יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

מעקב GPS ללא צו - האם יש לנו ציפייה לפרטיות במרחב הציבורי?

בית המשפט העליון בארה"ב דן השבוע בשאלה האם המשטרה נזקקת לצו שיפוטי כדי להצמיד מכשיר מעקב למכוניתו של חשוד, ובאמצעותו לעקוב אחר תנועותיו. כפי שמדווח ב"הארץ": "הכל החל ב-2005 כאשר המשטרה הלכה למגרש חניה במרילנד והתקינה מכשיר GPS על ג'יפ הגרנד צ'רוקי של אנטואן ג'ונס, בעל מועדון לילה בוושינגטון. הוא היה חשוד בסחר בסמים. המשטרה עקבה אחרי תנועותיו למשך חודש. עורך דינו של ג'ונס, סטיוון לקר, אמר אתמול כי השימוש במכשיר GPS הוא איום חמור וחדירה לפרטיות. ולפחות על פי הדיון אתמול, נראה שגם השופטים רואים איתו עין בעין. הפסיקה צפויה להתקבל לפני יוני הבא." 

האמריקאים "שכחו" לכלול את הזכות לפרטיות בחוקה שלהם. ליתר דיוק, בהיותה מראשונות הדמוקרטיות המודרניות ה,חוקה של ארה"ב הקדימה את הולדתה של הזכות המשפטית לפרטיות. לכן ענייני פרטיות מתווכים בדרך כלל במשפט האמריקאי דרך קוף המחט של התיקון הרביעי שמגן על האזרחים מפני חיפוש או תפיסה של הממשלה.

הבעיה היא שמבחן "הציפייה לפרטיות" שפותח בפסיקה האמריקאית, שולל את קיומה של זכות לפרטיות במרחב הציבורי. ב-1983 אישר בית המשפט העליון למשטרה לבצע מעקב באמצעות מכשיר ביפר המותקן במכונית של חשוד על יסוד הקביעה, שלאדם הנוסע במרחב הציבורי אין ציפייה סבירה לפרטיות (U.S. v. Knotts, 460 U.S. 276). למרבה המזל הותיר בית המשפט פתח לחשיבה מחודשת במקרה של טכנולוגיות מעקב פולשניות יותר. הזמן לחשיבה מחדש הגיע לאחר שבית משפט פדראלי (D.C. Circuit) קבע שמעקב GPS מותנה בצו שיפוטי.

בבלוג של הפירמה Bloomberg Law ניתן לעקוב אחר ההתדיינות בעניין United States v. Jones.

כפי שכותב Solove, הקביעה שלפיה אין ציפייה לפרטיות במרחב הציבורי היא בעייתית, משום שבפועל, בני אדם מצפים ליהנות מפרטיות גם כשהם מחוץ לביתם. תפיסת הפרטיות של בית המשפט מבינה בצורה שגויה את הפרטיות כסודיות מוחלטת ומתעלמת מכך שבדרך כלל אנשים רגילים ל"העלם" בערפל ההמון.

יצא לי כבר לכתוב משהו ברוח זו: "יש עניין של הסתברות ושל סבירות והם מהווים חלק ממערך השיקולים שלנו כאשר אנו רוצים לשמור על צנעת הפרט שלנו: כשנפגשתי בבית קפה עם אדם, שאת הקשר איתו הסתרתי מפני חבריי, כשפרטתי לרוקח את בעיות העיכול שלי ומאחורי משתרך תור שמקשיב (או נאלץ לשמוע), או כשהשתזפתי ביום שטוף שמש על גדות ה-Isar לבוש בכובע בלבד, יחד עם משפחות נודיסטים במינכן – תמיד היה קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש אלא אם מישהו דואג לזה בכוונת תחילה. אבל אם הכל מצולם, מוקלט ומתועד ועוד נגיש ברשת האינטרנט ללא הגבלה ופיקוח – אין פה עניין של הסתברות, יש ודאות והלכה הפרטיות."

Solove מתנגד לשימוש שנעשה במבחן "הציפייה הסבירה לפרטיות" אבל מציע למי שדבק בו דרך להימלט מהאבסורד שאליו הוא מביא בהקשר הנדון:

"I think the Court needs to draw a line, or else technology will make the Fourth Amendment virtually irrelevant. I propose the following line be drawn: The Fourth Amendment applies to a surveillance technology used in public if the surveillance technology: (1) extends significantly beyond human capabilities; and (2) is used in a manner beyond its ordinary use by the general public.

In the cases where the Court held that there was no reasonable privacy in public, 
one underlying rationale is that law enforcement officials should be able to observe things just like anyone else. So if a police officer sees a criminal walking down the street with a bag of cocaine, the police officer shouldn’t be required to cover her eyes. Some degree of technological enhancement of the officer’s senses is also fine. But this is a far cry from technological enhancement that fundamentally alters what human beings can do in such an extensive manner. It’s one thing to use glasses to enhance vision; it’s quite another to use X-ray goggles to see through things.

“But GPS technology is just a more systematized way for police to monitor movement in public,” some might say. “The police could theoretically follow a person’s car around 24/7 for a long period of time.”

Saying this, though, is like saying that a person could theoretically remember everything stored in a 200 Gigabyte hard drive. Fourth Amendment protection shouldn’t turn on theoretical possibilities that are totally impractical. It should turn on when it is most necessary and sensible to require judicial oversight of law enforcement activities."

לפי הדיווחים מהדיון, נראה שהשופטים האמריקאים הזדעזעו לנוכח ההשלכות המעשיות של ההלכה הישנה. בסופו של דבר, הגיון בריא טוב לא פחות מאינספור התפלפלויות משפטיות, ואולי הפעם הוא יבקיע את החומה הארכאית של המשפט ויתאים אותו לטכנולוגיה בת זמננו.

תוספת 21.11.11
לעניין הקריטריון שמציע סולוב: "used in a manner beyond its ordinary use by the general public". ניתן להשוות לפסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם, שלפיה צילומו של חשוד בשוד מזויין ללא ידיעתו בעת חקירתו בתחנת משטרה והצגת הצילומים לעדי ראיה לצורך זיהוי פוגע בזכות לפרטיות. זאת כיוון שהשימוש שנעשה במצלמה בתחנת המשטרה לא היה השימוש הרגיל (Perry v. the United Kingdom (no. 63737/00).

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מאגר תמונות של שוטרים בלתי מזוהים - אין מה להסתיר?


בחודש שעבר התפרסמה ב"עכבר העיר" כתבה על האתר "לכל שוטר יש שם", אתר שאוסף תמונות של שוטרים בלתי מזוהים. בהתאם לפקודת המשטרה חייב כל שוטר במדים לענוד תג מזהה. שוטר שאינו במדים חייב להזדהות כל אימת שהוא בא במגע עם אזרחים או משתמש בסמכות על פי דין. אבל כמו שאירע לאחרונה בהפגנות בתל אביב, לא פעם קורה ששוטרים מפזרים הפגנות מבלי שיהיו מזוהים. ריבוי השוטרים חסרי התגים והאופן שבו נעלמים תגי הזיהוי בעיתוי מסוים, מעלה את החשש, שהאנונימיות הלא חוקית נעשית "ברוח המפקד" או על פי הוראתו ולמצער – בהתאם להסכמה שבשתיקה.

דברים שאמרתי צוטטו בכתבה באופן שהסב לי אי נחת מרובה כיוון שנוצר רושם מוטעה כאילו האגודה לזכויות האזרח מעורבת בפרויקט. אכן, כפי שנאמר בכתבה, גם אנו קיבלנו פניות ותמונות של שוטרים "אנונימיים" בהפגנות, אבל בהמשך גם אמרתי, ולא צוטט, שהחלטנו לפעול נגד התופעה בדרכים השגרתיות שלנו, ולא להעלות את התמונות לרשת האינטרנט.

מה שכן, וגם זאת אמרתי, האקטיביזם הווירטואלי הוא מנגנון חברתי מסדיר, שמתחרה במנגנון המשפטי. המשפט אינו חזות הכול, והוא עלול להיכשל בריפוי חוליים חברתיים כפי שקורה בסיפור של השוטרים הבלתי מזוהים. בימים אלה דנה הכנסת בהצעת חוק שמנסה לקדם את האכיפה של הוראת החוק, שלפיה שוטר חייב להיות מזוהה. כפי שכתבנו למשטרה:

"בעוד שאין אנו חולקים על נחיצותו של התיקון המוצע, אנו מוטרדים מהמציאות שמולידה את הצורך לפנות אל המחוקק או אל בתי המשפט בבקשה שיכריזו על הוראות והנחיות שהן בבחינת מובן מאליו בחברה דמוקרטית. מציאות זו מורכבת מתופעות של הסרת תגים מזהים או הסתרתם, שבירת מצלמות של מפגינים או עיתונאים, והסוואת פנים באמצעות כובעי גרב, שהוכנו מבעוד מועד במיוחד למטרה זו. כל אלו הן בבחינת דוגמאות בלבד לדרכים שבהן הופך כוח משטרתי לחבורה של אלמונים, המפזרים הפגנות חוקיות ללא עילה ולחלופין מגיבים בחוסר סבירות ותוך הפעלת כוח חסר פרופורציה בנסיבות העניין."

עד כאן לגבי ישראל. ממש במקרה, בימים אלה הוציא בית משפט בפריז פסק דין שהורה לחסום אתר אינטרנט בשם Copwatch Nord Paris I-D-F. האתר שצונזר תיעד בריונות משטרתית בעת פיזור הפגנות, זיהה שוטרים אלימים, ואסף מידע שסייע לגלות, למשל, שמספר שוטרים שתקפו בני מיעוטים חברים בארגונים גזעניים.


ההחלטה עוררה זעם רב הן בשל כך שהיא מהווה צנזורה פוליטית וצעד נוסף במדיניות הצרפתית נגד חופש הביטוי באינטרנט, והן בשל כך שמערכת אכיפת החוק בצרפת מוצאת לנכון "להרוג את השליח" ולא פועלת באותה נחישות נגד אלימות השוטרים. אם דיברתי קודם על קוצר ידו של המשפט ועל מנגנונים חברתיים מתחרים - התגובה של האקטיביזם הווירטואלי להחלטה השיפוטית הייתה הצפת רשת האינטרנט בחומרים מתוך האתר המצונזר. לטוב ולרע, יש כאן חומר למחשבה לכל אלה שמנסים לצמצם את חופש הביטוי באינטרנט.

חיפשתי את ההחלטה של בית המשפט הצרפתי ובעזרת תרגום גוגלי ניסיתי ללמוד את נימוקיה. בית המשפט קובע כי באתר יש הפרה של האיסור הפלילי המקביל ל"העלבת עובד ציבור" במקומותינו. ככל שהתרגום המוגבל לא מטעני, מעניין לגלות שהדין הצרפתי, בשונה מזה הישראלי, מתנה את התגבשות העבירה בכך שהפרסום המשמיץ והעולב הוא שקרי. הנימוק הנוסף היה שהאתר מפר את הוראות חוק הגנת המידע האישי (loi du 6 janvier 1978 sur les données personnelles). נקבע שהמידע באתר הוא מידע אישי שנאסף ללא ידיעת נשואי המידע ומרוכז במאגר מידע שאינו חוקי.

ייתכן שהאתר הצרפתי מפר את ההגנות החוקיות על מידע אישי. ללא ספק יש כאן היבט של פרטיות שראוי לדיון ולליבון, לרבות בהיבט של ההגנות ושל המתח בין הזכות לפרטיות לבין זכויות ואינטרסים נוגדים: זכות הציבור לדעת; מניעת אלימות משטרתית, חופש המחאה... כדאי  להתלבט בעניין, אבל קודם לכן כדאי היה עוד יותר לשמוע מה עמדת הרשויות בסוגיה זו. זה חשוב, משום שבדרך כלל כאשר עולה לדיון הסוגיה של רישות הערים במצלמות מעקב ושל השימוש במאגרי המידע הוויזואליים שיוצרות המצלמות הללו - אנחנו רגילים לשמוע, מהרשויות וממי שמתעשרים מטיפוח חברת המעקב, זמירות אחרות: "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לחשוש" ו"צילום במרחב הציבורי אינה מהווה פגיעה בפרטיות" וכיוצא באלו טענות מקוממות. 

קשה היה לי שלא להיזכר במאמר של שנייר על "המיתוס של החברה השקופה": קיים פער גדול ביכולת המעקב ובהיקף המידע האישי שמוחזק על ידי המדינה מזה ואזרח מזה. ציטטתי רק את עקרי דבריו של שנייר (מקווה שאשב לתרגמם בהזדמנות), אבל אני מפציר בכם לקרוא את הסיפור ששנייר מביא כדוגמא.

