יום שני, 29 ביוני 2009

פרסום תמונת "אשה שמנה" - לשון הרע או פגיעה בפרטיות?

באחד הפוסטים הקודמים הזכרתי בהערת שוליים פסק דין, שדחה תביעה של עוברת אורח, שתמונתה שודרה כאילוסטרציה בתוכניות שהתמקדו בבעיות השמנה (תא (ת"א) 26243/05 ק' נ' חדשות 10 בע"מ (2007)). כפי שמסופר בגלובס התמונה שודרה בתחילה במסגרת פרומו של התוכנית "על המשקל" אך הוסרה ממנו לבקשת המערערת. כעבור שנה וחצי שוב שודרו אותן תמונות, הפעם במהדורת החדשות המרכזית. בית משפט השלום דחה את התביעה בנימוק שהכתבה ביקשה להפנות תשומת-לב להיבטים בריאותיים וחברתיים של בעיות עודף משקל ולנסות לתת להן פתרונות, כך שלא מדובר בפרסום העלול להשפיל או לבזות את התובעת.

להמשך הרשימה …
התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד רון לוינטל, ערערה ובית המשפט המחוזי קיבל לפני כחודש את הערעור (ע"א 3645/07 ק' נ' חדשות ערוץ 10; באתר בתהמ"שׂ). זאת, על יסוד סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" מהווה "פגיעה בפרטיות, ועל יסוד חוק איסור לשון הרע ("דבר שפרסומו עלול… לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו"). בפסק דינו קובע השופט ד"ר קובי ורדי:

"הפסול והפגם הינם בשילוב בין צילום המערערת שנבחרה להיות מצולמת אך ורק בשל היותה אשה שמנה שהמצלמה מתמקדת בה כדי להציגה כרקע לכתבות בנושאי השמנה המשודרות בהקשר שלילי כ'מגיפה' ו'כאויב הציבור'… גם בלא לקבוע שהחברה והאדם הסביר רואים אדם שמן באור שלילי לאור המוסכמות החברתיות והקודים החברתיים המקובלים כיום, הרי בנסיבות ובקונטקסט השלילי שלאורם הוצגה תופעת ההשמנה והמערערת בשידורים, ניתן לקבוע ששידורים אלו עלולים לבזות ו/או להשפיל את המערערת גם על פי מבחן האדם הסביר."

בית המשפט מציין, שלאור קביעתו, אין צורך להכריע האם הפרסום מהווה שימוש בתמונת אדם למטרות רווח (סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות). וטוב שכך. כפי שמציין אלי הלם (דיני הגנת הפרטיות, עמ' 112): "ברי, כי בכל פרסום אינפורמטיבי של כלי התקשורת קיים פן מסחרי – שהרי פעילותו הכלכלית של כלי התקשורת היא פרסום מידע אינפורמטיבי." (ראו גם: תא (נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר אליעד, שם קיבלו את התביעה בשל פרסום מבזה, אבל דחו את העילה של פרסום לשם מטרת רווח; ומנגד תא (חי') 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים בע"מ, שם נפסקו פיצויים לקטינה שתמונתה פורסמה בשעה של "טבע הדברים"; כבר הזכרתי כאן מקרה מקומם שבו נמנע בית משפט מלפסוק פיצוי לתובעת, שהמעביד עשה בתמונתה שימוש למטרות רווח, וזאת על יסוד "הסכמה" שלא הייתה). קביעה, לפיה פרסום תמונת המערערת נעשה למטרות רווח על סמך העובדה שערוץ 10 הוא עסק כלכלי, פוגעת יתר על המידה על חופש הביטוי.

לעניין חיוב המשיבה בשל "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות) – קביעתו של בית המשפט אינה מתיישבת עם הלכה שנקבעה פה אחד על ידי תשעה שופטי בית המשפט העליון, ולפיה הסעיף הנ"ל חל אך ורק על "פרסום תצלומים, שטבוע בהם – כשהם לעצמם – פוטנציאל השפלה או לעג" (ע"פ 8295/02 גלילי נ' מימון, פ"ד נט (6) 554, 586 (2005)), להבדיל ממקרה שבו "ההקשר שבו הושם התצלום עלול להשפיל את האדם או לבזותו" (שם, 584). דומה שבפרסום תצלום המערערת כשלעצמו – במנותק מתוכן הכתבה שבמסגרתה הוא פורסם - אין כדי להשפילה.

בחינת הערך המשפיל והמבזה של התצלום על רקע הכתבה שבה הוא שודר רלבנטית, אם כך, רק לעילה לפי חוק לשון הרע. שימו לב: שני שופטים צפו באותה כתבה עצמה. שופטת בהמ"ש שלום לא מצאה שיש בה כדי להשפיל ולבזות את המערערת. שופטת בהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה הפוכה. אפשר להמשיך ולדון ולהתווכח איזו מבין שתי המסקנות היא הנכונה. לא אעשה זאת עתה. מה שמטריד אותי, ולא רק כאן, אלא בפסקי דין רבים של לשון הרע, זה שפעמים רבות התוצאה נגזרת מניתוחי טקסט ומפרשנויות, לעיתים יצירתיות, ואלה שונים זה מזה באופן ניכר בהתאם לשופט שיושב בדין. מצב דברים זה יוצר אי ודאות משפטית גדולה, ולדעתי הוא מטיל מגבלה קשה מדי על חופש הביטוי.

