציבורי ואין פיקוח ציבורי על פעילותן. מסוכן לביטחון, מסוכן לזכויות האדם ולדמוקרטיה.

לקריאה נוספת:
ניתן להזמין את הדו"ח, לעיין בו, ולהוריד תמצית מנהלים באתר האקדמיות הלאומיות:


Government report: Data mining doesn't work well - news.cnet

Data-Mining for Terrorists Not 'Feasible,' DHS-Funded Study Finds - Wired, Threat Level
להודעה ולבלוג של ACLU:



יום שני, 6 באוקטובר 2008

הבשורה על פי שיטרית: מאגר ביומטרי בתמורה לביטול הויזה לארה"ב

השר שיטרית מנסה לשחד את הציבור - ביטול הצורך בויזה לארה"ב בתמורה לתמיכה במאגר מידע ביומטרי.

"הארץ" של סופשבוע הביא צרור הגיגים של השר שיטרית תחת הכותרת "הסיכוי להקים ממשלה - חמישים-חמישים". בשורה נוספת שהיתה בפי השר, שחזר ממסע בארצות הברית, היתה, שהאמריקאים שוקלים בחיוב לפטור את הישראלים הנוסעים לארה"ב מהצורך בויזת כניסה. השר מיהר והוסיף, כי "החלטת הממשלה, על הקמת המאגר הבמיומטרי במסגרתו יונפקו גם דרכונים ביומטריים היא תנאי יסודי בתוכנית של ארה"ב" (הבשורה על פי שיטרית פורסמה גם על ידי נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי).

יש משהו מרגיז באחיזת העיניים שמבצע השר, שמנצל את מורכבות הנושא ואת חוסר המודעות של הציבור. גם אם נניח שדרכון ביומטרי הוא תנאי לביטול דרישת הויזה האמריקאית, עדיין לא ברור מה לזה ולכוונה להקים מאגר מידע ביומטרי.
אין זו הפעם הראשונה שהמאגר המסוכן הזה "נמכר" לציבור באמתלות שווא. גם הבעיה (הנפוצה) של זיוף תעודות זהות שימשה את משרד הפנים כדי לנסות להצדיק את תוכניתו להקים מאגר מידע ביומטרי, למרות שאפילו מומחים במשרד הפנים מודים, שאין קשר בין הדברים. יתר על כן, הנפקת דרכון ביומטרי אינה מחייבת בהכרח הכנסת שבב ביומטרי גם לתעודות הזהות. חבל שהשר לא בירר בארצות הברית מדוע שם אין תוכנית פומפוזית להקים מאגר מידע ביומטרי לכל תושבי המדינה.

לכן צודק ניב ליליאן, שכותב ב-ynet, ששיטרית מציב בפני הציבור פיתיון מסוכן. "רוצים לראות את פסל החירות?", הוא שואל, "ותרו עליה" - על החירות. וצודק גם יהונתן קלינגר, שאומר שהשר שכח לספר לציבור שדרכון ביומטרי הוא מאוד קל לזיוף או העתקה שתאפשר גניבת זהות.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

הדרכון החדש של אלביס פרסלי

דרכון מזוייף שהוצא לאלביס פרסלי המנוח עבר את סורק הבדיקה בנמל התעופה של אמסטרדם.


"The Hacker's Choice", קבוצה הולנדית של מומחים לאבטחת מידע, הצליחה לפצח את הקוד וליצור דרכון מזוייף תחת שמו של אלביס פרסלי המנוח. הדרכון עבר בהצלחה את הסורק האלקטרוני בנמל התעופה של אמסטרדם. למרות שהדרכון לא נבדק בסורק של ביקורת הגבולות, סורק שעשוי להיות קפדני יותר, הניסוי המצולם מעורר ספקות וחששות בבריטניה ביחס לתוכנית הממשלתי להנפקת דרכונים ביומטריים.
אולי. אולי גם אצלנו יבחנו מחדש את התוכניות הביומטריות של משרד הפנים. למצער את התוכנית להקים מאגר מידע ביומטרי - it's now or never...
ראו עוד:
THC/vonJeek proudly presents an ePassport emulator. This emulator applet allows you to create a backup of your own passport chip(s) - The Hacker's Choice
Hackers reveal serious flaw in biometric passports after cloning one for Elvis Presley - dailymail.co.uk
Hackers Clone Elvis Presley's Passport - Foxnews
Researcher gives Elvis and bin Laden fake e-passports Claims they'll fool e-readers. Uh huh huh - The Register

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008

ספר חדש - האינטרנט ככלי לשינוי חברתי

Ralph Benko, The Websters’ Dictionary: How to Use the Web to Transform the World

ספר חדש מלמד אותנו על האופן שבו ניתן לעשות שימוש מושכל באינטרנט ככלי לשינוי חברתי. Ralph Benko תאורטיקן פוליטי ואקטביסט אינטרנט, מציג את הפוטנציאל, הגלום ברשת האינטרנט, להנעת קבוצות ולפעולה לשינוי, ומסביר כיצד ניתן ליצור באמצעות הרשת קהילות של אלפים, רבבות ואף יותר, ולתעל את האנרגיה שלהם לשינוי פוליטי, חברתי ותרבותי. הספר שוחרר תחת רישיון שימוש creative commons וניתן להורדה באתר (הקליקו על תמונת השער).

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park