"… [T]he argument goes something like this: In a world of ubiquitous surveillance, you'll know all about me, but I will also know all about you. The government will be watching us, but we'll also be watching the government. This is different than before, but it's not automatically worse. And because I know your secrets, you can't use my secrets as a weapon against me…

This might not be everybody's idea of utopia - and it certainly doesn't address the inherent value of privacy - but this theory has a glossy appeal, and could easily be mistaken for a way out of the problem of technology's continuing erosion of privacy. Except it doesn't work, because it ignores the crucial dissimilarity of power

You cannot evaluate the value of privacy and disclosure unless you account for the relative power levels of the discloser and the disclosee. If I disclose information to you, your power with respect to me increases. One way to address this power imbalance is for you to similarly disclose information to me. We both have less privacy, but the balance of power is maintained. But this mechanism fails utterly if you and I have different power levels to begin with.

Ubiquitous surveillance programs that affect everyone without probable cause or warrant… foster control. And no one is safer in a political system of control."

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

לראות את הטבור של רמ"ח היסטוריה - מערכת הביטחון נלחמת כדי לשמר מונופול על ההיסטוריה הצבאית של ישראל

"לראות טבור של אשת איש
זה לא בילוי של סוף שבוע
אשר יביא אדם רגיש
למתח אמנותי גבוה
אבל שמעו את הסיפור…"
על איש חשדן עם פראנויה
שמת לראות את הטבור
של מר קדיש רמ"ח היסטוריה.

כשקראתי את הסיפור שלהלן נזכרתי באיש  שחשק לראות את טבורה של "אשת ראש ענף צנזורה". כיוון שניסים אלוני המתרגם כבר הרחיק מהמקור של ברסנאנס (שמדבר דווקא על טבורה של אשת קצין משטרה - Le nombril des femmes d'agent), הרחקתי אני מעט יותר לכיוון ערוותם של ראש רמ"ח היסטוריה ושל כל הגנרלים שנאבקים כדי לשמר את המונופול הצה"לי על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.

בית משפט המחוזי בתל אביב דחה בשבוע שעבר תביעה שהגישה  מחלקת ההיסטוריה בצה"ל נגד ההיסטוריון הצבאי ד"ר עמירם אזוב (ת"א 23835-08-10 מדינת ישראל נ' אזוב (ש' שבח, 26.10.11; doc). צה"ל שכר את שירותיו של ד"ר אזוב כדי שזה יכתוב מחקר על קרבות צליחת התעלה בחזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים ולצורך כך פתח בפניו את ארכיון צה"ל. לאחר שהמחקר שחיבר לא נשא חן בעיני "שר ההיסטוריה" של צה"ל ונגנז הוציא אזוב ספר בשם "צליחה - 60 השעות באוקטובר 1973". הספר זכה לשבחים ולהתעניינות מרובים, אבל את צה"ל הוא הרגיז, ולכן הוגשה תביעה שבקשה לאסור את פרסומו. למרות שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסום טענה המדינה שאזוב כתב את הספר על סמך חומר ארכיוני בחלקו סודי שהגיע אליו בתוקף עבודתו בשירות מחלקת היסטוריה. עוד נטען שאזוב הפר את החוזה בינו לבין צה"ל ואת זכויות היוצרים שיש לצה"ל על המסמכים ההיסטוריים.

בסופו של דבר, נסוג צה"ל מהטענה לפגיעה בסודות מדינה. כבר ראינו כיצד נלחמו שם למנוע את פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט בטענות סרק של סודיות. "האמת היא" כתב תום שגב בהארץ לאחר חשיפת הפרוטוקולים, "שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר… לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים…" או במילים אחרות - טבור ושת של גנרל כזה או אחר. זה לא חדש. כפי שכתב  ב-1944 לידל הארט:  "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25).

אבל היד עוד נטויה: אדוני ההיסטוריה הצבאית אמנם חזרו בהם מהתביעה נגד ד"ר אזוב אבל שמרו על כוחם ("זכותם") לחזור ולהטריד אותו בעילה של הפרת חוזה והפרת זכויות יוצרים. קרוב לוודאי שהם משליכים את יהבם על פסק הדין המיושן מ… (כמה פואטי) 1973 בעניינו של אריה יצחק (doc): "הרשות הציבורית שולטת על מידע סודי הנאסף באחת ממחלקותיה, פרי מחקרם ועבודתם של המועסקים במחלקה זו. מידע זה הוא רכוש בעל-ערך, אך אין הוא מצרך ואין התרתו לשימוש חפשי מעין שירות, שהרשות חייבת לספק לאזרחיה ללא אפליה…כאן מדובר ברכוש שהמדינה רשאית להשתמש בו (או להימנע מלהשתמש בו) כטוב בעיניה לצרכיה ולמטרותיה היא. היא רשאית לפרסם את המידע או להרשות את פרסומו על-ידי אנשים הנראים לה ראויים לכך."

אלא שמאז פסק הדין הנ"ל השתנתה התפיסה באורח דרמטי, כפי שניתן ללמוד מחוק חופש המידע ומההלכות השיפוטיות שבאו בעקבותיו. אני מאחל לד"ר אזוב שהמנופוליסטים של ההיסטוריה הצבאית יניחו לו. אבל במקרה שיבקשו להמשיך להתנכל ולנקום על סמך ההלכה השיפוטית האנכרוניסטית הנ"ל מוטב שיביאו עמם לבית המשפט גם חזן צבאי - שיאמר עליה קדיש.

כפי שכתב אורי בר יוסף ב"הארץ": "מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש."


אמנון לורך "עוד תעלה לצלוח" מקור ראשון (יומן גיליון 719) 20.5.2011
יוסי מלמן קרב חוזר על הצליחה הארץ 26.5.11
אורי בר-יוסף " 'צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973' מאת עמירם אזוב" הארץ 6.7.11
שירי לב ארי "קריאת קרב: יותר ויותר ספרים עוסקים במלחמת יום כיפור" מעריב 6.10.11

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

לא היית שולח את בתך לגן ילדים של פדופיל, אז אל תצטרף למאגר הביומטרי

מאמר שפורסם באתר חדשות ערוץ 2 (mako, reshet)


בנק שעומד לפשוט את הרגל לאחר שכספרית מעלה בעשרות מיליוני שקלים - האם היית מפקידה בו את חסכונותיך? בגן הילדים השכונתי בוצעו מעשים מגונים בילדים במשך חודשים מבלי שהגננת שמה לכך לב - האם היית שולח אליו את ילדיך? ברור שהתשובה היא שלילית. אם כך - אחרי שנתפסו החשודים בגניבת מידע רגיש ממרשם האוכלוסין של משרד הפנים, האם תתנו את טביעות האצבע שלכם למאגר הביומטרי שעומד לקום ותגרמו לעצמכם נזק בלתי הפיך?

"בלתי הפיך". כך תיאר משרד הפנים את הנזק שייגרם לתושב, שנתוניו הביומטריים ידלפו מהמאגר. אבל בימים אלה יוצא משרד הפנים בקמפיין שכולו אחיזת עיניים ומנסה לשכנע אותנו להצטרף למאגר הביומטרי.

אל תעשו זאת! נכון, תעודות הזהות שאנחנו מחזיקים הן בדיחה. קל לזייף את התעודה שלך ולגנוב את זהותך. אבל מאגר ביומטרי אינו התרופה לכך והוא יגדיל את הסכנות והנזקים הקשורים בהתחזות ובגניבת זהות.

לפני מספר חודשים מתח מבקר המדינה ביקורת קשה על העיכוב שחל בייצור תעודות זהות איכותיות וקשות לזיוף. כבר לפני יותר מעשור התחיל משרד הפנים בפרויקט "תעודת הזהות החכמה". אבל בשנת 2007 הכול נעצר כיוון ששר הפנים דאז מאיר שטרית, החליט לעכב את הנפקת התעודות החדשות עד שיוקם מאגר ביומטרי. שטרית ידע שהמאגר אינו הכרחי כדי להילחם בזייפנים, אבל הוא גם הבין שיהיה קשה לשכנע את האזרחים לתת טביעות אצבע כמו חשודים בתחנת המשטרה.

העיכוב הממושך בייצור תעודות זהות אמינות גרם נזקים למי שזהותו נגנבה בשנים האחרונות, אבל בזכות עיכוב זה יכול היום משרד הפנים לצאת בקמפיין שכולו מצג שווא - "למכור" לנו את המאגר הביומטרי כפיתרון היחיד למכת הזיופים.

שנים של חקירות נדרשו כדי לתפוס את האנשים שגנבו מידע רגיש ממרשם האוכלוסין וממאגר האימוצים, ובו פרטיהם האישיים של הורים מאמצים ושל ילדים מאומצים. למעשה מדובר רק במקרה אחד מיני רבים שבהם נגנב מידע אישי ממשרד הפנים, ומאין ספור מקרים אחרים של דליפות מידע רגיש ממאגרים בארץ ובחו"ל.

העובדה שמאגרי מידע נפרצים ללא הרף אינה צריכה תמיד למנוע את הקמתם, אבל חייבת להיות חלק ממאזן השיקולים בעד ונגד. התועלת הקטנה של מאגר ביומטרי אינה שקולה כנגד הנזקים הבלתי הפיכים שהוא יגרום. זוכרים את הכורים האטומיים שנסדקו לפני שנה ביפן? גם עליהם אמרו פעם שהם "הבטוחים בעולם".


ההבטחה לשמור על המאגר הביומטרי אינה שווה את הנייר, לבטח לא את מיליוני השקלים שמשרד הפנים מבזבז מהקופה הציבורית כדי לממן את הקמפיין השיווקי של המאגר. אל תתנו טביעת אצבע למי שכשל בשמירה על מידע רגיש הרבה פחות.

***

ACRI: Biometric info breach would be irreversibly damaging jpost.com
The Association for Civil Rights (ACRI) in Israel praised the Justice Ministry for solving the five-year-old case of the theft of personal information from the Population Registry but warned that in the future, with a biometric registry, when such information is obtained by criminals or terrorists, the damage will be irreversible.
The case of the stolen information from the Population Registry "is a warning to all Israeli residents: Don't give your finger prints to somebody who doesn't know how to guard much less sensitive personal information," head of privacy and information for ACRI, lawyer Avner Pinchuk said.
The Interior Ministry, Pinchuk added, "recently admitted that the leaking of biometric information will cause 'irreparable damage to a citizen' but promises us that it knows how to protect the biometric registry." The pilot program for biometric identity cards is set to begin later this year.


Tomer Zarchin "Authorities find source that leaked every Israeli's personal information online" haaretz.com 24.10.11
Avner Pinchuk, in charge of information and privacy issues for the Association for Civil Rights in Israel told Haaretz, “This database includes personal details that cannot be altered. The minute someone has access to the database, it opens up the possibility of acts that would violate people’s rights and freedoms.”

“More generally,” Pinchuk continued, “this database will allow whoever controls it to disturb the public order and national security.”

The biometric database also can be used to gain access to other sensitive information. The information allows one to identify a person based on his biometric information. Facial recognition software allows one to identify anyone photographed on camera, using the biometric database.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

שימוש בביומטריה במקום העבודה אינה עומדת בדרישת המידתיות ואינה חוקית

מיכאל בירנהק העביר דיווח על פסיקה של בית המשפט המנהלי העליון בפולין, שלפיה אין מעסיק רשאי לאסוף מידע ביומטרי של עובדיו ואפילו ניתנה לכך הסכמת העובד (I OSK 1476/10). על פי הדיווח,

רשות המיסים הפולנית הקימה מערכת נוכחות המבוססת על כרטיס עם נתונים ביומטריים. עובד שביקש להשתלב במערכת הביומטרית חתם על הסכמה בכתב. בית המשפט קבע כי ההסכמה זו היא חסרת תוקף כיוון, שמדובר בעיבוד מידע אישי שאינו מידתי למטרה שלשמה הוא נעשה. בהתאם לחוקי העבודה בפולין, מעסיק רשאי לדרוש מידע אישי בסיסי כמו, למשל, גיל, שם ורקע תעסוקתי קודם. מידע אישי נוסף ייאסף בכפוף להסכמה מפורשת ווולונטרית של העובד. בנוסף, המידע חייב להיות מידתי – פרופורציונאלי למטרת האיסוף.

החלטת בית המשפט הפולני מבטאת את הגישה האירופית לפרטיות, גישה שאומצה בארץ על ידי בתי הדין לעבודה (ע"א 90/08 איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים). יצא לי כבר להזכיר כאן החלטה של בית הדין לעבודה בעניין שעון הנוכחות הביומטרי שהותקן ב"צומת ספרים". במהלך הדיון הטיח השופט לובוצקי בנציגי הרשת "למה לכם להיכנס לשדה מוקשים ולנסות להוכיח שצריך זיהוי ביומטרי, במקום שהוא אינו על גבול איראן ולא ממש עוסק בסודות מדינה?".

ובמילים אחרות: שימוש בביומטריה במקום העבודה אינו מידתי ואינו חוקי.

Poland: Data collection case 'undermines idea behind obtaining consent for processing' dataguidance.com

יום שני, 17 באוקטובר 2011

תאגיד שנפגע "עד עמקי נשמתו" - פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד?

בהמשך לדיון שהיה בכנסת בשבוע שעבר על ההצעה להגדיל את סכום הפיצויים שייפסקו "ללא (הוכחת) נזק", העלה יהונתן קלינגר "הצעה פרקטית לפתרון בעיות אגו", או במילים אחרות - הצעות חשובות, שיאזנו ויצמצמו ניצול לרעה של תביעות לשון רע.

