יום ראשון, 28 באפריל 2013

תפקידה של האוניברסיטה לעודד דיון חפשי ולא לשמש כצנזור

בית המשפט העליון ביטל את החלטת אוניברסיטת בן גוריון לפסול ביטוי בשל תוכנו. פסק הדין יוכל לשמש בעתיד את האוניברסיטאות כמגן מפני לחצים ואיומים, לאמור: אין לנו סמכות לצנזר ביטוי אלא "במקרה קיצון, שבו כל בר דעת, אף מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית, יאמר, שמדובר באמירה בלתי חוקית בעליל." העובדה שלא מנענו פרסום אינה אומרת שאנו מזדהים עם תכנו או אחראיים לו, אלא רק שמילאנו את אחד מתפקידינו המרכזיים: לאפשר דיון חופשי בסוגיות חברתיות ופוליטיות.
 
ביום חמישי האחרון התייצבנו בבית המשפט העליון לדיון בערעור שהגשנו בשל צנזורה, שהטילה אוניברסיטת בן גוריון על פרסום כרזות ועלונים שסטודנטים ביקשו להפיץ בקמפוס. לאחר דיון קצר קיבל בית המשפט את הערעור. זוהי בשורה משמחת במיוחד על רקע חוסר הסובלנות של כמה אוניברסיטאות בארץ כלפי חופש הביטוי.

ראשיתה של הפרשה לפני כשנתיים. התארגנות סטודנטים בשם "סולידריות נגד הפשיזם" ביקשה לקיים פעילות מחאה נגד חקיקה אנטי דמוקרטית של הממשלה. בכרזות ובעלונים שביקשו לחלק הופיעו דיוקנותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ על רקע אדום, מאחוריהם סימן X, מעליהן יד המסמנת V ובתחתית שמה של הקבוצה.

להמשך הרשימה … עו"ד רעיה מיילר (כיום עובדת במוקד סיוע לעובדים זרים) כתבה בהתנדבות תביעה שהגשנו בשם הסטודנטים ובשם האגודה לזכויות האזרח.

בית המשפט דחה את התביעה (doc). אמנם, הוא לא השתכנע מטענות האוניברסיטה כאילו קיים חשש שהכרזות יגרמו לאלימות (בתחילה האוניברסיטה טענה שההסתה לאלימות היא נגד האישים שבכרזות; מאוחר יותר טענה שהחשש הוא בעצם מפני סערת רגשות ואלימות בתוך האוניברסיטה). יחד עם זאת הוא קבע, שהאוניברסיטה היא "גוף דו מהותי" – גוף שפועל בתפר שבין המשפט הציבורי לבין המשפט הפרטי – ולפיכך היא רשאית להביא בחשבון שיקולים "פרטיים": "כך הוא, ביחס לסיכון המשפטי של חשיפת האוניברסיטה לתביעת לשון הרע, או הליך אחר, דבר שיצריך השקעת משאבים וטרחה בהתגוננות והתמודדות אל מול הסיכון, וכך הוא, בשיקול שמא ייגרם נזק תדמיתי למוסד האקדמי אשר עלול להיות מזוהה עם הגישה הפוליטית או עם הדעה המובעת בפרסומים, גישה שרבים בציבור יכולים לראות בה התבטאות פוגענית ומבזה ביותר." 

עו"ד דן יקיר ואני כתבנו ערעור לבית המשפט העליון. טענו שפסק הדין, ממש כמו החלטת האוניברסיטה שאותה תקפנו, עלול לאפשר לאוניברסיטה לצנזר בעתיד כל ביטוי שנחזה בעיני הרקטור או הדיקן כ"מכפיש" "קיצוני" "פרובוקטיבי" וכיוצא באלה ביטויים שבהם השתמשה האוניברסיטה כדי לתאר את הכרזות וכדי להגן על החלטתה.

טענות האוניברסיטה העידו על חוסר הבנה בסיסי לגבי השליחות הציבורית והחברתית שיש למוסדות אקדמיים.

האוניברסיטה, כך טען דיקן הסטודנטים, היא "בראש וראשונה מוסד לימודי לרכישת השכלה גבוהה" (ראו פס' 19 בתצהיר שבסוף תגובת האוניברסיטה, pdf). ניחא ששכח את התפקיד של מחקר והפצת ידע, אבל עוד לפני חמישים שנה אמר בית המשפט העליון שהאוניברסיטה אינה "בית חרושת לדיפלומות" [1].

