יום שני, 22 בדצמבר 2008

פומביות המשפט ופרטיות הנשפט

בזמן האחרון אני נתקל שוב ושוב בשאלה, האם בעידן המידע הדיגיטלי ראוי להגביל את פרסומם של פסקי דין באופן, שימנע את זיהויים של בעלי הדין ואת הפיכתו של המידע האישי אודותיהם "טרף" לשיניהם של מנועי החיפוש באינטרנט.

במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח, נתקלתי בתקופה האחרונה במספר פניות של א/נשים, על פגיעה בפרטיות כתוצאה מכך שפסקי דין בעניינם מועלים על אתרים משפטיים: אדם שהורשע בגלל עישון סמים, נשאית איידס שמצבה הרפואי נדון במהלך בירור תביעת פיצוי בגין נזקי גוף, ומשפחה שבנה התאבד בנסיבות שהתבררו בפסק דין – כל אלה חשופים היום יותר מתמיד לפגיעה בפרטיותם.

לפני כשבועיים, קראתי (בבלוג של Fraser) שהמפקחת על הפרטיות בקנדה התייחסה בדו"ח השנתי האחרון שלה לסוגיית הפרסום באינטרנט של החלטות של טריבונלים מעין-שיפוטיים (ראו גם כללים לעניין זה: Use of Personal Information in Judgments and Recommended Protocol). ובשבוע האחרון גיליתי ב-law.co.il, שבית המשפט השלום בתל-אביב דחה בקשה להסיר מאתרי אינטרנט וממאגרי מידע פסק-דין העוסק בנזקי גוף: "אמנם יש בפרסום הפרטים המנויים בפסק-הדין אודות המבקשת משום פגיעה בפרטיותה, אך אין מדובר בפגיעה 'חמורה' הגוברת על עקרון פומביות הדיון… קבלת טענת המבקשת תביא למצב בו ניתן יהיה לאסור את פרסומם של כל פסקי הדין שעניינם תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף. פרשנות האוסרת פרסום פסק הדין תרוקן מתוכן את עקרון פומביות הדיון".

עקרון פומביות המשפט, שעוגן בחוק יסוד: השפיטה, חל גם על פרסום פסקי הדין, וגם על העיון בתיקי המשפט. האגודה לזכויות האזרח מנהלת התדיינות ארוכת שנים בבג"צ בדרישה לאפשר עיון בתיקי ההתדיינות שבבית המשפט, להוציא במקרים שבהם בית המשפט עשה שימוש בסמכותו ואסר על פרסומם של פרטים מסוימים, בין היתר, מחשש לפגיעה "חמורה" בפרטיות (לפי סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן), שתוקן במהלך ההתדיינות; ראו: עתירה משנת 94, תקנות העיון בתיקים שהותקנו בעקבות הגשתה, ועתירה מתוקנת שמגיבה על התקנות). עקרון הפומביות חל גם הליכים מעין שיפוטיים כמו ועדות חקירה (ראו פס"ד בבג"צ גלאון פסקה 6) או הליכי כופר במס הכנסה (ראו פס"ד בבג"צ התנועה לחופש המידע נגד רשות המסים, פסקה 48).

פומביות המשפט נועדה להבטיח משפט צדק ולחזק את אמון הציבור במערכת המשפט. ואם עד כאן דומה שפרטיות המתדיינים נפגעת רק בגלל אינטרסים ציבוריים, שאינם נוגעים ישירות לעניינם – הנה טעם נוסף: פומביות הדיון המשפטי מבטיחה משפט צדק לא רק מבחינת התנהלות מערכת המשפט ורשויות אכיפת החוק, אלא גם בהיבט של המתדיינים האחרים – היא מהווה גורם מרתיע מפני "בניית סיפור" במיוחד לצורך המשפט (למשל שכדרוגלן פעיל יספר שהוא מוגבל כדי לזכות בתביעה לקצבה). החברה מעמידה בפני הפרט משאב כוח מרשים, שעה שהיא מאפשרת לו לאכוף את זכויותיו באמצעות המשפט, וקיום משפט "בשער העיר" קבל עם ועדה מקטין את הסיכוי לניצול מניפולטיבי של משאב זה (וראו גם: "בהליכי ירושה ועיזבון נודעת חשיבות יתרה לפומביות הדיון" ע"א 5183/93 היועמ"ש נ' מרום).