אחת ההצעות החשובות היתה להבהיר אחת לתמיד את מחלוקת הפוסקים בשאלה האם ניתן לפסוק לתאגיד פיצויים ללא הוכחת נזק. הדילמה כאן היא לגבי היחסים שבין סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע לבין סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". קלינגר כבר סקר את המחלוקת ההלכתית. וגם לי יצא לעשות זאת לפני כמה שנים, כשביקשתי למחוק על הסף תביעת SLAPP (סעיף 33 ואילך, pdf) של מעסיק נגד בלוגרית, שסיפרה כיצד נהג בעובדות שמחו על הלנת שכרן. לאחר שהבלוגרית תבעה בבית הדין לעבודה כספים שהיה חייב לה, "מרח" המעסיק תביעת דיבה ותבע 100,000 ש"ח על יסוד סעיף 7א לחוק.

לאחרונה פסקו בתי משפט שלום בשתי הזדמנויות, שתאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי "ללא הוכחת נזק". בת"א (חי') 651-09-09 ש. דופברגר בע"מ נ' חן (ש' רננה גלפז-מוקדי, 16.8.11), נפסק: "המטרה היא לפצות על פגיעה רגשית, נפשית, כאשר זו אינה קיימת במקרה של תאגיד. איני סבורה כי הכוונה היתה לקבוע מקרה ספציפי אשר יגבר על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין ואף איני רואה את ההגיון וההצדקה לכך.".

אתמול קיבלתי מאתר נבו פסק דין בת"א (ראשל"צ) 2437-09 גני תלתלים מרום בע"מ ואח' נ' פרקשנר (ש' בלכר, 9.10.11): "כי הזכות להיפרע פיצויים בלא הוכחת נזק, היא זכות העומדת רק לאדם הפרטי, אדם בשר ודם, להבדיל מתובע שהוא תאגיד. ההבדל בין אישיות משפטית לאדם בשר ודם בהקשר זה, הוא ברור. 'עוגמת נפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש' ".

אני כמובן מסכים עם הקביעות הללו אבל בשתי הסתייגויות.

ראשית, "נזק" אינו נזק ממון בלבד. אפילו אם הנזק היחיד שנגרם לאדם מסתכם בפגיעה רגשית, עדיין ביכולתו לטעון שנגרמה לו עגמת נפש, לתמוך את טענתו בראיה נסיבתית ולבקש מבית המשפט לאמוד את גובה הפיצוי - כל זאת גם ללא סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. סעיף 7א לא נועד למקרה שבו ברור שנגרם נזק, אך יש קושי להוכיחו או לכמתו, אלא נועד להרתיע משמיצים, ולהקל על הנפגע, שיכול בעזרתו לתבוע פיצוי משמעותי מבלי לטעון אפילו שנגרם לו נזק.

שנית וחשוב יותר, במקרה שתאגיד תובע פיצוי "ללא (הוכחת) נזק" - כלומר, כתב התביעה מסתמך אך ורק על סעיף 7א - אין צורך לנהל התדיינות ארוכה לפני שדוחים את התביעה. ראוי לגלגל את התאגיד התובע ממדרגות בית המשפט ולמחוק את התביעה על הסף. זה מה שביקשתי בזמנו במקרה הנ"ל של הבלוגרית. בית המשפט סירב לעשות זאת (אבל עיכב ולבסוף גם מחק את התביעה על יסוד טענות אחרות שהעליתי) בנימוק הבא: "באשר לטענת ב"כ המבקשת ולפיה תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם, כפי שציין ב"כ המבקשת עצמו בבקשה, קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה… ואין צורך להכריע בעניין זה בשלב המקדמי שבו מצוי התיק."

אני משתדל להמעיט בהתייחסות להחלטות שיפוטיות בתיקים שניהלתי  - לא "להתווכח" עם השופט/ת מחוץ לאולם המשפט מייד לאחר שיצאתי ממנו. אבל בשים לב לזמן שחלף... לדעתי, הכרעה של "מחלוקת בפסיקה", יכולה וצריכה להיעשות גם במסגרת דיון בבקשה למחיקה על הסף. "יכולה" משום שמדובר בשאלה משפטית גרידא ואין צורך לשמוע עדויות כדי להכריע בה; ו"צריכה" משום שאחרת נגרם עיוות דין לשני הצדדים כתוצאה מניהול התדיינות מיותרת. במקרה של תביעות SLAPP ההתדיינות אולי לא "מיותרת" לתובע, אבל קרבן ה-SLAPP יכול בהחלט גם בלעדיה וכך גם בתי המשפט.

בהקשר אחרון זה, אוכל לפחות לסיים בקורת רוח קלה שעורר אצלי פסק הדין החדש בעניין  גני תלתלים. באחרית פסק הדין, לאחר שהיא פוסקת לתובעים "בשר ודם" פיצוי בסך 25,000 ש"ח ודוחה את תביעתו של התאגיד ("ללא הוכחת נזק"), אומרת השופטת:
"לא מצאתי מקום לפסוק לטובת התובעים שכ"ט עו"ד. הגשת תביעה בסכום של 300,000 ₪, העומדת כחרב מתהפכת מעל ראשה של הנתבעת, שהינה אדם פרטי, רק על מנת שכך תעמוד, ללא נקיטה בצעדים מעשיים מינימאליים להוכחתה, ראויה לכל ביקורת וצריך שתבוא במסגרת השיקולים של בית המשפט בפסיקת ההוצאות. בהגשת תביעות מנופחות מסוג זה - גם אם מבוססות הן על גרעין של אמת - יש, מטבעם של דברים, כדי לגרור התדיינות יקרה מן הדרוש (מן המפורסמות ששכ"ט עו"ד שגובה ב"כ הנתבע נקבע, בין היתר, לפי סכום התביעה) וכדי לגרור קיומם של הליכים מסורבלים יותר וטעונים, שמוּנעים בין היתר, גם מאימת הסיכון המרחף מעל ראשו של הנתבע. הזמן השיפוטי שמוקדש לתביעה הוא, בשל אלה, לרוב, גדול יותר בהשוואה לתביעה באותו עניין אילו הוגשה על סכומים ריאליים והוגנים, וגם הסיכויים לפתרון הסכסוך בהסכמה לגבי תביעה שמנופחת עשרות מונים מעבר למימדיה, קטנים יותר."
אני מקווה שזהו סימן לכך, שתופעת ה-SLAPP מתחילה לחדור לשיח המשפטי ולשיקולי השופטים הדנים בתביעות דיבה.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

חברי כנסת שנהנים מחסינות ומחופש ביטוי מוחלט רוצים שהבלוגרים יחזרו לכתוב למגירה

ביום ב' הקרוב (10.10.11) תדון ועדת החוקה של הכנסת בהצעות חוק של חה"כ יריב לוין ושל חה"כ מאיר שטרית, שלפיהן יוגדל סכום הפיצוי שניתן לפסוק בתביעות לשון הרע ללא הוכחת נזק. על פי המוצע יועלה הסכום מ-50,000 ₪ לעד 500,000 ₪ ולכפל הסכום הנ"ל במקרה שהפרסום "התכוון לפגוע". נוסף על כך, עיתון או אתר אינטרנט שיפרסמו לשון הרע (גם אם זו חוסה בצל ההגנות שבחוק) יחויבו לפרסם תגובה של הנפגע, שאחרת יסתכנו בפיצוי של עד 1.5 מליון ₪.

הלכה למעשה, ההסדר של "פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע פיצוי ללא נזק. בתי המשפט מוסמכים לפסוק, ואף פוסקים בפועל, פיצויים גבוהים על פי אומדנה והערכה שעה שהם משתכנעים שנגרם נזק ואפילו אם לא עלה בידי התובע להוכיח את היקפו. למעשה ההסדר שמבקשים לתקן מקנה סמכות לפסוק פיצוי לתובע שלא ניזוק כלל – ואפילו אינו טוען שניזוק - כתוצאה מלשון הרע. התיקון מבקש להטיל פיצוי עונשי בסכומי עתק בהליך אזרחי – אקט חמור של הפרטת המשפט הפלילי תוך חריגה מעקרונות יסוד שהם נשמת אפם של דיני העונשין.

חמורה במיוחד היא ההצעה לחייב מפרסם "לשון הרע" לצרף את תגובת הנפגע. לנוכח אי הוודאות שמאפיינת את התחום – קשה לאדם לנחש מראש כיצד יראה בית המשפט את דברי הביקורת שבכוונתו לפרסם. וגם אם ייעזר ביועצים משפטיים לרוב – עדיין יוותר בליבו הספק. אם תתקבל ההצעה, יהיה מפרסם כזה אנוס לפנות למי שהביקורת מופנית נגדו, על מנת להסיר את הסיכון, קלוש ככל שיהיה, שיהיה עליו לשלם פיצוי של 1.5 מליון ₪ ולהכריז על פשיטת רגל. לשם הדוגמא בלבד נניח שפלונית תטעה לחשוב שהצעות החוק שבנדון נועדו לסתום פיות ולהטיל אפקט מצנן על ביקורת נגד חברי כנסת; או שאלמוני סבור שארגוני זכויות הם "סייעני טרור". חרב מתהפכת של מליון וחצי ₪ תחייב כל עיתון וכל בלוגרית, שירצו לפרסם מאמר דעה ברוח זו, לפנות למגישי הצעות החוק שבנדון במקרה האחד או לארגוני זכויות במקרה השני, להמתין באורח רוח לתגובתם ולפרסמה. הלכה למעשה ההסדר המוצע מקנה זכות תגובה על כל ביקורת שתתפרסם בעיתונות או באינטרנט. ולנוכח ריבוי מקרי ה-SLAPP ניתן לצפות שפניות רבות לקבלת תגובה ייענו במכתב איום בתביעת דיבה אם יעז המפרסם לממש את חופש הביטוי שלו ולמתוח ביקורת על המאיים.

אין עיגון עובדתי להנחות שעומדות ביסוד הצעות החוק, כאילו חלה עלייה משמעותית בפרסומי דיבה וכי מי שניזוק אינו זוכה לפיצוי ראוי. אדרבא, סכומי הפיצויים שפוסקים בתי המשפט בשנים האחרונות עולים בהתמדה. לעומת זאת, מתרבים המקרים של בעלי אמצעים, שתובעים או מאיימים בתביעות דיבה מופרכות או קלושות, ובדרך זו מטילים אימה על כל מי שיבקש למתוח עליהם ביקורת (SLAPP). בעוד שבארה"ב נרתמו מחוקקים כדי לבלום תופעה זו, עומדת הכנסת לעודד אותה באמצעות התיקון החדש.

בנייר עמדה שכתבתי לוועדת החוקה (pdf) בשם האגודה לזכויות האזרח, ציינתי כי שעה שהציגו את הצעות החוק שבנדון בפני מליאת הכנסת התמקדו יוזמיהן בעיתונים ובגופי תקשורת ממוסדים. אין ספק שסכנת ה-SLAPP מאיימת גם על גופים אלה, אבל עושה רושם שחברי הכנסת אפילו לא נתנו את דעתם על האפקט המצנן המסוכן עוד יותר שיש להצעותיהם על דוברים רבים אחרים - בלוגרים, עובדים, ארגוני סביבה ואזרחים שמשתתפים בדיון הציבורי בסוגיות חברתיות. לאלה אין אפילו את הגב הכלכלי הרעוע, שיש למדיה כדי להתמודד עם תביעות דיבה מופרכות או קלושות, אפילו לא עם מכתבי איום בתביעות כאלו. הבלוגוספרה חייבת להגיב ולפעול שאחרת, נצטרך כולנו לחזור ולכתוב למגירה מאימתם של רועים רוחניים, ספקי ה-LIKE, ומעסיקים מקפחים.

ההסדר המוצע משבש איזון עדין ורגיש בין שתי זכויות יסוד חשובות ודורס ברגל גסה את חופש הביטוי. "מהפכה חוקתית" שכזו אסור שתעשה רק על סמך תחושות בטן. חברי הכנסת נהנים מחסינות ומחופש ביטוי מוחלט כמעט ומנגד חשופים לביקורת רבה. דווקא בשל כך, שורת ההיגיון וההגינות מחייבות אותם למשנה זהירות בטרם יתנו ידם להטלת אפקט מצנן ומקפיא על השתתפות האזרחים בשיח הציבורי.

_____________________

נוסח הצעת החוק של ח"כ יריב לוין וקבוצה בקריאה הטרומית במליאה
נוסח הצעת החוק של ח"כ מאיר שטרית בקריאה הטרומית במליאה
נוסח החוק הקיים משולב בתיקונים המוצעים
מסמך רקע של הייעוץ המשפטי לוועדת החוקה
נייר עמדה ששלחה האגודה לזכויות האזרח לוועדת החוקה (pdf)
עמדת חברת החדשות של ערוץ 2 (pdf)
עמדת מעריב
עמדת עיתון ידיעות אחרונות ועיתון הארץ (pdf)
יהונתן קלינגר  על הגדלת הפיצויים ללא הוכחת נזק, הצעה פרקטית לפתרון בעיות אגו
יהונתן ליס
האגודה לזכויות האזרח: החמרת הענישה על לשון הרע תפגע בעיתונות הארץ 9.10.11
עידו באום טמטמת בחסות חוק לשון הרע TheMarker 10.10.11.