האוניברסיטה טענה עוד, שהיא (גם) גוף פרטי ואל לו לבית המשפט להכתיב לה אילו מסרים יתנוססו על לוחות המודעות שלה. על כך ענה הנשיא גרוניס בדיון בשבוע שעבר, שלא מדובר בבית פרטי, וש"מוסד אקדמי שאמון על חופש אקדמי ראוי לו כנראה שיכיר בדבר כזה. פשוט מאוד."

טענה נוספת של האוניברסיטה היתה, שהסטודנטים המערערים "לא הצליחו להצביע על טעם המחייב דווקא את פרסום הכרזה" ושאפשר למחות נגד חקיקה אנטי-דמוקרטית גם מבלי להשתמש "בעיצוב הפרובוקטיבי והמכפיש". הם שכחו שדווקא מי שמגביל ביטוי הוא שצריך לשכנע ולהביא טעם חזק מדוע ראוי לפסול ביטוי כזה או אחר.

המבחן המקובל בפסיקה להגבלה על חופש הביטוי הוא זה של ודאות קרובה לקיומה של סכנה חמורה לפגיעה בסדר הציבורי. האוניברסיטה טענה, שבהיותה גוף פרטי למחצה אין להחיל עליה מבחן זה. ובמילים אחרות: אנחנו גוף חצי פרטי אז "תעשו לנו הנחה". אבל משפט אינו מתמטיקה. למרות שהאוניברסיטה אינה רשות ציבורית אלא "גוף דו-מהותי", עדיין בסוגית חופש הביטוי היא כפופה לכללי המשפט הציבורי. למרות שהדיון הפסיקתי בסוגיית הגופים הדו-מהותיים לא מוצה, בכל זאת הוא התקדם קצת. אי אפשר להחזיר אותו בכל פעם לנקודת הפתיחה, שאומרת שיש להיות זהירים בהחלת נורמות ציבוריות על גוף דו מהותי. הקריטריונים והמבחנים שכבר יש לנו בפסיקה, מלמדים שלפחות לעניין חופש הביטוי דינה של האוניברסיטה כדין רשות ציבורית [2].

הטעם השני לכך שלא "עושים הנחה" במבחן הוודאות הקרובה, נעוץ ברציונאל שהנחה את בית המשפט העליון, שעה שהעמיד אותו כתנאי להגבלת ביטוי. כשישבתי לכתוב סיכומי תשובה נוכחתי לדעת, שלפעמים כדאי לי לחזור ולקרוא בעיון דברים שכבר הפכו לאקסיומה: בפרשת "קול העם" - לפני שישים שנות פסיקה, לפני המהפכה החוקתית, ולפני "ירידת הפורמאליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" - הזהיר השופט אגרנט שבחירה בכל מבחן אחר, זולת "ודאות קרובה", "מן ההכרח שתפתח פתח רחב לכניסת דעותיו הפרטיות של האדם שבידו מוקנה הכוח הנ"ל ויהיו שאיפותיו של זה נשגבות כאשר יהיו – לשטח ההערכה של הסכנה הצפויה".

ומה באשר לחשש שהביעה האוניברסיטה מפני תביעת לשון הרע שעלולה להיות מוגשת נגדה בשל תוכן הכרזה? כאן העלתה האוניברסיטה טיעון מסוכן. בראש ובראשונה - מסוכן לה עצמה. היא טענה שכיוון שהיא מאשרת את השימוש בכרזות בתחומה היא עלולה להיחשב כ"מפרסם" לעניין תביעת דיבה. נוצר מעגל שוטה ומסוכן: דווקא העמדה והצנזורה הפסולות של האוניברסיטה הן שפותחות את הפתח לאפשרות שמישהו יתבע אותה או יאיים עליה ובכך יאלץ אותה להטיל צנזורה במקרים רבים אחרים. לעומת זאת, וכפי שטענו אנו, כיוון שהאוניברסיטה חייבת לכבד את חופש הביטוי ומנועה מלצנזר - ממילא אי אפשר לטעון שיש לה אחריות לתכנים של הביטויים והכרזות שמפרסמים סטודנטים בתחומה.