ויחד עם זה, אין ספק שבעידן האינטרנט חל שינוי מהפכני ברמת הפגיעה בפרטיות. כפי שאומר השופט אטדגי, ספק אם ועדת גרוס, שבחנה בשעתו את סוגיית העיון בתיקי משפט (הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם בראשות השופט יהושע גרוס, יוני 1994)), צפתה "את המצב הנוכחי שבו כל פסקי הדין… נתונים לעיון על ידי כל דיכפין באמצעות האינטרנט" (ת"א 42687/03 נדל נ' פולידיאן ומנהל המכס). אני נכנס למנוע חיפוש (גוגל או באתר משפטי) מקליד "איידס" ומייד נגלית לי רשימה של נשאי HIV; אני מקליד "הטרדה מינית" ומקבל רשימה של אנשים שהורשעו בעבירה זו; מקליד "ישמעאל ישראלי" ומייד מקבל פסק דין שמספר לי בפרוטרוט את מגבלות התפקוד המיני שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים שעבר. קשה לקבל את הקביעה בעניין הנ"ל לפיה חשיפה באינטרנט של מידע רפואי אינה מהווה "פגיעה חמורה" בפרטיות.

נכון, גם בעבר היו פרטים אישיים נחשפים בשל פומביות המשפט. זכור לי שכסטודנט למשפטים דפדפתי פעם בכרך פסקי דין ופתאום נחה עיני על פסק דין, שגולל בפני פרטים מביכים על סכסוך ירושה שניטש בין שכנתי לבין משפחתה. אני מניח שגם שכנים אחרים שלי חשפו פרטים אישיים אגב הליכים משפטיים אך אלו לא נחשפו בפניי. לא עוד: היום בלחיצת כפתור מגיעים לכל דבר. וההבדל הכמותי הזה הוא גם הבדל איכותי. יש עניין של הסתברות ושל סבירות והם מהווים חלק ממערך השיקולים שלנו כאשר אנו רוצים לשמור על צנעת הפרט שלנו: כשנפגשתי בבית קפה עם אדם, שאת הקשר איתו הסתרתי מפני חבריי, כשפרטתי לרוקח את בעיות העיכול שלי ומאחורי משתרך תור שמקשיב (או נאלץ לשמוע), או כשהשתזפתי ביום שטוף שמש על גדות ה-Isar לבוש בכובע בלבד, יחד עם משפחות נודיסטים במינכן – תמיד היה קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש אלא אם מישהו דואג לזה בכוונת תחילה (ובגלל זה, למשל, פרסום בעיתון של תמונת אשה שהשתזפה בחוף הים בערום מהווה פגיעה בפרטיות). אבל אם הכל מצולם, מוקלט ומתועד ועוד נגיש ברשת האינטרנט ללא הגבלה ופיקוח – אין פה עניין של הסתברות, יש ודאות והלכה הפרטיות (ואגב, בדוגמאות שנתתי יש גם משום מענה לכל אלה שחושבים שפרטיות היא עניין של מי שיש לו מה להסתיר – בכל המקרים העדפתי לשמור על פרטיותי, למרות שלא עשיתי מעשה שאינו חוקי, ובסופו של דבר - גם לא היה באמת "מה להסתיר", אפילו לא על גדות ה-Isar).