פרוטוקול דיון מיום 10.10.2011 בוועדת החוקה (rtf)

כך סותמים פיות למחאות חברתיות

מאמר שלי שפורסם הבוקר ב-theMarker. הטריגר למאמר היה איום שקיבלנו באגודה לזכויות האזרח, לאחר שדרשנו משר  הבריאות לבטל את האפשרות להפעלת שר"פ בתשלום בבית החולים הציבורי שעתיד לקום באשדוד: "היה ועתירתכם תתקבל ולמרשתנו ייגרמו הנזקים האמורים, תיאלץ מרשתנו להגיש תביעה נזיקית וכספית על נזקים של מאות מיליוני שקלים, הן נגד הממשלה והן נגד האגודה לזכויות האזרח, כדי להיטיב את הנזקים שנגרמו לה… אנו מפצירים בכם לשקול ברוב זהירות את המשך צעדיכם, כדי שחלילה לא ייגרמו נזקים בלתי הפיכים" (ראו: רוני לינגר-גנץ "מדוע מאיים יו"ר התנועה לאיכות השלטון על האגודה לזכויות האזרח" TheMarker  23.9.11).

בתור אספן SLAPP כפייתי התרגשתי. האיום הנוכחי שייך לזן של SLAPP שלא הכרתי. בישראל התופעה דומיננטית בתחום של לשון הרע - דיני הדיבה שלנו הם נוראיים ומאפשרים להטיל אפקט מצנן על חופש הביטוי באמצעות תביעות מופרכות או קלושות או איומים בתביעות כאלו. האיום הנוכחי לא שייך אפילו לקטגוריה של SLAPP שנפוץ בארה"ב - יזמים שמתענים לארגוני סביבה ואזרחים שמתנגדים לתכניות בנייה שהורסות ערכי טבע ונוף.

להלן המאמר:

במסגרת המאבק לשוויון במערכת הבריאות הציבורית פנתה באחרונה האגודה לזכויות האזרח לשר הבריאות ודרשה ממנו לא לאפשר לבית החולים הציבורי שיוקם באשדוד להשתמש במתקניו למתן שירותי רפואה פרטיים (שר"פ). בתגובה הודיע התאגיד שזכה במכרז כי אם תתקבל הדרישה הוא ייאלץ להגיש נגדה תביעת נזקים בסך מאות מיליוני שקלים. מדובר בתופעה הולכת ומתגברת, שמוכרת בעולם כ-SLAPP (Strategic Litigation Against Public Participation): תביעה או איום בתביעה בתגובה לפעילות או מחאה חברתית.

בארה"ב, למשל, מגישים יזמים וקבלנים תביעות ענק נגד פעילים וארגונים סביבתיים שמפריעים להם לפגוע בערכי טבע ונוף. בישראל נעשה שימוש הולך וגובר בתביעות או באיומי תביעות ככלי להשתקת ביקורת ציבורית, אבל הבון טון של ה-SLAPP בישראל הוא תביעות לשון הרע - ארגונים חברתיים, מנהיגי עובדים, בלוגרים ועיתונאים נחשפים לאיומים או לתביעות דיבה בסכומים מפחידים.

הקושי להתמודד עם תביעות SLAPP חמור במיוחד במקרה של נתבע דל אמצעים, המתקשה לשכור שירותי עורך דין ומתקשה עוד יותר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיפסיד במשפט וייאלץ לשלם פיצויים לתובע. אבל האפקט המרתיע והמצנן לא פועל רק על העניים - מרבית האזרחים, הקבוצות וארגוני החברה האזרחית מתקיימים מתקציב מוגבל, ועל כן מימון הוצאות הגנה והאפשרות של חיוב בתשלום פיצויים של עשרות או מאות אלפי שקלים הם איום של ממש. כפי שנוכחנו רק באחרונה, גם עיתונים וזכייניות טלוויזיה נאלצים לשקול מלים מחשש להסתבך בהתדיינות משפטית יקרה.

תאגיד גדול יכול להרשות לעצמו לנהל תביעה חסרת ידיים ורגליים, ואפילו להפסיד בה, ובלבד שיוכל להתיש באמצעותה את הנתבע ולרסק אותו. לכן, פעמים רבות די באיום בהגשת תביעה כדי להשתיק אזרחים או ארגונים "טורדניים" ולגרום להם לוותר ולהניח לבעלי ההון המאיימים.

הנפגע העיקרי מאיום בהליכים משפטיים הוא הציבור, שנשללת ממנו האפשרות להתוודע לסוגיות בעלות חשיבות חברתית ולדון בהן. יש להניח כי גם פעילים חברתיים או ארגונים יכולים לטעות, וכי לעתים נכון לסטות מהעקרונות הראויים שהם מקדמים. ואולם גם מסקנה מעין זו לא יכולה להתקבל לפני שניתנת לציבור הזדמנות ראויה לשקול את הדברים ולהתווכח עליהם - בתקשורת, בבתי המשפט, ברשת האינטרנט ובזירה הפוליטית. תביעות סרק אסטרטגיות פוגעות בזכות האזרחית להשתתף בוויכוח או במאבק בעניינים ציבוריים ובשאלות ערכיות.

רק לעתים רחוקות מצליחה מערכת המשפט לבלום את התופעה החמורה. לפני כשנתיים דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעת דיבה וקבע כי החברה התובעת הגישה "תביעת סרק" רק כדי לפגוע ביו"ר ועד העובדים שלה. "ראיתיו בבית המשפט", מספר השופט בפסק הדין, "פוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך 2.5 מיליון שקל אינה דבר של מה בכך. כזאת לא ייעשה".

ואולם בתי המשפט לבדם אינם יכולים להתמודד עם האיום על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה. החברה האמריקאית רגישה לסתימת פיות, ובמדינות רבות בארה"ב קיימים חוקים המאפשרים לבתי המשפט למחוק תביעות SLAPP על הסף. בישראל הוצע הסדר חקיקתי דומה על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ ואורי אורבך, אבל במקום לאמץ אותו, הכנסת מקדמת בימים אלה חקיקה שדווקא תגדיל בשיעור מבהיל את הפיצוי שניתן לקבל בתביעות דיבה גם מבלי שנגרם כל נזק. יותר משחקיקה כזו תסייע לתובעים ששמם הוכפש ללא הצדקה, היא תעודד בעלי אמצעים להגיש תביעות סרק בסכומים גבוהים ומופרכים, ובאמצעותן לכפות אפקט מצנן על חופש הביטוי במרחב הציבורי.

"כזאת לא ייעשה". חברה דמוקרטית חייבת לעודד את אזרחיה להשתתף בשיח הציבורי ולפעול לקידום ערכים חברתיים. עליה לחסום את מי שמבקש לסלק את יריביו מן הזירה הציבורית תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. 

.

יום שני, 18 ביולי 2011

לייקסטור לייקסלאפפ - האפקט המצנן של איום בתביעות דיבה

הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה, לחברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכל כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח שנמצא לך בכיס כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך." (חה"כ שלי יחימוביץ, כנס חרום בנושא "שיטת השקשוקה"; טלויזיה החברתית 31.8.08)


אישיות משפטית, שלפחות אני התקשיתי לזהותה, מפרסמת "מוצר" בשם לייקסטור: "אתם עצובים כי אף אחד לא בא לבקר בעמוד הפייסבוק שלכם?", נשאלים המבקרים באתר, "לנו יש את הפיתרון"... וכאן מציעים לנו לרכוש שירות להספקת "לייקים" לעמוד הפייסבוק. כמה תמימים היו החיפושיות: "money can't buy me love"? עובדה. בלייקסטור אפשר לקנות חברים שיחבבו אתכם או את העסק שלכם במחיר של החל מ-70 אג' לכל "לייק".

אבל כסף, לבד מחיבה, גם יכול לממן עורך דין שיאיים בתביעות דיבה בעלות אפקט מצנן: יובל דרור נתקל במודעה, שמפרסמת את השירות תחת הכיתוב הוולגארי משהו "כי הגודל כן קובע", וחשב שמדובר בבדיחה או לכל היותר באתר מכירות מופרך. מקץ יומיים הוא קיבל מכתב התראה שדורש ממנו להסיר את הפרסום וזאת מבלי לוותר על "הזכות" להגיש תביעת פיצויים לרבות פיצוי ללא הוכחת נזק, ואולי אפילו, שערו בנפשכם, קובלנה פלילית. מסתבר שמי שמכוון נמוך ("הגודל כן קובע"?) יודע לפעמים גם לכוון גבוה.

אלא שהפעם אולי כיוונו גבוה מדי. יובל דרור אינו קוטל קנים ובעזרתו של יהונתן קלינגר הוא השיב למאיימים בשפתם (pdf). כיוון שלייקסטור ממשיכים לאיים (ראו אצל יובל דרור) אין לי אלא להיענות לקריאה ולהבטיח לסייע כמיטב יכולתי במקרה שהעניין יגיע לערכאות: לא מפנים את הלחי השנייה: הבלוגרים הישראלים מסרבים להכנע לתביעות. לפחות שעה שהן מופרכות על פניהן.

למיטב הבנתי הפרסום של דרור אינו בבחינת לשון הרע, ובכל מקרה הוא ראוי לחסות בצילה של הגנת הבעת הדעה. תביעה בגינו נחזית בעיני כ-SLAPP מובהק. כפי שכתבתי יחד עם עו"ד ישי שנדור:
SLAPP היא תביעה או איום בתביעה, שבאים בתגובה להתבטאות או פעילות שנעשתה במסגרת ויכוח ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעיתים גם כוונתן, להטיל אפקט מצנן על הנתבע ועל אחרים - להרתיע אותם מלהשתתף בויכוח המסוים, בקונפליקטים אחרים עם התובע או בשיג ושיח ציבורי באופן כללי.

קשה להפריז בכובדו של הנטל המוטל על אזרח או על קבוצת אזרחים שנגררים לזירה המשפטית בעקבות ביטוי בשדה הציבורי. תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. הנתבע נדרש להתמודד עם ניתוח בכלים משפטיים ובפרוצדורה משפטית של התבטאויות שנעשו בלהט הויכוח בזירה אחרת לגמרי, בעלת כללים אחרים. חוסר הוודאות המשפטית הגדול במיוחד, שמאפיין את הפסיקה בתביעות דיבה, משליך על הסיכון הכלכלי שכרוך באפשרות של חיוב הנתבע בפיצוי. הגם שפעמים רבות אין לסכומי העתק הנתבעים כל אחיזה במציאות ובדין, עדיין יש בהם כדי להטיל סיכון כלכלי נכבד, שאזרח מן השורה אינו יכול להתעלם ממנו. נזק וסיכון כספי גדולים יותר נובעים מהוצאות המשפט ומשכר הטרחה שנדרשים כדי להתגונן מפני תביעת ה-SLAPP. '… עלות ניהולו של משפט דיבה גבוהה, והסיכוי שתוגש תביעה כנגד המפרסם היא בין השיקולים המרכזיים שמפרסם שקול מביא בחשבון לפני פרסום, לא פחות מהסיכוי להפסיד במשפט כזה.' (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (המכון לדמוקרטיה (2005) 255)."
על רקע זה מטרידה במיוחד היא נטייתם של חברי כנסת להקל עוד יותר דווקא על תובעים, כמו שנעשה למשל בהצעת חוק פרטית שקיבלה לאחרונה את תמיכת הממשלה, ושעתידה להגדיל את סכום הפיצויים שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק. יותר משחקיקה כזו תסייע לתובעים ששמם הוכפש ללא הצדקה היא תסייע לצמצום חופש הביטוי במרחב הציבורי.

מטריד לא פחות הוא, שבניגוד למקרה של יובל דרור, פעמים רבות דיי באיום כדי להשרות אפקט מצנן:
ככל שתופעת ה-SLAPP נעשית נפוצה ומאיימת יותר, דיי באיום בהגשת תביעה ואפילו אין צורך להגיש אותה. במקרה שכזה מאזן העלות-תועלת מבחינת המאיים הוא משתלם במיוחד: עלות מכתב התראה היא אפסית, ואין בשליחתו אפילו את מעט הסיכונים הכרוכים בהגשת תביעה. המאיים מרגיש חופשי להעלות טענות מן הגורן ומן היקב, לרבות טענות משפטיות שאין בהן ממש. לעומת זאת, עבור מקבל מכתב ההתרעה, שחושש פן ייגרר להתדיינות משפטית מעיקה, מדובר באיום ממשי ומוחשי, ועקב כך הוא גם עלול להשיג את מטרתו. 'מכתבי ההתראה' הם נוכחים-נפקדים במשפט. אם מוגשת תביעה, היא מכילה את המכתב וההתדיינות אינה מתייחסת אליו. אלא שברוב המקרים כלל לא מוגשת תביעה, וקורבן האיום גם אינו מעוניין לתת לו פרסום, לעיתים כיוון שאינו מעניין ללבות את האש, ולעיתים כיוון שהוא בוש ב'התקפלותו' ובהיענותו לדרישות המאיים (מתוך כתב טענות שלי ושל שנדור - PDF).
לפחות בזו הפעם מכתב ההתראה איננו "נוכח נפקד".
Likestore Likes SLAPP?
מוטב להם שיניחו לחופש הביטוי ויחזרו לשווק "תנאים של חיבה".