קבלת טענות האוניברסיטה היתה עלולה לאפשר לה לפסול פרסום ככל שקיים חשש, ולו קלוש, שיש בו לשון הרע. והרי גם משפטנים מנוסים מתקשים לקבוע האם ביטוי כזה או אחר ייחשב לשון הרע, ולא כל שכן – אם יש הגנה ראויה בנסיבות העניין. היה בכך כדי לתמרץ את האוניברסיטאות לקיים צנזורה מחמירה, ולעודד כל אדם, שיבקש למנוע פרסום כזה או אחר בתחומי הקמפוס, לאיים עליהן בתביעה. [3]

כך גם לגבי החשש שהביעה האוניברסיטה, כאילו הציבור הרחב יזהה אותה עם המסרים "הבוטים" (לדעתה) שבכרזות אם לא תפסול אותן. האמנם? המענה לחשש מפני זיהוי "עם הגישה הפוליטית או עם הדעה המובעת בפרסומים" אינו צנזורה, אלא להפך – בפרסום נרחב של "ערב רב של מודעות וידיעות… מכל גוני הקשת". וכפי שכותב ד"ר אילן סבן: "הגבלת ביטוי משום החשש שנספק הכשר לביטוי 'רע' אם 'נתיר' את השמעתו פירושה הזנה מתמשכת של ההבנה החברתית הלא-ליברלית שלפיה 'רע' חייב 'להיאסר', ו'מותר' הוא רק מה ש'טוב' או לפחות לא 'רע' בעיני החברה." [4]

בסופו של דבר נותרנו עם ההסתייגות שיש לקברניטי האוניברסיטה מהעיצוב של הכרזה ומ"ההיגד פאשיזם" שמופיע בה - נותרנו עם תחושות הבטן והאסוציאציות שהתעוררו אצלם. סיכמוי הטענות שהגישה האוניברסיטה לבית המשפט העליון כללו תיאורים רפיטטיביים שליליים ומקצינים של הכרזה - "עיצוב ספציפי וקיצוני… פרובוקטיבי ומתריס… אשר לגישתה של האוניברסיטה זיהה את ראשי המדינה עם מנהיגי משטרים אפלים". כידוע, בית המשפט מגביל את אורך הסיכומים שמוגשים לו, ובשל הגבלה זו אנו נאלצים לנקוט בתימצות מירבי. למרות זאת, האוניברסיטה לא חסכה הפעם במילים וחזרה שוב ושוב על כך שהכרזה "הזכירה לגורמי האוניברסיטה כרזות הקשורות בתודעה הציבורית למותו של ראש ממשלה".

אבל תחושות הבטן של דיקן הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון אינן יכולות לשמש אמת מידה לצנזורה.

עתה, לאחר שבוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אפשר לסכם ולומר, שצנזורה של ביטוי בתחומי האוניברסיטה, עשויה להיות חוקית, אם בכלל, רק "במקרה קיצון, שבו כל בר דעת, אף מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית, יאמר, שמדובר באמירה בלתי חוקית בעליל." (ראו עמוד 5 לפסק הדין).

נקווה שהאוניברסיטאות כולן יאמצו אל חיקן את פסיקת בית המשפט העליון וישתמשו בה  בעתיד כל אימת שמישהו ינסה להפעיל עליהן לחץ כדי שיחרגו מסמכותן ויגבילו ביטוי בשל תוכנו. 

____________________________________________________________
פסק הדין שמקבל את הערעור
להחלטה במחוזי ולטענות שהגישו הצדדים, ראו באתר האגודה לזכויות האזרח.