חשיפת המידע ברשת האינטרנט מאפשרת לעשות עיבודי מידע, כריית מידע, וליצור מאגרי מידע לא חוקיים (ראו עניין ונטורה, ע' 818), למשל, מאגר של נשאי איידס, של אימפוטנטים, של עבריינים, של נכים… וכן הלאה וכן הלאה (וברמה הקיימת של אכיפת החוק בסוגיות אלה, ניתן להניח שיש עבריינים שגם עושים זאת). במקרה של משפט פלילי גם אפשר ליצור בעצם "מרשם פלילי" מתחרה במרשם הפלילי של מדינת ישראל. המשמעות היא פגיעה בעקרון הרהביליטציה (ראו: יפעת וינקלר "הכתם נשאר על הקיר"), שבגללו יש חוק מיוחד, שמטיל הגבלות על קבלת מידע מהמרשם הפלילי, שלאחרונה אף נוספו לו איסורים וסנקציות על הפרתן, במטרה לחזק את החיסיון (לחוק המתקן, לדברי ההסבר, לדיוני ועדת החוקה, ניירות עמדה של האגודה לזכויות האזרח).

במציאות זו גוברת הרתיעה מפני פנייה לערכאות וגם כאן יש פגיעה בזכות יסוד. אירוני במיוחד הוא שהחשש מפני פגיעה בפרטיות הוא אחד הגורמים המשמעותיים שבגללו אנשים נמנעים מלתבוע בעילה של… פגיעה בפרטיות (ראו את התביעה בגין פרסום תמונת אדם שצועד במצעד הגאווה – הפגיעה בפרטיות שנגרמה בעקבות פרסום התמונה רק הוחמרה עם פרסום פסק הדין).

כמי שעובד בארגון שמקדם את כל זכויות האדם אני ניצב כאן בפני דילמה קשה. התנועה לחופש מידע, למשל, יכולה לנקוט בקו "חד צדדי" לטובת עקרון הפומביות (ולא רק שאין לי טענה כלפיהם, אלא שאני רץ לבקש את חוות דעתם, הנחשבת בעיני מאוד מאוד). לכן, איני יכול, למשל, לקבל את הקביעה לפיה "ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שגם היא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות" (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס). או שיש לפרש בצמצום את החריגים שנקבעו בחוק לפומביות הדיון (רע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני) תכלית החקיקה כאן היא איזון בין שתי זכויות יסוד ואין לפגוע באיזון זה על דרך של פירוש מצמצם (וראו את דעת הרוב בבג"צ 1435/03 פלונית נ' בה"ד למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח (1) 529).


בשלב זה אין לי פתרונות קסם. הנטייה שלי היא נגד הטלת צנזורה על הפרסומים באינטרנט – גם לא יעיל, וגם תקדים מסוכן מדי. הפיתרון יכול להתמקד בפרסום פסקי הדין – במהדורתם הדיגיטלית או בכלל, אבל בכל מקרה, הוא חייב להיעשות מכוח חוק – תיקון לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן). זוהי דוגמא נוספת לשינוי הדרמטי שהביא האינטרנט באיזונים הקיימים. אפשר להרים ידיים ולגרוס כמו ניב אחיטוב, שהמכונה שינתה את חיינו ואנו נידונים לחיות ב"עולם ללא סודות". זה פיתרון פשוט וקל. קל מדי עם מחיר ערכי ופרקטי ענק. אני עדיין מעדיף להתאמץ ולנסות למצוא איזון חדש שיתאים לשינויים שהביאה הטכנולוגיה – מותר האדם מן המכונה.


יש לזה המשך:

פומביות המשפט ופרטיות הנשפט - הרהור נוסף

4 תגובות:

עופרה אמר/ה...

מעניין מאוד

אנונימי אמר/ה...

בעידן האינטרנט חשיפת מידע רפואי בפסקי דין בפרסום באינטרנט מהווה פגיעה נוראית לא רק בפרטיות ובחיסיון הרפואי אלא יותר מכך :הנזק שיכול להיגרם לאדם הוא נוראי. תארו לכם אדם שיש לו תביעת נזיקין קטנה על תאונת דרכים קטנה מול חברת הביטוח שבטוח תנסה להציג במשפט את כל בעיותיו הרפואיות כדי לשלם לו כמה שפחות ונניח שיפסקו לו פיצויים מסויימים.אבל אח"כ כל מתחריו לעסקים , או שונאיו או מעסיקו ובכלל כל אדם יוכל לדעת מה המחלות מהן סובל ואולי יפגעו כתוצאה מזה עסקיו או סיכוייו לקידום או להתקבל לעבודה או למצוא בת זוג וכו'.
כתוצאה מזה אנשים ירתעו מלפנות לבית המשפט וכל ד'אלים גבר. גם חברת הביטוח ינצלו זאת וכך בשם פומביות המשפט יווצר עוול נורא .
מערכת המשפט צריכה להבין את העוול ולמנוע אותו . כי לא צדק יהיה כאן ולא משפט אלא פגיעה ללא צורך , עוול ומתן נשק בידי דורשי רע.