יום ראשון, 10 ביולי 2011

תביעות אסטרטגיות להשתקת עובדים - בתחבולות תעשה לך מלחמה

כתבתי פה בעבר על תביעות מעסיקים, שעושים שימוש בתביעות לשון הרע ככלי להשתיק ולהתעמר בעובדים או בעובדים לשעבר - זכות הגישה לערכאות בשירות הטרור נגד חופש הביטוי. התקדמות חשובה במאבק נגד מגמה זו הושגה בתיקון חקיקה, שהעביר לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעות לשון הרע הקשורות ליחסי עבודה: בחוק בית הדין לעבודה נוסףסעיף 24(1ד) שאומר:
"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – … (1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע…"
אבל יש מעסיקים שלא מוותרים על הסיכוי לגרור עובדים להתדיינות יקרה ומתישה בבתי משפט אזרחיים. בחודש פברואר, בעקבות תביעה שהגישו בבית הדין לעבודה, חטפו חמישה עובדים לשעבר של ענבל אור תביעת לשון הרע בסך של 2.5 מליון ש"ח. באמצעות עוה"ד צור ומזרחי-פילוסוף, הגישו העובדים בקשה לדחות את התביעה על הסף. ההסתדרות, שיזמה את החקיקה שנזכרת לעיל, הצטרפה לדיון במעמד "ידיד בית המשפט" וטענה שמדובר בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

השופטת יהודית שבח החליטה לדחות את התביעה תוך שהיא מאפשרת להעבירה לבית הדין לעבודה (ת"א 18029-02-11 אור סיטי בע"מ נ' טבקמןdoc). חשוב לזכור את הדברים, למקרים עתידיים של תובעים טרדניים, שינסו לטרטר עובדים בין בית הדין לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים:

"אין לקבל את גישת התובעות לפיה בהינתק יחסי עובד ומעביד אין עוד תחולה לאמור בסעיף 24(1ד) לעיל. טענה זו, לא זו בלבד שהיא נוגדת את ההגיון הטמון מאחורי התיקון, היא אף נוגדת פסיקה קודמת שכבר הכריעה בסוגייה, ודחתה את הנטען. גם לשון החוק וגם תכלית החקיקה מצביעים בברור על הכוונה לפיה הסמכות הייחודית שהוענקה לבית הדין, כוללת גם סכסוך שמקורו ביחסי עבודה שהגיעו לקיצם, שהרי מטבע הדברים, רק בשלב זה, דהיינו, עם סיום יחסי העבודה, מוגשות התביעות לבתי המשפט. וכי יעלה על הדעת שעובד יגיש כנגד מעבידו תביעת לשון הרע עת הוא עדיין עובד אצלו ומקבל ממנו את שכרו?
אין גם ממש בטענת התובעות כי אין מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עובד ומעביד. אין מחלוקת כי בין החברה לבין הנתבעים שררו יחסי עובד ומעביד. הטרוניה המופנית כנגד הנתבעים, אחת היא ואין בלתה, ולפיה הוציאו דבתן של התובעות רעה בכל הנוגע להרגלי העבודה של החברה…… משכך עסקינן במובהק בסכסוך שמהותו טמונה ביחסי עובד ומעביד, אשר הסמכות לדון בו נתונה לבית הדין לעבודה, ורק לו."


ההחלטה אומרת דברים נוספים, שמוסיפים נדבך חשוב למאבק בתביעות דיבה קנטרניות:
"הנתבעים טוענים כי התביעה שהוגשה ימים ספורים בלבד לאחר הגשת תביעתם שלהם לביה"ד לעבודה, בגין אמירה שולית ובסכום דמיוני - הינה תביעה אסטרטגית שנועדה ללחוץ עליהם לבטל את תביעתם בבית הדין, תוך שהתובעות מנצלות את עוצמתן הכספית לעומת חסרון הכיס שלהם… 
אכן, הרושם הראשוני העולה מקריאת התביעה ומנספחיה, אף מטיעוני הצדדים במהלך הדיון המקדמי, הוא שהטענה איננה קלוטה מהאוויר… המתבונן מן הצד יתרשם כי המשקל שמייחסות התובעות לאמירות "פושרות" למדי מפי הנתבעים הזוטרים, כמו גם הנזק הנטען כתוצאה מאמירות אלו, תוארו על דרך ההפרזה וההגזמה, ולא כצעקתה. גם עיתוי הגשת התביעה… מרמז על בהילות חשודה, אולי על רצון לייצר משקל נגד לתביעה בבית הדין לעבודה… גם העובדה שהתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, תוך נקיבת סכום העולה אך ב- 50,000 ש"ח על הסכום המירבי הנתון לסמכותו של בית המשפט השלום, בהינף קולמוס וללא כל פירוט המרמז על מרכיבי הנזק ופשרו, מטה לכאורה את הכף לעבר טענת הנתבעים לפיה נועדה התביעה לאלצם להוציא ממון רב, שאין להם, על מנת לממן את הגנתם, ובכך לגרום להם לאוזלת יד ולייאוש, לדחוק אותם לפינה ולגרום להם לוותר על תביעותיהם.

יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות, ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו. מתפקידו של בית המשפט לברר סכסוכים אמיתיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשות, להבדיל מתביעות המוגשות ע"י גופים חזקים עתירי ממון, כנגד יריביהם דלי האמצעים, בעילה מפוקפקת כלשהי, מתוך מטרה מכוונת ללחוץ עליהם לחזור בהם מדרישות צודקות, רק מחמת חוסר יכולתם לממן הגנה משפטית כנגד תביעה בסכומים 'כבדים'.

הטעם לכך אינו מתבטא רק בהגנה על ציבור העובדים מפני מעסיקיהם הפועלים נגדם בשיטת 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' (משלי), כי אם גם בשמירת אינטרס הציבור כולו. זמנו המוגבל של בית המשפט צריך להיות מנוצל לסכסוכים אמיתיים, להבדיל מתובענות המנצלות את זירת בית המשפט והופכות אותו, שלא בידיעתו, לכלי נשק אסטרטגי במאבק עם היריב, תוך ידיעתם הברורה של מגישי התביעות כי בבוא היום הן תוסרנה, ולמרבית האירוניה, אף כנגד השבת האגרה. בית המשפט אינו אמור להיות שבע רצון ממחיקתה של תביעה שכזו ללא דיון, ומתפקידו לעמוד על המשמר, ולא לאפשר לה לחצות את הסף ולבוא בשעריו מלכתחילה.

האמנם זהו המקרה בענייננו? רבים הסימנים שאמנם כן."
אגב, את התובעות ייצג עו"ד גלמן ממשרד עו"ד שמר, שבשעתו, כשייצג את משפחת עופר בפרשת "שיטת השקשוקה", הודיע: "היכן שהוא לא יוקרן והיכן שהוא לא ישודר, באמצעי תקשורת זה או אחר, לרבות אתרי אינטרנט כמובן, כל מי שיסייע בדבר … יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע, אם באמת הסרט הזה הוא דיבתי כפי שאנחנו סבורים, כי לא ראינו אותו."  משרד שמר, גם ייצג את קופי-טו גו, שבמהלך מאבק המלצריות בסניף אונ' ת"א הגישה תביעת דיבה נגד העובדות השובתות.


איך אמרה השופטת בעקבות משליי - "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

יום ראשון, 3 ביולי 2011

העמדת חומר ארכיוני לעיון הציבור - במערכת הביטחון מתקדמים לאחור

אני מטפל בעניינה של חוקרת שמנסה לנבור במסמכים היסטוריים, רובם משנות ה-50 וה-60, שגנוזים בארכיון צה"ל. החומר הארכיוני אינו עומד לעיון לציבור, וזאת למרות שחלפו יותר מ-50 שנה מאז נוצר - "תקופת ההגבלה" שנקבעה לגבי חומר ארכיוני בנושא ביטחון (תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תש"ע-2010).

"תקופת ההגבלה" אינה יוצרת חיסיון מוחלט - החיסיון הוא רק ברירת המחדל. מידע של רשויות השלטון כפוף לעקרון שקיפות המנהל. פורמאלית, הוראות חוק חופש המידע אינן חלות באורח ישיר על חומר שהועבר לגנזך המדינה (סעיף 14(ד) לחוק). לכאורה, דווקא לאחר שהחומר נעשה פחות רלוונטי לעבודת הרשות ועובר לגנזך המדינה - פתאום שוב לא ניתן לדרוש לעיין בו לפי הוראות החוק. תקנות העיון בארכיון קובעות תקופת הגבלה שבמהלכה המידע יהיה חסוי אלא אם יוחלט לחשוף אותו מוקדם יותר - ביוזמת "המפקיד", בענייננו משרד הביטחון, או לפי בקשה של חוקר או אדם אחר שמגיע לארכיון.

בכל מקרה - כך קובעות התקנות - לפני שחומר ארכיוני נחשף לעיון עליו לעבור תהליך של בדיקה: המפקיד בודק האם גילוי המידע יפגע באינטרסים חיוניים: ביטחון המדינה, פרטיות ועוד. הבדיקה נדרשת בין שהחומר "הגיע לפרקו" - תמה תקופת ההגבלה, ובין שחוקר ביקש לראות אותו. בעבר לא נאמר בחוק או בתקנות מה הקריטריונים שלפיהם מבצעים את הבדיקה. אבל בתקנות העיון החדשות (מלפני שנה) "עשו סדר" וקבעו, הלכה למעשה, שהבדיקה וההחלטה מה חסוי ומה לא ייעשו לפי אמות המידה של חוק חופש המידע.

בארכיון צה"ל עובד צוות של בודקים שמשחררים חומר לעיון הציבור. מדובר בצוות קטן מדי - מערכת הביטחון אינה מקצה את המשאבים הנדרשים כדי לעמוד בדרישות הדין. התוצאה היא, שחרף המאמצים שעושים עובדי הארכיון, אין להם שום סיכוי לעמוד ביעדים שנקבעו בדין.

נבחן את המספרים. אנחנו נמצאים בשנת 2011 ולכן כל החומר הארכיוני שנוצר עד לשנת 1961 צריך היה לעבור כבר בדיקה ולעמוד לעיון הציבור. לפי אתר ארכיון צה"ל מצויים בו כ-800,000 תיקים (לא כולל תיקי פרט) מן השנים 1948 עד 1959. גם אם נצא מנקודת ההנחה של הארכיון, שלפיה "יש טעם לחשוף" רק כ-200,000 מתוכם, עדיין מדהים לגלות שרק כ-35,000 תיקים כבר נבדקו והועמדו לעיון הציבור (ליתר דיוק המספר הזה כולל גם תיקים משנת 1947, וניתן להניח שמספר התיקים מהשנים 1947-1961 עומד על כמיליון, ואם מתמקדים בתיקים ש"יש טעם לחשוף" מדובר ברבע מליון תיקים בערך). אם נזכור שהמספרים הללו אינם מכסים את כל התקופה הרלוונטית נמצא שעד היום הועמדו לעיון הציבור רק כ-15 אחוזים מתוך התיקים, שאותם היה משרד הביטחון צריך לבדוק ולהעמיד לעיון הציבור זה מכבר.

חמור מכך, המשאבים שהעמיד משרד הביטחון בשנה שעברה לצורך חשיפת תיקים, הספיקו כדי לחשוף כ-4,000 תיקים בלבד (דו"ח שנתי של משרד הביטחון לשנת 2010, עמ' 155). בקצב הנוכחי יידרשו עוד 50 שנים עד שכל החומר הארכיוני, שנוצר עד לשנת 1961, יעמוד לעיון הציבור הרחב.

זאת ועוד, בשנת 2010 הועבר לארכיון מיחידות צה"ל כ-50,000 תיקים חדשים (שאינם תיקי פרט). חומר ארכיוני רב שאמור היה להיגנז בשנת 2010 – גניזתו נדחתה בשל מצוקת האחסון בארכיון. גם אם נאמץ את ההנחה של ארכיון צה"ל, ונניח שרק כרבע מהתיקים "יש טעם לחשוף" עדיין נמצא, שבכל שנה נחשף לעיון הציבור רק רבע ממספר התיקים שנגנזים . כלומר, בכל שנה הולך וגודל הפער העצום בין היקף החומר הארכיוני שצריך לעמוד לעיון הציבור לבין היקפו של החומר שמועבר בפועל לחדר העיון.