[1] ע"א 319/65 אלבלדה נ' חברת האוניברסיטה העברית, פ"ד כ(1) 204
[2] המבחנים הרלבנטיים לענייננו: (א) מהות ומטרות - הנטייה להחיל נורמות מן המשפט הציבורי תגדל "ככל שאותו גוף יהיה קרוב יותר במהותו לרשות מינהלית." (עניין און, עמ' 207). וכבר נפסק, ש"מבחינת פעילותה, תפקידיה ומטרותיה מהווה האוניברסיטה גוף ציבורי." (עניין סוקולובסקי, עמ' 150). (ב) הכבדה - אמנם יש להיזהר בהחלת נורמות ציבוריות על גוף דו-מהותי  כדי שלא להכביד "ללא הצדקה לפעול באופן יעיל למילוי תפקידיו ולהשגת מטרותיו." (עניין און). אבל בענייננו, כאמור, חופש הביטוי של הסטודנטים נכלל במטרות האוניברסיטה ובתפקידיה. כלומר, גם אם חופש הביטוי יכביד על פעילויותיה האחרות, עדיין – ההכבדה לא תהא "ללא הצדקה"; (ג) זכויות אדם - הנטייה להחיל את כללי המשפט הציבורי על גוף דו מהותי תגבר בכל הנוגע "לתחום של זכויות הפרט ולביטוייה של החירות המחשבתית האישית על צורותיה השונות" (עניין קסטנבאום, עמ' 486). כדי למנוע פגיעה בזכויות אדם כבר אירע שהחילו נורמות של משפט ציבורי אפילו על גוף פרטי (ראו למשל: ההסתדרות הכללית נ' מכתשים) ובמקרה של האוניברסיטה – להתערב בתחום שקשור לליבת החופש האקדמי (עניין אוניברסיטת בר-אילן(ד) מישור הפעילות - ההיבט הציבורי בפעילותה של המשיבה בא לידי ביטוי גם במישור חובותיה כלפי הסטודנטים - איסור אפליה והחובה לכבד את חופש הביטוי וההתארגנות של הסטודנטים (עניין אוניברסיטת בר-אילן). (ה) חובות חקוקות -  במקרה שלפנינו, מקבלת החובה לקיים את חופש הביטוי משנה תוקף לאור דבר חקיקה עצמאי שמחייב את האוניברסיטה לקיים את חופש הביטוי, הלא הוא חוק זכויות הסטודנט
(ראו עניין דויטשר: "דווקא במוסד להשכלה גבוהה מקבל עקרון חופש הביטוי דגש כפול ומכופל, המוצא את ביטויו גם בסעיפים 5-7 לחוק זכויות הסטודנט"). החוק חל לא רק על אוניברסיטאות אלא גם על מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה. 
[3] אמת המידה ששימשה את האוניברסיטה בהקשר זה "טובה" לפסילת מגוון של ביטויים, ובין היתר: "בגין ידע ששרון רימה אותו במלחמת לבנון" (ראו ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002)); "לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה העריץ הזה… אני חושב שהם … גוזלים את כספי הצרכן הדל" (ראו ע"א (ים) 35178-09-12 מורגנשטרן נ' תאגיד איסוף מכלי משקה (11.2.2013); הקרנת הסרט "שיטת השקשוקה" חרף האזהרה הפומבית שלפיה "היכן שהוא לא יוקרן… כל מי שיסייע בדבר … יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע, אם באמת הסרט הזה הוא דיבתי כפי שאנחנו סבורים, כי לא ראינו אותו". אכן, באופן תיאורטי עלולה לצוץ תביעה בריונית ומשתיקה נגד ביטויים כגון אלה, אך אין בכך כדי להצדיק את פסילתם.
[4] בג"צ 6226/01 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד נז(2) 157, 167 (פורסם בנבו, 2.2.2003); אילן סבן "הקצאת משאבי ביטוי, פגיעה ברגשות והשפעה על תרבות בחברה שסועה העוברת שינוי" עיוני משפט לג (2010) 473.

יום רביעי, 17 באפריל 2013

הסטטיסטיקה של לשון הרע: תביעות דיבה אינן האמצעי היעיל ביותר. נסו קודם בזירה הציבורית


נתונים סטטיסטיים על פסיקות בלשון הרע עלולים להוביל מסקנות שגויות אם לא מתייחסים אליהם בזהירות המתבקשת. נתונים מסכמים של ארבע השנים האחרונות מלמדים שיותר ויותר אנשים רצים לבית המשפט ומגישים תביעות דיבה. יש מי שרואה בכך סימן שהציבור מודע לחשיבותו של השם הטוב ו"לא מוכן לוותר". אבל הנתונים גם מלמדים שתביעות דיבה רבות הן חסרות בסיס ונדחות בסופו של דבר. מותר להניח שחלקן מוגש על ידי נפגעים תמי לב שהושפעו ממישפוט היתר של השיח הציבורי. איני ממליץ להם שיוותרו על שמם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות ייטב אם יגנו עליו בזירה הציבורית, ויוותרו על עורכי הדין: במרבית המקרים, במיוחד אם אין מדובר בהשמצות חמורות וחסרות שחר, המשפט אינו כלי מוצלח כדי לנהל ויכוח ציבורי. ומה באשר לתובעים שמגישים ביודעין תביעות דיבה מופרכות רק כדי לסבך את מבקריהם בהתדיינות מיותרת? לאלה איני ממליץ דבר. אני רק מקווה שתימצא הדרך לגלגל אותם במורד מדרגות בית המשפט.

לאחרונה וכמדי שנה בשנה התפרסמו ב-theMarker נתונים המסכמים את פסקי הדין שניתנו בשנה האחרונה בתביעות דיבה [1]. את הנתונים מספק עו"ד צבי גלמן שמרבה לייצג תובעים במשפטי דיבה - משפטים שזוכים להד תקשורתי רב: התביעה נגד שיטת השקשוקה, התביעה שהגישה קופי טו גו נגד מלצריות במהלך סכסוך העבודה ביניהן, וסדרה של תביעות שהגישו ארגון המורים והיו"ר שלו רן ארז (נגד מוטי גילת, רביב דרוקר, מנהל בית הספר שבו עבד ארז) ועוד ועוד.