אנונימי אמר/ה...

בעידן האינטרנט חשיפת מידע רפואי בפסקי דין בפרסום באינטרנט מהווה פגיעה נוראית לא רק בפרטיות ובחיסיון הרפואי אלא יותר מכך :הנזק שיכול להיגרם לאדם הוא נוראי. תארו לכם אדם שיש לו תביעת נזיקין קטנה על תאונת דרכים קטנה מול חברת הביטוח שבטוח תנסה להציג במשפט את כל בעיותיו הרפואיות כדי לשלם לו כמה שפחות ונניח שיפסקו לו פיצויים מסויימים.אבל אח"כ כל מתחריו לעסקים , או שונאיו או מעסיקו ובכלל כל אדם יוכל לדעת מה המחלות מהן סובל ואולי יפגעו כתוצאה מזה עסקיו או סיכוייו לקידום או להתקבל לעבודה או למצוא בת זוג וכו'.
כתוצאה מזה אנשים ירתעו מלפנות לבית המשפט וכל ד'אלים גבר. גם חברת הביטוח ינצלו זאת וכך בשם פומביות המשפט יווצר עוול נורא .
מערכת המשפט צריכה להבין את העוול ולמנוע אותו . כי לא צדק יהיה כאן ולא משפט אלא פגיעה ללא צורך , עוול ומתן נשק בידי דורשי רע.

איילה אמר/ה...

המחוקק, השופטים והנהלת בתי המשפט צריכים לתת דעתם לנושא.זה באמת מסוכן.
בעבר, פומביות המשפט לא היוותה בעיה כי המידע לא היה מופץ בתפוצה כל כך אדירה. אם היתה במשפט חשיפה של פרטים רפואיים או פרטים אישיים אחרים, המידע היה נמצא בארכיונים של בתי המשפט. אפשר היה להגיע אליו אבל הוא לא היה מגיע אליך. כלאמר כיום בלחיצת כפתור באינטרנט על שמו של אדם אתה יכול לקבל דרך פסקי הדין מידע אינטימי רפואי וכלכלי על כל אדם שפנה לבית המשפט וענייני בריאותו נדונו במשפט. ולא מדובר בעבריינים או אנשי ציבור , אלא סתם אנשים שאולי נפגעו בתאונה או ברשלנות רפואית ותבעו ופנו לבית המשפט וקיוו לצדק ומשפט ובמקום זה קיבלו פרסום עולמי של בעיותיהם האישיות והחסויות ביותר. לא בכדי קיים חוק חסיון רפואי . היה ברור למחוקק שעיניינים רפואיים וכלכליים של האדם צריכים להיות חסויים שכן מדובר במידע פרטי שניתן לנצל לרעה וגם אינו צריך להיות מעניינו של הציבור .לא יתכן שאפשר יהיה לקרוא על השכן שלך או על המנהל שלך או עובד שלך או מתחרה שלך לעסקים או מכר שלך ועל בעיותיהם הרפואיות הפרטיות ביותר באינטרנט.
רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין ורואי חשבון חייבים על פי חוק בסודיות מקצועית ובצדק.
למה השופטים לא ? למה מערכת המשפט לא ערה לנזק ולניצול לרעה שאפשר לעשות עם גילוי מידע כזה בתפוצת אינטרנט? אכן האזרח יחשוש לפנות לבתי המשפט . אבוי למערכת משפטית שכזו ואבוי לצדק ומשפט שהמחיר שלו יכול להיות עוול שכזה בעידן האינטרנט.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park