כשהתלוננתי על קצב הטיפול האיטי בבקשתה של החוקרת שבטיפולי ענו לי ממשרד הביטחון שיש בתלונה משום כפיות טובה לנוכח הטיפול שקיבלה החוקרת מצוות הארכיון. מטבע הדברים, כאשר אנו פונים ומתלוננים על טיפול לקוי אנו פונים תחילה לרשות שמולה אנו עובדים - במקרה זה ארכיון צה"ל. אבל כפי שכתבתי למשרד הביטחון:
"אכן, אנו יוצאים מנקודת הנחה שצוות החשיפה של ארכיון צה"ל עובד ללא לאות כדי לבדוק חומר ארכיוני רב ככל שניתן במטרה להעמיד חומר ארכיוני לעיון הציבור. אני נוטה להסכים שהם ראויים להערכה על מאמציהם, ושלא הם נושאים באחריות לתוצאה העגומה ולהפרת הוראות הדין. האחריות לקצב החשיפה האיטי להחריד מוטלת על משרד הביטחון, שאינו דואג להעמיד דיי משאבים על מנת לעמוד בחובותיו כמפקיד."
 עד כאן המספרים. יש גם עניינים מהותיים יותר: שימוש מופרז וגורף בטעמים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ, צנעת הפרט וטעמים אחרים. חומר ארכיוני רב נותר בעלטה מבלי שתהיה לנו יכולת לבקר את ההחלטות, מבלי שנדע מה טיבו של החומר החסוי. במקרה או שלא במקרה, קצב החשיפה האיטי משחק לידיו של מי שמחליט בשבילנו מה נדע - מה נחשוב. 

יום שלישי, 28 ביוני 2011

הילכת אמסלם לא לבד - בתי המשפט נחלצים להגן על "שמו הטוב" של הגבר הישראלי

מתדלק בתחנת דלק, שהיה קורבן של שוד ברוטאלי, זכה בפיצוי בשל פגיעה בפרטיות ובשם הטוב. חברת החדשות הישראלית שידרה כתבה על שרשרת מעשי שוד בתחנות דלק ובמסגרתה שולב  צילום של התובע מוכה על ידי השודדים. (תא (חי') 6002-09-08 שריף חלבי נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (אילת דגן; 26.6.11)).

בית המשפט קבע כי שידור התצלומים ללא טשטוש פניו של התובע מהווה פגיעה בפרטיות ופוגע בשמו הטוב. על רקע הפולמוס סביב התקנות מצלמות מעקב במרחב הציבורי, משמח לראות שבית משפט מכיר בכך, שיציאתנו למרחב הציבורי אינה מהווה הכשר למעקב מצולם ולבטח לא לשימוש בלתי מגובל בתוצרים של מעקב זה:
"אין בידי לקבל את הטענה לפיה מי שמתדלק בתחנת דלק יודע שהמקום מצולם ובכך הוא נותן הסכמתו כי תמונותיו תתפרסמנה בכל מדיה שהיא. התקנת מצלמות נועדה לשם מניעת פשיעה, הרתעת עבריינים וסיוע לרשויות האכיפה לגלות את העבריינים ולהעמידם לדין. הא ותו לא. כל שימוש אחר בצילומים ראוי שיהיה כפוף לכללים בדבר הסכמת המצולם לפרסום תמונתו ברבים, בעיקר שעה שהצילומים עלולים להביכו או להשפילו."
פרסום תמונת אדם בנסיבות מעין אלו מפר את עקרון "צמידות המטרה" - המטרה שלשמה צולמו התמונות. ניתן לתארו כ"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" (סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות); "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סעיף 2(9)); אפשר אפילו לקבל שמדובר ב"פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2(4))ניתן להניח שאדם מוכה וחבול לא ירגיש נוח מפרסום תמונתו בשעתו הקשה. לאחרונה גם נוספה לחוק הוראה, שרואה כפגיעה בפרטיות גם מקרה של "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה…" (סעיף 2(4א)). בצדק מזכיר בית המשפט את הסעיף החדש, שחוקק לאחר האירוע נשוא התביעה, כסעיף שמצהיר על הדין הקיים. ניתן היה להגיע לתוצאה גם ללא הסעיף החדש באמצעות פרשנות ראויה של חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


אלא שבית המשפט הולך צעד אחד רחוק מדי. הוא קובע שהפרסום מהווה לשון הרע או פגיעה בפרטיות גם בשל כך שהתובע מוצג בו כמי ש"גבריותו" מוטלת בספק:
"יש להניח כי רוב הצופים בשידור יחושו חמלה ואמפטיה לתובע במצבו הקשה כשליבם יוצא אליו. עם זאת, יש מי שיביט על התובע בעין ביקורתית כמי שספג השפלה, לא התגונן ובכך לא שמר על כבודו העצמי ו"גבריותו". התובע, בן מיעוטים, מעיד בתצהירו כי לאחר שידור הכתבה הוא החל לסבול מלעג ובוז של סביבתו הקרובה. בכפר בו מתגורר, מכרים פנו אליו ואל הוריו ופרטו את שראו בסרט תוך זלזול בו, בחולשותיו ובעובדה כי לא התגונן. לעניין זה נקבע בפסיקה כי פרסום יחשב משפיל גם אם נחשב כזה רק ע"י המגזר המסויים בו מתנהלים חיי הנפגע."
ובכן, הבעיה נעוצה בכך שבחברה רווחות עדיין דעות, שלפיהן גבר צריך להתנהג כ"גבר" ולהגן על "גבריותו" וכבודו. שיש כאלה שסבורים שהתובע היה צריך להכות חזרה, גם אם בתגובה היה חוטף מכות רצח. אדרבא - שימות על קידוש השם… הטוב.

זהו המשך ישיר של הלכת אמסלם שמהדהדת שוב ושוב בפסקי הדין. בעניין אמסלם פרסם עיתון כתבה על האולימפיאדה של הקהילה הוורודה. כותרת הכתבה "אמסלם לא לבד" עשתה שימוש בשמו של שחקן כדורסל, סטרייט בכל רמ"ח אבריו, שמנבלי הפה מבין אוהדי הקבוצה היריבה היו נוהגים לכנותו בכינויים שונים, לרבות הכינוי "הומו". בית המשפט פסק שיש בפרסום משום לשון הרע וזאת כיוון שעדיין יש בחברה כאלה הסבורים ש"הומו" זה משפיל ומבזה:
"מקובלת עלי ההשקפה לפי החברה סובלנית ופתוחה יש להתיחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתיחסים לצבע שערו. וכשם שלא יעלה על הדעת לראות עלבון בציון העובדה ששערו של אדם שחור או בלונדיני אין ליחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית. אולם לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות ובמציאות כיום המלה "הומו" מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור… על כן, על כל הצער שבדבר לא נותר לי אלא לקבוע שהאמירה לפי התובע משתייך לקהילת ההומוסקסואלים הינה בגדר עלבון וככזו יש להתייחס אליה." (ת"א 20174/94 אמסלם נ' רשת שוקן בע"מ)
אז תחילה "הומו" היה לשון הרע, עכשיו גם הצגתו של אדם כנטול "גבריות" "ראויה".
מה השלב הבא? אדם שישב על הברזלים ביחד עם חבורת בבונים ולא הצטרף להטרדות מיניות של עוברות ושבות - אולי גם הוא עלול להיות מושפל ומבוזה כיוון שאינו "גברי" מספיק?

הפסיקה בסוגיית לשון הרע הולכת בנתיבים ביזאריים ואבסורדיים. אני למשל חי בקהילה גדולה -  סטרייטים והומואים, גברים ונשים, וכל מה שביניהם. ואצלנו זה לא כבוד גדול כל כך להיות "גבר שמתנהג בגבריות" - לבטח לא במובנים "המקובלים" בפסיקה. פרסום שישווה לי תדמית של מאצ'ו, של "גבר ששומר על כבודו", עשוי לפי הפסיקה לסדר לי תביעת פיצויים יפה.

תוך כדי כתיבת הדברים ירדתי לחצר הבניין לעשן סיגריה.
עובר בחור ואומר לי "גבר, יש לך אש?"
אני שולף מצית מהכיס, ובעודי מצית לו סיגריה אומר: "אתן לך אש. אבל למה להעליב?"
פניו לובשות ארשת נבוכה, מבוהלת משהו: "למה, אתה לא גבר?"

אני יודע?
קצת מורכב.
דבר אחד בטוח: לפי ההלכה הפסוקה - לא ממש.
לא תודה.

יום שבת, 18 ביוני 2011

הנהלת אוניברסיטת בן גוריון רוצה "קמפוס שוקק חיים" ופוגעת ב"ערכי השוויון והדמוקרטיה"

התמונה מימין לקוחה מכתבה של חיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 מיום 14.6.11. זו תגובתה של הנהלת אוניברסיטת בן-גוריון לדברים ששודרו בכתבה: מחלקת הביטחון של האוניברסיטה מתנכלת לחופש הביטוי של סטודנטים, בעיקר אם אלה באים ממחנה השמאל. ואולי זו גם המצבה לחופש הביטוי באוניברסיטה ולשמה הטוב כמוסד אקדמי ראוי לשמו.

למיטב ידיעתי האוניברסיטה מגבילה לפעמים ללא הצדקה גם את חופש הביטוי של סטודנטים מהימין. אבל הכתבה מוכיחה שבנוסף להסתייגות כללית מחופש הביטוי הפוליטי, יש לאוניברסיטה מגמה ברורה להתנכל במיוחד לביטויים שאינם "בקונצנזוס לאומי וציבורי מקיף". זה הקריטריון שלפיו נהגו להחליט באוניברסיטה להגביל עצרות פוליטיות, קריטריון שנפסל על ידי בית המשפט (ה"פ (ב"ש) 2085/07 דויטשר והאגודה לזכויות האזרח נ' אוניברסיטת בן גוריון).

אם לחזור לתגובה שלמעלה - מדאיג לדעת שבהנהלת האוניברסיטה סבורים, שבהטיה הפוליטית הברורה שראינו בכתבה מבטיחה מחלקת הביטחון "את ערכי השוויון והדמוקרטיה". 

מדהים לחשוב שאנשי מחלקת הביטחון פועלים "לפי הנחיות האוניברסיטה" שעה שהם מסלקים סטודנטים שמחלקים עלונים בעד הקמת מדינה פלסטינית, באותו מקום ובאותן נסיבות שבהן מאפשרים לחלק עלונים נגד פינוי התנחלויות. וכאשר סטודנט מעז להלין על ההפליה - איש הביטחון שפועל "לפי הנחיות האוניברסיטה" מכחיש וברוב חוצפתו גם מכנה את הסטודנט המתלונן "שקרן". הנה: 
מדהים לדעת שהנהלת האוניברסיטה סבורה שהשקרים והאיומים הללו "ימשיכו להבטיח… קמפוס שוקק חיים". אולי גם "שבור להם ת'ראש. ת'זיין אותו …שמאלני מניאק" זה חלק מהקמפוס התוסס:

מרצים מאוניברסיטת בן גוריון ומאוניברסיטאות אחרות בארץ נתקלים בשנים האחרונות בעוינות ובחרמות מצד חבריהם בעולם על רקע מדיניות ישראל בשטחים. אני מתקשה להבין את הבסיס לפגיעה הזו בחופש הביטוי ובחופש האקדמי. מה בדיוק דורשים המחרימים מעמיתיהם הישראליים? שיחדלו מכל עיסוק במחקר כל עוד נמשך הכיבוש? לא שמתי לב שהמחרימים הבריטים נהגו בדרך זו בתגובה לנוכחות הבריטית בעיראק, גם לא שמעתי שהם מחרימים מרצים מסין או מאיראן, למרות שגם שם מצב זכויות האדם - איך לומר - לא משהו. 

הבעיה היא שכאן הנהלת אוניברסיטת בן גוריון מעמידה את עצמה במקום מסוכן ביותר. הפגיעה השיטתית בחופש הביטוי בכלל, ובסטודנטים שמפגינים נגד הכיבוש בפרט, זו היא כבר פעולה אקטיבית של המוסד נגד ערכים שמהווים חלק בלתי נפרד מאקדמיה. אוניברסיטת בן גוריון תוכל אולי להמשיך ולשווק את עצמה בעולם כמוסד "שוקק חיים", אבל עם ההתנהלות הזו - ספק אם תוכל להתפאר בקיומו של "קמפוס" אקדמי ראוי לשמו.

באתר האגודה לזכויות האזרח

יום שני, 6 ביוני 2011

בית המשפט הורה על השמטת פרטיה של מערערת מפסק דין שהתפרסם ברשת האינטרנט

בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה על השמטת פרטיה של מערערת מפסק דין שניתן בעניינה ושהתפרסם ברשת האינטרנט.

בכך התקבלה עמדת האגודה לזכויות האזרח שהשתתפה בדיון במעמד של "ידיד בית המשפט": הפרסום הדיגיטלי של פסקי דין מעצים את חומרת הפגיעה בפרטיות, ובנסיבות מסוימות עצם הפרסום באינטרנט הופך פגיעה מתונה יחסית ל"פגיעה חמורה בפרטיות" - הקריטריון שקובע חוק בתי המשפט להגבלת פרסום של פסקי דין.