מי שקרא את מחקריהם האמפיריים של תמר גדרון ושל יובל קרניאל [2], שניתחו נתונים של פסקי דין וסכומי פיצויים בתביעות דיבה, יכול לעמוד על המורכבות הגדולה שנדרשת כדי לנסות ולהפיק ממצאים תקפים ומהימנים מנתונים סטטיסטיים. בלא מתודולוגיה ושיטות מחקר המסקנות שאפשר להסיק מהנתונים המספריים עלולות להידמות לאלו שיתקבלו מעיסוק בגימטריה (למשל: המילים "לשון הרע" בגימטריה שוות "תג מחיר", "הומו זה לא קללה" ו"מה קורה כפרה"). 

להמשך הרשימה …

אבל לא כל אמירה וביטוי שנאמרים בזירה הציבורית חייבים לעמוד בסטנדרטים של תוקף ומהימנות, ומותר בהחלט לבטא דעות, אפילו ספקולטיביות, בנחרצות ובפסקנות (כמובן, כל עוד אין בהן משום לשון הרע, משום שאז אנחנו עלולים לאבד את ההגנות הקבועות בחוק [3]). לכן, בכפוף לאמור לעיל, גם אני מבקש לבחון את הנתונים שפורסמו בעיתון ולהציע את מה שלדעתי אפשר, ובעיקר את מה שאי אפשר, להסיק מהן.

בהתאם לאמור בכתבה שפורסמה השנה ומסכמת את נתוני 2012:

"סכומי הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בלשון הרע ב-2012 היו גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות. סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל – עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011. סכום הפיצויים הממוצע שנפסק בבית משפט השלום נמצא בעלייה מתמדת - מ-32.8 אלף שקל ב-2010 ל-36.1 אלף שקל ב-2012. … עו"ד צבי גלמן… שערך את הבדיקה, ושמייצג בעיקר תובעים בתביעות לשון הרע, מרוצה מהעלייה בסכומי הפיצויים. לראשונה מזה שנים אנו עדים לגידול משמעותי ביותר בסכום הפיצוי שנפסק לתובעים שנפגעו. אם אכן מדובר במגמה יש בה כדי להצביע על כך שבתי המשפט מודעים לערך העליון בחברה שבה אנו חיים - שמו הטוב של אדם - ולנזק העצום שנגרם עקב ביזוי ופגיעה בערך זה".

נראה לי קצת מרחיק לכת לומר שבתי המשפט פסקו בשנה שחלפה פיצויים "גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות". העלייה בממוצע הסכומים נובע בעיקר מכך, שבשונה משנים עברו היו לנו ב-2012 פסיקות רבות (פי חמישה) של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה דן בתביעות בסכום של 2.5 מליון ₪ ומעלה. יתר על כן, בשנת 2012 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין חריג, שפסק לתובע פיצוי בסך מליון ₪, והוא לבדו העלה את הממוצע הכללי בכ-12,000 ₪ [4] (זו גם דוגמא טובה שממחישה מדוע יש להיזהר בהסקת מסקנות מהנתונים הממוצעים). לבסוף, אם מתמקדים בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה ובתי משפט השלום מסתבר שממוצע השנה שחלפה הוא 34,900 ₪ לעומת 35,000 בשנה שעברה.

מסקנתו של גלמן גם נסתרת ממצאים של ד"ר תמר גדרון שפרסמה לאחרונה מחקרים על פסיקת הפיצויים בעשור האחרון. ממצאים אלה, שנסמכים על עיבודים סטטיסטיים ומשנה מתודולוגית סדורה, מלמדים ש"התפלגות הפיצויים לאורך שנים מעידה על עליות ומורדות באופן לא עקבי" וש"סכומי הפיצויים שנפסקו בשנות המחקר שלנו אינם משקפים מגמת עליה." [5]

אין אפוא "מגמה" של העלאת סכומי הפיצוי כפי שסבור גלמן. וטוב שכך. איני חולק על חשיבותו של השם הטוב, אבל בניגוד לגלמן איני סובר שמדובר ב"הערך העליון", לבטח לא הערך היחידי שצריך להנחות את בתי המשפט שדנים בתביעות דיבה. ערכים כמו חופש הביטוי ודמוקרטיה גם הם חשובים "בחברה שבה אנו חיים", אבל הם עומדים בסכנה חמורה בגלל תביעות ואיומים בתביעות דיבה שהאפקט העיקרי שלהם, גם אם לא בהכרח הכוונה, הוא השתקה והפחדה. וכפי שאראה בהמשך, התביעות המשתיקות, והמציאות המשפטית שמעודדת את הגשתן גם אינן מיטיבות גם עם אלה שנפגעו, בצדק או שלא בצדק, מפרסומים ביקורתיים.