הערעור שבו ניתנה ההחלטה נסב על פסק דין בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערערת, ובו מידע אישי ואינטימי רב של המערערת ושל בני משפחתה. המערערת גילתה לחרדתה, שכל המידע האישי הרגיש שנכלל בפסק הדין זמין לכל גולש ברשת האינטרנט וחשוף בפני כל מנוע חיפוש. המערערת פנתה לבית המשפט השלום, וביקשה לאסור את פרסום פסק הדין באינטרנט, בטענה שפרסום זה, לצד שמה ופרטים מזהים אחרים, פוגע פגיעה קשה בפרטיותה ובכבודה. הבקשה נדחתה והוגש ערעור לבהמ"ש מחוזי.

בבקשה להצטרף לדיון כתבתי ביחד עם עו"ד משכית בנדל כך:

"השאלה העומדת לפתחו של בית משפט נכבד זה נוגעת לנקודת האיזון הראויה בעידן המידע הדיגיטלי בין פומביות המשפט לבין הזכות לפרטיות – של מתדיינים, עדים וצדדים שלישיים אחרים. הכרעה בערעור – אותו חלק ערעור שמתמקד בעניין הפרסום – מצריכה בחינה של הפגיעה שנגרמת לפרטיות כתוצאה מהנגשת מאגר המידע של מערכת בתי המשפט ברשת האינטרנט; הערכה של ההחמרה שחלה בפגיעה; והכרעה האם במקרה מסוימים, יש בהחמרה זו כדי להשפיע על האופן שבו תפורש ותיושם נוסחת האיזון הקבועה בחוק בין שני העקרונות החוקתיים רמי המעלה… הגיעה העת, שגם התמורה הגדולה, שהביאה המהפכה הדיגיטלית, תמצא את מקומה על כפות המאזניים, השוקלות את פומביות המשפט אל מול פרטיות הנשפט." (דיווח באתר האגודה; לבקשה - PDF).

כב' השופט שנלר, אליו הצטרפו כב' הש' ורדי ויפרח, קיבל את הערעור והורה על השמטת פרטיה המזהים של המערערת מהפרסום באינטרנט של פסק הדין בעניינה.

מתוך ההחלטה:


"… יש מקום להבחנה בין איסור פרסום כולל של ההליך המשפטי או חלקים ממנו, כך גם פרסום פסק הדין, לבין אפשרות לפרסום פסק הדין אך ללא שמות או פרטים מזהים…


שיקול חשוב, שאין להתעלם ממנו, הוא היקף הפרסום. ברי, כי ככל שהפרסום רחב יותר כך הפגיעה בפרטיות תהיה גדולה יותר. כאן, לטעמי, תהום פעורה בין המצב בעבר לבין המצב דהיום, נוכח השינויים הטכנולוגיים, עליהם נעמוד לקמן, עד כי קשה בעיניי להסיק בהכרח מאשר נאמר בעבר לנעשה דהיום…


"הכמות עושה איכות"… יש והיקף הפגיעה ישפיע אף על חומרת הפגיעה, כך שפגיעה קלה, המצויה במעגל הרחב של הפרטיות, תיעשה לחמורה, מעת שמדובר בפרסום רחב היקף, הן מבחינת הקהל הנמען והן מבחינת אורך חיי הפגיעה…
הקושי קיים באותם מקרים להם לא התייחס המחוקק ובהם אנו נדרשים לבחון האם אכן מדובר באותה פגיעה חמורה בפרטיות, שבגין כך נעדיף הגנה על פגיעה חמורה זאת מול עקרון העל של פומביות הדיון


… אותם מקרים מתעוררים במיוחד על רקע ההתקדמות הטכנולוגית ובמיוחד בכל הקשור לאתרי האינטרנט השונים. בעבר פסקי דין של בתי משפט השלום פורסמו במשורה כך גם פסקי דין אלו לא היו נגישים ואם צד לא טרח לפרסמם לא היו אלו מפורסמים. יתר על כן, גם אם פסקי הדין היו מפורסמים, מדובר היה בפרסום בעתונות הכתובה או פרסום ידיעה בתקשורת ובכך תם היה הפרסום.


אולם, כיום, כל פסק דין ואף כמעט כל החלטה … ככל שבית המשפט אינו אוסר על פרסומה מפורסמת היא באופן מיידי באינטרנט והאמור כולל את כל הערכאות ובאופן שניתן על נקלה לאתר, ואף לפי שם מתדיין, את אשר פסק בית המשפט בעניינו של מתדיין זה או אחר. כך גם לא מדובר בפרסום חד פעמי אלא לכאורה בפרסום קבוע העומד לרשות מחפשו. דהיינו, אין מקום להשוואה בין החשיפה בזמנו לחשיפה דהיום, אשר עצם חשיפה שכזאת מחמירה את הפגיעה בפרטיות על כל המשתמע מכך.


אשר כן אנו מורים כדלקמן: … דינו של הערעור בעניין הפרסום המזהה של פסק דינו של בית משפט קמא להתקבל, כך גם פרסום פסק דין זה."

יום שבת, 4 ביוני 2011

אישור הכנסת לתקנות ולפיילוט של הכור הביומטרי

פוסט "בהקמה"

כתבתי כבר פעם שמה שאני עושה פה זה קודם כל בשבילי? שלא אשכח...
אפשר לקרוא בלינקים למטה על הדיון שהיה בכנסת. אחרי דיונים כאלה אני כל מרוקן - אין מילים... ואולי אין כוח.
כשיתפרסם הפרוטוקול מקווה לחזור אליו ואז לשתף את כולם בפנינים. מקווה רק ש"פנינים" לא יושמטו מהפרוטוקול, שלא נצטרך להתחיל ולבדוק אל מול ההקלטה.

אם בכל זאת - גנבתי שלוש נקודות מעירא, כדי להשוות אותן בעתיד אל מול הפרוטוקול:

הבעיה שבלטה לנו היא שכאשר מסתכלים על כל המדדים, עדיין לא הוגדרו שם מראש סיפים שמעליהם או מתחתיהם הפיילוט יוגדר ככשלון. "מה זאת אומרת להגדיר מראש את הסיפים?!" רעם שטרית כשהעלינו את זה – "קודם נראה את התוצאות ואז יחליט השר אם זה מספק או לא!". פייספאלם. הזכרתי למר שטרית את עברו האקדמי במדעי החיים, ככה לא עושים ניסוי, וכאן התחילה המולה של כדקה שלמה של חילופי צעקות בינו לבין קלינגר ופינצ'וק, "זה מאגר, לא מחקר!" – "אבל פיילוט משמעו ניסוי וצריך לקבוע פרמטרים להצלחה!". בקיצור לא ברור מה הפיילוט בודק. בחוק כתוב מה הוא אמור לבדוק, אבל הצו, למרות כמה תיקונים, עדיין לא אומר הרבה. המשמעות ברורה, הפיילוט לא יכשל, כי אין לו מה להוכיח. שטרית אמר את זה יפה שלוש או ארבע פעמים "אם זה היה תלוי בי בכלל לא היה פה פיילוט".


שאלנו את שטרית למה אנחנו רואים את התקנות רק שלושה ימים לפני ישיבה, והסתבר לנו שגם אנשי ממשל מסביבנו היו באותו המצב. עברנו לשאול למה השושו, ולמה הפגישות הסודיות. שטרית נבח שלא היו ישיבות סודיות ושאני שקרן ("טועה" ו"שקרן" חזרו הרבה בפיו היום לסירוגין). אחרי הישיבה שאלתי אותו שוב לגבי הישיבה מה-22 לנובמבר, והפרוטוקול שדלף – "אה! זאת היתה רק התייעצות, לא "ישיבההה" ולכן לא הוזמנו אנשים!". קוראים יקרים, איך הייתם קוראים לכ-20 אנשים היושבים בחדר הועדה לשעתיים או אולי יותר, ומייצרים פרוטוקול אך לא מפרסמים אותו? האם זו "התייעצות פעוטה" או ישיבה סודית?


כאן חזרנו לדבר על הצעת שמיר או לא (למורת רוחו של שטרית זה עלה כמה פעמים), ולמרות שיורם אורן הסכים בלי סייג שמגירות של 700 איש (הצעת שמיר בעוד אחת מה"התייעצויות" שלא פורסמו להן פרוטוקולים) היו מספיק טובות סטטיסטית למניעת הרכשה כפולה, עדיין המאגר ישאר 1:1 בשביל המשטרה. שטרית אפילו לא היה מוכן לשמוע על בחינה במקביל למאגר את שיטת המגירות של שמיר, ולהחליט איזו מהשיטות מספיקה אחרי שנתיים פיילוט.

אהוד קינן ת"ז חכמות - מנובמבר ynet
עירא אברמוב הפיילוט בדרך, הכינו את המסכות
צבי זרחיה שני חברי כנסת בלבד אישרו את תקנות וצו המאגר הביומטרי
אריק בנדר אושרו תקנות המאגר הביומטרי: יחולקו ת.ז נרג'
עומר כבירי המאגר הביומטרי יוצא לדרך: הח"כים נתנו את האישור הסופי להקמתו כלכליסט
עומר כבירי, מי שיחק אנגרי בירדז ומי סובל משפיכה מוקדמת? כך אושרו תקנות המאגר הביומטרי

יום שלישי, 17 במאי 2011

מבקר המדינה: משרד הפנים לא טיפל ב"צורך לאומי" להחלפת תעודות הזהות רק כדי לקדם את המאגר הביומטרי

מבקר המדינה מפרסם היום ביקורת חריפה על הטיפול ה"בלתי נסבל" של משרד הפנים בהנפקת "תעודת זהות חכמה":
  • "משרד הפנים פועל זה כ-15 שנים לקידום הנפקתה של תעודת זהות חכמה כדי להנהיג תעודה בעלת עמידות משופרת, … שיהיה קשה ככל האפשר לזייפה. למרות פעולותיו הממושכות ולמרות ההוצאות הגדולות שהוצאו במהלך השנים… טרם הונפקו תעודות הזהות החכמות… המשך השימוש בתעודות במתכונתן הנוכחית מאפשר לגורמים שונים לנצלן לרעה לשם ביצוע עברות פליליות וכלכליות, הגירה בלתי חוקית ופעילות הפוגעת בביטחון המדינה…"
  • "אף על פי שבדיונים שהתקיימו בעניין הגדירו כמה גורמים את החלפת תעודת הזהות הקיימת בתעודת זהות חכמה כצורך לאומי, הנושא לא קודם וההחלטות לא יושמו…"
מדוע?
  • "כשכבר עמד המשרד לסיים את מהלך החקיקה שנועד לאפשר לו לחתום כדין על הסכם עם הספק, התקבלו במשרד החלטות שלפיהן ייכללו בתעודת הזהות החכמה אמצעי זיהוי ביומטריים, החלטות שמשמעותן עיכוב נוסף…" 
    • (לדו"ח המבקר עמ' 1165).

    דוח הביקורת אינו מפתיע את מי שהשתתף בדיון של ועדת המדע על החוק הביומטרי:

    היו"ר ח"כ מאיר שטרית: … יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולומר למה לי מאגר… יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולומר שבעצם למה לי מאגר, אני רוצה לעשות כותרות, אני אפיק תעודות זהות… אני למרות זאת החלטתי - אפשר להפיק תעודות בלי מאגר מיידית כמעט – כן ללכת להקמת מאגר עם העיכובים בעניין …
    אבנר פינצ'וק: … זה פשוט היה הרבה יותר קל למכור לציבור את זה ולומר שאם לא יהיה מאגר, התעודות שלכם יהיו מזויפות וכך גם הדרכונים שלכם שלא יהיו שווים. 
    היו"ר ח"כ מאיר שטרית: יכול להיות שאתה צודק, אבל אני מעדיף להשלים את העבודה עד הסוף…
    (פרוטוקול ישיבת ועדת המדע מיום 21.7.09 עמוד 26-27).



    וזה גם מה שכתבנו לפני כשנתיים ליו"ר הכנסת:

    מי שאחראיים למחדל המתמשך – אי הנפקה של תעודות זהות חדשות – הם כל אלה, שהחליטו לפני כשנתיים להמר ולכרוך ב"חבילה" אחת שני עניינים הניתנים להפרדה בקלות. על פניו נראה, כי כריכה זו נעשתה על מנת שניתן יהיה "לשווק" לכנסת ולציבור את הקמתו של המאגר, ולהעביר בבהילות וללא דיון ציבורי את הצעת החוק הרגישה והמסוכנת.

    אין חולק על כך, שתעודות הזהות שלנו עשויות בסטנדרט נמוך ופרימיטיבי, שמקל על זיופם, ושגם דרכונים יש להנפיק בסטנדרט חדש שיתאים לקריטריונים בינלאומיים. אך דווקא בשל כך, לא נכון לכרוך את הפעולות להנפקת מסמכי זיהוי חדשים עם נושא המאגר.

    "עסקת החבילה" שהוגשה לכנסת כורכת שלא לצורך בין הצורך למהר ולהנפיק תעודות הזהות לבין הקמת המאגר. עסקת החבילה זו והמאגר הביומטרי עצמו הם כאבן רחיים כבדה, שתכביד גם בהמשך על ביצוע דברים שהיו צריכים להיעשות זה מכבר.

    המאגר היה ויוסיף להיות אבן רחיים ערכית וחוקתית. הוא גם הכביד על מלאכת החקיקה, ובעטיו ובעטיין של הדחיפות והבהילות שבה נערך הדיון נותרנו עם הצעת החוק מטולאת ומצולקת. וגם אם בסופו של דבר תאשר הכנסת את הצעת החוק, ימשיכו המאגר והמנגנונים הסבוכים והיקרים שדרושים להקמתו, לתחזוקתו ולאבטחתו, להכביד על יישום החוק ועל הנפקת הדרכונים ותעודות הזהות.

    מוטב היה לו הייתה הכנסת מפרידה בין השניים, מאפשרת לממשלה ומאיצה בה להתחיל להנפיק מסמכי זיהוי חדשים לתושבי ישראל, ומאפשרת לעצמה ולציבור כולו לדון בהמשך בכובד ראש וללא בהילות האם ראוי בכלל להקים מאגר וכיצד יש לעשות זאת. (מכתב ליו"ר הכנסת 10.8.09)


    לדו"ח המבקר
    ידיעות בתקשורת:ynet, הארץ, כלכליסט, וואלה, אנשים ומחשבים

    יום רביעי, 4 במאי 2011

    הדרכון המיוחצן ביותר בעולם: מתחילים לספור משישה מליון. קמפיין בטוב טעם או רמז לאסון עתידי?

    אתמול הופעלה מכונת היח"צנות המשומנת, ששכר משרד הפנים כדי לחבב על הציבור את המאגר הביומטרי. כמו שעשו מאז תחילתו של הפרויקט - משתדלים לא לדבר על המאגר. ישראלים אוהבים לטייל, אז מדברים איתם על הדרכונים: "זה יהיה הפספורט המאובטח בעולם" מבטיחים במשרד הפנים. "המאובטח בעולם"? אולי. מה שבטוח שהוא יהיה המיוחצן בעולם.

    בהודעה לעיתונות שהוציא משרד הפנים (אם יש לכם ספק בכך ש"הדיווח" העיתונאי נכתב במשרד הפנים - 'סתכלו על המשפטים הזהים ב"ידיעות אחרונות" וב"חדשות ערוץ 2") מצוטט "בכיר במשרד הפנים" שאומר: "יש מי שהתאמצו להפחיד את הציבור מהמעבר לדרכונים ביומטריים, אבל אני יכול להבטיח שהנתונים במאגר יהיו מוגנים לחלוטין". לא פלא ש"הבכיר" נותר אלמוני - שרלטנות וסכלות שכאלו הן לא בדיוק מתכון לשם טוב. והעיקר: הבטחות שנותנים בעילום שם לא חייבים לקיים.

    בעוד שהגאון האלמוני מבטיח שהמאגר יהיה מאובטח "לחלוטין", קיבלנו הבטחה הפוכה ממשה בסול, ראש יחידת אבטחת המידע בשב"כ: "שלא יהיה ספק - גם המאגר הביומטרי ייפרץ מתישהו; כולו או חלקו. זה יכול להיות מבצע מתוחכם שייקח שנים להבין מי, מתי ואיך זה נעשה, אבל זה יכול להיות גם כתוצאה מסתם טעות מינורית של חוסר תשומת לב."

    אולי בגלל זה, אולי במסגרת המאמץ היח"צני ליצור אהדה למאגר הביומטרי, גם החליטו במשרד הפנים "שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם". זילות שכזו... מזל שבכל פעם שאשתמש בדרכון ה"יזכור" תצפה לי שקית הקאה במטוס. אחר כך, בזכות השימוש שעושים בזכרון השואה במסגרת הקמפיין, אוכל להיזכר גם בדוד קולמן. קולמן, יהודי מהליגה נגד השמצה, הגיב לתכנית (שבוטלה בינתיים) להקים מאגר ביומטרי לאומי בארה"ב בשאלה שהפנה לשרה לביטחון פנים:

    "After the Holocaust, many survivors were very wary of any kind of government documents or identifying papers. Many Jews were even scared to circumcise their children for fear that the government could too easily identify them. How do we balance our need to identify people to protect our security with the kind of American feeling that they have a right to privacy and you have a right to not have to identify yourself to the government, and you should be able to just live anonymously about the government knowing too much about who you are or what you do every day?" (DOH Press release 22.4.09)



    אוכל גם להיזכר במה שסיפר לנו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מלכיאל בלס: "בגרמניה הם שמים אמצעים ביומטריים בדרכון אבל אחר-כך הם משמידים את התמונה כי הם לא רוצים מאגר מרכזי ויש להם את הסיבות ההיסטוריות שלהם לחשוש מריכוז סמכויות וכוח. בגרמניה הרבה מאוד דברים מבוזרים בדיוק בגלל ההיסטוריה."

    ככה זה! בגרמניה לא מקימים מאגר ביומטרי בגלל ההיסטוריה. בישראל, בגלל אותה היסטוריה נקבל דרכון עם שישה מגני דוד קטנים ביחד עם מאגר ביומטרי.

    בזמנו, כשערן ורד הוציא את הסרטון שלו נגד המאגר (ראו למטה) שמעתי כמה תלונות על חוסר טעם טוב. אני דווקא חשבתי שורד עשה עבודה טובה, ושהסירטון מסביר יפה מה שאני מתקשה להסביר במלל אינסופי. אבל עכשיו, אחרי שראינו את האסתטיקה של הקמפיין, אולי משרד הפנים אפילו יקנה את זכויות השימוש בסרטון. לזכר.



    המידע הרפואי שלנו מגיע לידי זרים? במשרד הבריאות "בודקים" וממשיכים לסלול אוטוסטרדה לאובדן הסודיות הרפואית

    שלושה צעירים שנפגעו בתאונת דרכים ונבדקו במיון באיכילוב החלו לדבריהם לקבל לביתם פניות מעורכי דין ומחברות פרטיות שהציעו להם סיוע בקבלת פיצויים. בעקבות פניית ynet הגיש בי"ח איכילוב תלונה למשטרה (עדנה אברמסון, ynet 3.5.11).

    שנים על גבי שנים בודקים באיכילוב כיצד קורה שוב ושוב שהסודיות הרפואית של המאושפזים מופרת (ראו פירוט בהמשך). איכילוב לא לבד, רק שבגלל מעמדו ומיקומו הוא נמצא באור הזרקורים. לפחות שם נעשתה עבודה בניסיון לאבטח, מסתבר שעדיין לא דיי בכך.

    ומה עם משרד הבריאות? גם הוא "בודק" כבר שנים. אבל במקביל לבדיקות הוא מכין לנו פרויקט של רשומה רפואית לאומית: "אנחנו מדברים על מערכת שיתוף מידע שאמורה להציג בפני מי שמטפל באזרח את כלל המידע שקיים לגבי האזרח במערכות המידע השונות במדינת ישראל… בתי החולים וקופות החולים נמצאים ברמות מחשוב שקשה למצוא גם במתוקנות שבמדינות… העובדה שהמידע נמצא בקצות האצבעות של הרופאים שמטפלים, לא רק שזה נותן להם אפשרות טובה יותר לטפל באזרח, זה חוסך משאבים מהמערכת." (מנהל אגף המחשוב במשרד הבריאות, איתן מלמד בישיבת ועדת המדע של הכנסת מיום 2.2.2011)

    במצב הנוכחי, הצעדים שנוקט משרד הבריאות יאפשרו למידע הרפואי שלנו להיות גם "בקצות האצבעות" של זרים, וגם לפקידי משרד הבריאות (כי "זה חוסך משאבים מהמערכת"). במקום לדבר על "בדיקות" ו"מאמצים" מוטב שיחסמו קודם את כל הפרצות בנקודות הטיפול השונות, ורק אחר כך יחברו אותן באמצעות מערכת שיתוף מידע. או כפי שהיטיב לתאר זאת נציג משרד המשפטים: "היה חסר לי פה היום לשמוע ששיקולי פרטיות הם שיקולים [שנלקחים בחשבון - א"פ] … privacy by design, … מה שחשוב מהותית הוא שבתכנון המערכת, בקביעת הסטנדרטים, גם הטכנולוגיים וסטנדרטים של תקשורת לקחו בחשבון שיקולים של פרטיות" (עו"ד ניר גרסון מהרשות למשפט ולטכנולוגיה; ישיבת ועדת המדע של הכנסת מיום 2.2.2011).

    בינתיים, כל מה שנותר לנו זה להראות מה שוות ההבטחות של משרד הבריאות להגן על המידע הרפואי שלנו:

    2009:
    "בקרה על התקדמות בית החולים איכילוב לתיקון ליקויי האבטחה שנתגלו על ידי רמו"ט במהלך השנה הקודמת. מהבחינה עולה כי בית החולים הכין תכנית מקיפה על בסיס הליקויים שאותרו ושילב תכנית זו במסגרת תכנית העבודה השנתית" (דו"ח רשם מאגרי המידע לשנת 2009 עמ' 26).

    2008:
    "פירצה באתר איכילוב … איפשרה לכל אחד לצפות בפרטים רפואיים רגישים של חולים. בעקבות פניית כלכליסט הפירצה נחסמה. בית החולים: "נדאג לאבטחת המידע בעתיד" (עידו קינן, ynet 22.7.08)

    משרד הבריאות "אימץ את הטיעונים הלא-מקובלים של סוראסקי בלי לשאול או להתווכח, בשמשו כמעין שירות פורוורד אנושי לתגובה של המרכז הרפואי; הוא גם נמנע מלנקוט עמדה וצעדים, כמו לברר את הנסיבות שהובילו לפירצה הרשלנית, לנקוט בסנקציות נגד בית החולים או סתם להפיק לקחים ולחדד נהלים – מין דברים כאלה שמתבקש לעשות כשמתגלה פגיעה כזאת ב'אחת מאבני היסוד של ניהול מערכת הרפואה'. תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל תיקה הרפואי לידי סקריפט קידיז." (עידו קינן, שירות הפורוורד של משרד הבריאות)

    "בבדיקה נתקלו ממצאים מדאיגים בנוגע למדיניות אבטחת המידע בבית החולים… בעקבות דרישה של הרשם, הכין בית החולים תכנית עבודה לטיפול בליקויים" (דו"ח רשם מאגרי המידע לשנת 2008, עמ' 10).

    2005
    "אחת המתלוננות … גילתה כי לידי חברת נטל"י הגיעו כל הפרטים על מצבה הרפואי ועל הצנתור שעברה בבית החולים איכילוב. בתום אשפוז של כמה ימים במחלקה הקרדיולוגית שוחררה ר' לביתה. זמן קצר לאחר מכן צלצל הטלפון, ועל הקו היתה יועצת קרדיולוגית של נטל"י שביקשה לתאם פגישה… במרכז הרפואי איכילוב מודים כי גורם בתוך בית החולים מוכר מידע אישי של החולים לחברות שונות. 'לצערי, הבנתי כי מישהו מתוך בית החולים מכר לחברה את המידע הזה', אומר הסמנכ"ל ד"ר הסנר. 'זו תופעה קשה ומכוערת. לפני כמה חודשים תפסתי באופן אישי נציגה של אחת החברות שהתחזתה לרופאה. אני רואה זאת בחומרה, כי מידע רפואי הוא רגיש, פרטי וחסוי מטבעו'. במשרד הבריאות אומרים כי הנושא כולו בבדיקה של משרד הבריאות ומשרד המשפטים. 'העברת מידע אישי של מטופלים ממוסד רפואי לגורמים בלתי מורשים מנוגדת לחוק', נאמר בתגובה." (מאיר סוויסה, nrg 26.4.05).

    2004
    "מבקר משרד הבריאות נדרש באחרונה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות הפרופ' אבי ישראלי לבדוק את החשדות כי עובדים בבתי החולים הציבוריים מוכרים מידע רפואי חסוי לחברות מסחריות… בפברואר האחרון אושפזה במחלקה פנימית ט' באיכילוב חולה בדלקת ריאות. על פי תלונתה להנהלת איכילוב, בעת אשפוזה נכנסה לחדרה במחלקה אישה בחלוק לבן, שבדקה את הגיליון הרפואי ושאלה אותה על מצבה הרפואי. לדברי החולה, מאחר והאישה היתה לבושה בחלוק לבן - היא הניחה שהיא שייכת לצוות בית החולים ומסרה לה שהיא סובלת מבעיות לב ואת מספר הטלפון בביתה… כמה ימים לאחר שובה של החולה לביתה, התקשרו אליה מחברת שח"ל והציעו לה לרכוש מנוי לשירותים הרפואיים של החברה. כשהתקשרה המתלוננת לשח"ל, נאמר לה כי הפנייה אליה נעשתה בעקבות השיחה שקיימה עם נציגת החברה באיכילוב… " (רן רזניק, הארץ 26.9.04)

    אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

    CC By Daehyun Park