נמשיך הלאה. בשנת 2012 חלה ירידה קלה במספר פסקי הדין שניתנו בתביעות דיבה. בשלוש השנים הקודמות (2009-2011) הייתה דווקא עלייה, אפילו לא מתונה, במספר פסקי הדין. מה זה אומר? כמעט כלום. גם כאן, ללא צלילה לעומק בעזרת שיטות מחקר איכותניות וכמותיות קשה מאוד לדעת מה עומד מאחורי המספרים. אין לנו מושג כמה תביעות הוגשו והסתיימו בלא פסק דין (מחיקה, "משיכה" הסדר כלשהו), ואין לנו הערכה איכותנית שתשווה בין אלו לבין התביעות שהסתיימו בפסק דין. 


מכל מקום, בשנה שעברה הוביל הגידול במספר פסקי הדין את עו"ד גלמן למסקנה הבאה:
"עו"ד גלמן צופה גידול בכמות תביעות לשון הרע שיוגשו בשנים הקרובות. העלייה המתמדת בתביעות לשון הרע בשנים האחרונות מראה שהציבור מודע לחשיבות השמירה על שמו הטוב של האדם ואינו מוכן לוותר על זכותו לכך".
קשה לי לדעת מה חושב "הציבור", אבל גם נניח שגלמן צודק בהערכתו לגבי הלך מחשבתם של התובעים, עושה רושם שלרבים מהם יש טעות מרה: לא רק מספר תביעות הדיבה עולה אלא גם שיעורן של התביעות שנדחות. מבין פסקי הדין שנדחו בשנת 2009-2010 נדחו כ-50% מהתביעות, ואילו בשנים 2011 ו-2012 עמד שיעור התביעות שנדחו על 64% ו-61% בהתאמה.

גלמן לא התייחס לנתון זה, אבל לפחות בעיני הוא נחזה כחשוב ביותר: ייתכן שיש עלייה מתמדת במספר תביעות הדיבה שמוגשות, אבל גידול רב עוד יותר חל במספר המקרים שבהם מוגשת תביעה מופרכת או חלשה, שמוטב היה לה שלא תוגש

יתכן שהסיבה לכך היא שרבים טועים לחשוב שתביעת לשון הרע היא הדרך הטובה והבדוקה לפתור מחלוקות ציבוריות תוך שהם מחמיצים את ההזדמנות לתקן את הרושם שיצרה ביקורת שהוטחה בהם, בצדק או שלא בצדק, בזירה הציבורית. סיבה נוספת עלולה להיות שיש תובעים שזיהו את הכוח שטמון בעצם גרירתו לבית המשפט של מי שמתח עליהם ביקורת. להערכתי שתי התשובות נכונות.

דוח "תביעות משתיקות" שפרסמנו לאחרונה (ושסקירה שלו מופיעה ב-theMarker לצד הנתונים של עו"ד גלמן) מראה שחסמי הכניסה הנמוכים מקלים על הגשת תביעה, ודי בכך שהפרסום הפוגע יתאים להגדרה המשפטית של "לשון הרע" כדי להעביר נטלים כבדים אל שכם המפרסם - הנתבע. ככל הנראה עובדה זו ביחד עם הדין המעורפל והלא יציב הם המקור ל"אופטימיות" המופרזת של תובעים ול"פופולריות" הגוברת של תביעות הדיבה.[6] כפי שהעיר השופט עמית "מן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין". [7]

מישפוט היתר של התרבות ושל השיח הציבורי אינו מסכן רק את חופש הביטוי אלא גם את השם הטוב, כיוון שהוא יוצר רושם מוטעה, שלפיו הליך משפטי הוא המענה הנכון לכל עלבון, והכלי המתאים להכרעה בין ביטוי ראוי וביטוי מגונה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאדם שמבכר להשיב למבקריו בזירה הציבורית ואינו רץ לבית המשפט נתפש בטעות כאדם שמוחל על כבודו. וככל שיותר ויותר אנשים "אינם מוכנים לוותר" ופונים לאפיק המשפטי כדי לסגור חשבונות עם מבקריהם כך גם מתחזקת אותה גישה לוחמנית שששה אלי משפט. 

אבל המשפט הוא כלי מסורבל ומוגבל במיוחד שעה שמנסים להשתמש בו כדי למשטר ביטוי. הוא יעיל בעיקר במקרי הקצה – במקרים מובהקים של השמצות חמורות וחסרות בסיס. במקרים מובהקים פחות תועלתו מוטלת בספק ואף מפוקפקת. דחייתה של תביעת לשון הרע אין בה בהכרח כדי ללמד שהפרסום שעמד ביסודה הוא ראוי או נכון, וזכייתו של התובע אינה מלמדת בהכרח שהפרסום הביקורתי היה בעיקרו שקרי או פסול. [8] 

הדין המצוי "מצליח" להרבות התדיינויות סרק אבל מצליח הרבה פחות לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. התדיינות משפטית כשלעצמה אינה מטרה. היא כלי לפתרון סכסוכים ולהגנה על ערכים חברתיים. הצלחתה אינה נמדדת באיזונים העדינים ובתבונה של פסקי הדין אלא על פי התוצאות בשטח. הרושם המתקבל הוא שריבוי ההתדיינות בתביעות דיבה אינו הפיתרון אלא הבעיה. הוא משמש כרקע וכאמצעי "שיכנוע" למכתבי התראה מאיימים שמשרים אפקט מצנן על השיח הציבורי. 

קל אפוא לסבך את הנתבע בהתדיינות, אבל קשה הרבה יותר לזכות בהתדיינות הזו. סיבוך של מפרסם בהליך משפטי יקר ומעיק – בכך יסתפק רק מי שחפץ "להעניש" את מבקריו ולהטיל אפקט מצנן גם אם ברור לו שבסופו של דבר לא יזכה במשפט [9]. לתובע שכזה אין לי מה להמליץ. אני מקווה שבתי המשפט והמחוקק ימצאו דרכים לגלגל אותו במורד מדרגות בית המשפט.

ומה באשר לתובע תם לב שנפגע ו"אינו מוכן לוותר"? איני ממליץ לו לוותר על השם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות מוטב להגן עליו בזירה הציבורית, בלי עורכי הדין ובלי משפטים. 



[1]הילה רז "לתביעות לשון הרע דרוש: קו אחיד בפסקי דין" , themarker 19.3.2013 (נתוני שנת 2012); הילה רז, "אפקט אילנה דיין: חוק לשון הרע – פגיעה בחופש הביטוי", themarker 12.2.2012 (נתוני שנת 2011); הילה רז, "מספר פסקי הדין בלשון הרע הוכפל ב-2010, אך חצי מהתביעות נדחו", themarker 16.2.2011 (נתוני שנת 2010); הילה רז, "מה הסיכוי לזכות בתביעת דיבה?", themarker 19.1.2010 (נתוני שנת 2009);.

שנה
סה"כ פסק
דין
אחוז התביעות שהתקבלו
פס"ד שלום ועבודה
פס"ד מחוזי
סכום ממוצע בכל הערכאות
סכום ממוצע שלום ועבודה
2009
75
50
70
5
29,500
29,300
2010
153
48
150
3

32,800
2011
232
36
229
3
 32,500 *
35,000 **
2012
218
39
202
16
45,000
34,900 ***
 הערות לטבלה
* בפרסום של שנת 2013 (נתוני 2012) נאמר ש"סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל - עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011." ומכאן הסקתי שלפי נתוני גלמן, בשנת 2011 היה הממוצע בכל ערכאות השיפוט 32,500 למרות שהדבר לא נאמר – לא בכתבה של השנה ולא בזו של השנה שעברה.
* בפרסום של 2012 (נתוני 2011) נאמר שממוצע הפיצויים בבתי משפט השלום בשנת 2011 היה 35,000 ₪.
*** בשנת 2010 הועברה לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות דיבה שמקורן ביחסי עבודה. תביעת דיבה מתנהלת במשך שנתיים-שלוש ועל כן השנה החל השינוי האמור לבוא לידי ביטוי בפסקי הדין. בפסקי הדין שנספרו בשנים הקודמות בבית משפט השלום נכללו כאלה שעתה הם ניתנים בבה"ד לעבודה. לכן, כדי להשוות את נתוני השנה לנתוני השנים הקודמות, חיברתי בעמודה אחת את הנתונים שהתקבלו לגבי השנה אחרונה בשתי הערכאות. בהתאם לנתונים שפורסמו נספרו בשנה האחרונה 218 פסקי דין מתוכם 14 במחוזי ו-16 בה"ד לעבודה. לא נמסר כמה פסקי דין ניתנו בבית משפט השלום, אבל פעולת חיסור פשוטה מביאה למסקנה שבבתי משפט השלום ובבה"ד לעבודה נספרו 204 פסקי דין. בהתאם לנתונים שקללתי בין הנתונים הממוצעים שנמסרו (ממוצע של 24,600 ₪ ב-16 פסק דין של בה"ד לעבודה, וממוצע של 36,100 ₪ ב-188 פסק דין בשלום) ובהתאם לזאת, סכום הפיצוי הממוצע של הפיצוי בשתי הערכאות (עבודה ושלום) עמד על 34,900 ₪.

[2] תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385 (תשע"א); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית", משפטים מג(2); (עתיד להתפרסם; יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205 (תשס"ב).
[3] הגנת תום הלב נשללה למשל מחבר עמותה שמתח ביקורת קשה על מנהליה. בית המשפט בדק ומצא שהתנהלות העמותה אכן הייתה "לא תקינה" ושהיה לנתבע בסיס לחשוד ש"ניהול הספרים היה בניגוד לחוק" וש"נעשו עסקאות […] להעלמת מס". אבל מבין שלל הביטויים של הנתבע, מצאה השופטת בכל זאת אחד שאינו מוגן. ביטוי שלפיו "התנהלותם [של התובעים …] הייתה מזכה אותם בתיק פלילי ותביעה משפטית' " נחזה בעיני בית המשפט כקביעת עובדה דווקא: "לו היה הנתבע מסתפק במלים 'לכאורה' או 'חשדות' או ש 'יש מקום לבדיקת המשטרה', שאנו" אומר בית המשפט. "דא עקה הנתבע קבע בנחרצות, ללא כל סמכות, כי התובעים עברו עבירות פליליות […] אין זו הבעת דעה בלבד, אלא ניסיון לקבוע עובדות […] והביטוי חרג מתחום הסביר". ת"א (חי') 4845-07 גפני נ' וגנר (ש' חנה לפין-הראל, 8.4.2010).
[4] פסק דין של השופטת מיכל אגמון גונן (ת"א (מחוזי - ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (20.6.2012))העלה את הממוצע הכללי ב-12,000 ₪ כמעט:  אם מחלקים מליון ₪ ב-85 פסק דין שבהם נפסקו פיצויים (שהרי נאמר שבסה"כ ניתנו 212 פסקי דין אבל רק 39% מהם קיבלו את התביעה) מקבלים סך של 11,764 ₪.
[5] תמר, אילוז וריינזילבר, ה"ש 128. 
[6] גדרון, "תיירות הדיבה", ע' 461 ה"ש 291; וכן גדרון, אילוז וריינזילבר, טקסט לה"ש 118.
[7] ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.7.2011).
[8] גם "האמת המשפטית" היא חמקמקה וקשה לניבוי. היא תלויה בהתרשמותו של השופט מהעדים ובמשקל שייתן לראיות. היא נקבעת "בתנאים של חוסר ודאות ומחסור בכלים מספקים", ועל כן קיים "פער מובנה" בין "האמת העובדתית" ובין זו "המשפטית". "לעתים קרובות" – הסביר בית המשפט העליון – אין ביכולתו של שופט "להגיע להכרעה המשקפת את העובדתית הצרופה, ועל כל […] בעלי-דין – להיות מודעים לכך" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 260 (2002)).
[9] "תרשים הזרימה" של הדיון המשפטי בתביעת לשון הרע אינו מאפשר קיצורי דרך. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום (או כמעט בלא כלום), עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך. אמנם, התבטאות בעניין ציבורי זוכה לגישה מקלה יחסית בעת שבית המשפט בוחן את ההגנות, ולא כל שכן בעת שהוא קובע את גובה הפיצוי, על מנת שלא ליצור "אפקט מצנן על ביטויים עתידיים […ש] טמון בהם אינטרס ציבורי חשוב". אבל כדי להגיע לאיזונים הללו יש להמתין עד ל"שלב ההוכחות – שלב מתקדם ויקר […] ויש לכך עלויות פסיכולוגיות וכספיות רבות על הנתבע" (ד"ר בועז שנור מצוטט בכתבה: הילה רז, "מי שתובע 3.5 מיליון שקל מעיתונאי-חוקר פוגע באינטרס הציבורי ולא רק בעיתונאי", themarker 29.9.2009).


אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park