ואחרי הכול, למרות שאני מתקשה לגבש עמדה סופית וחד משמעית לגבי המקרה הזה (בעצם בדרך כלל), אני נוטה להסכים שפרסום תמונת המערערת כ"אישה שמנה" בנסיבות ובתפוצה שבה הוא נעשה, גרם לה עוול מיותר, ופגע בצנעת הפרט שלה. כן, למרות שהתמונה צולמה במרחב הציבורי. כמו שכתבתי כאן וגם כאן: כשאני יוצא למרחב הציבורי "תמיד קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש" - הערכות של הסתברות ושל סבירות מהוות חלק לגיטימי ממערך השיקולים שאנו שוקלים כאשר אנו משתדלים לשמור על פרטיותנו. וכפי שכותב Solove:
"…[W]e must abandon the secrecy paradigm. Privacy involves an expectation of a certain degree of accessibility of information…Privacy entails control over and limitations on certain uses of information, even if the information is not concealed" (Daniel J. Solove, Access and Aggregation: Public Records, Privacy, and the Constitution, 86 MINN. L. REV. 1137 (2002), 1180).
אמנם השופט ורדי מציין, כי הוא נמנע מלקבוע האם בענייננו מדובר ב"פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות). אבל נראה לי שדברים שאמר בהקשר אחר (שאלת "העניין הציבורי" – פסקה 17 לפסה"ד) יכולים להוות רמז או פתיח לדיון בהיבט זה:

"תמונתה של המערערת משקפת את דמותה ותדמיתה והיא שייכת לצנעת חייה ולפרטיותה ואין לעשות בה שימוש אלא אם הדבר משרת אינטרס ציבורי מיוחד הגובר על אינטרס הפרטיות ועניין ציבורי, דבר שלא התקיים במקרה דנן."

יום חמישי, 25 ביוני 2009

שוב חקירה בריונית נגד אינדימדיה

המדינה שוב מתנכלת לאתר אינדימדיה ולחופש הביטוי. בזמן שחקירת נסיבות הריגתו של באסם אבו רחמה ז"ל בבלעין נחקרות בעצלתיים*, מוצאת פרקליטות המדינה זמן לפתוח בחקירה נגד אתר "אינדימדיה" לאחר שהתפרסמה בו תמונת חייל, שעל פי הנטען ירה את רימון הגז שקטל את אבו רחמה. מדובר בכרוניקה ידועה מראש: אזרחים נגררים לחדרי החקירות, חוטפים איומים והשפלות, מחשבים אישיים מוחרמים לתקופה ארוכה… בסופו של דבר כשתיק החקירה נסגר בלא כלום נותר האפקט המצנן והדיכוי של חופש הביטוי. במקרה הנוכחי עלולה החקירה, ככל שאינה מכוונת, להשתיק את הדיון הציבורי (המועט למרבה הצער) על זילות חיי אדם בשטחים הכבושים, ובשאלת האחריות האישית של "ברגים" במכונת הכיבוש.
.להמשך הרשימה …

המשנה לפרקליט המדינה "הכריז" בתחילת השבוע על פתיחת החקירה: "לטענת עו"ד ניצן, הפרסום מעלה חשד לעבירות של העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות. החוק בישראל אוסר לפרסם תצלום של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו."
.
ניצן הוסיף ש"נגד אתר אינדימדיה נפתחה בעבר חקירה פלילית, בחשד להסתה לאלימות ולהעלבת עובד ציבור. עם תום החקירה נגנז התיק, בין היתר, בעקבות הורדת האתר מרשת האינטרנט ביוזמת מנהליו." כלומר (וזו כמובן כבר אמירה שלי) לאחר שהושגה המטרה האמיתית של החקירה. ואכן, לפני כשש שנים התנהלה חקירה שערורייתית נגד מפעילי האתר בעילות של "הסתה" ו"העלבת עובד ציבור". זאת בעקבות קריקטורה שהועלתה על ידי גולש ובה נחזה אריאל שרון מתנשק בתשוקה עם אדולף היטלר.
.
אתר אינדימדיה הוא מרכז תקשורת עצמאי שמספק ביטוי חופשי לכל. מדובר בשיטה המכונה "איזור פרסום חופשי", המאפשרת לכל אחד לפרסם חדשות ותכנים אחרים באופן ישיר ומיידי בלי שמפעילי האתר ידעו מי המפרסם ובלי שהחומר יעבור צנזורה. כל זה לא הפריע לחוקרי המשטרה שהתנכלו לאינדימדיה ב-2003 לנצל את החקירה כדי להפעיל לחץ בריוני בניסיון "לשכנע" את מפעילי האתר לשנות את כללי הפרסום באתר ולצנזר את התכנים המועלים בו – דרישה שאין לה כל בסיס חוקי (ראו מכתב שכתבתי בעניין זה ליועץ המשפטי לממשלה; ודיווח ב-ynet).
.
כאמור, בסופו של דבר הושגה המטרה האמיתית של החקירה: מפעילי האתר נשברו וחדלו מלהפעיל אותו. רק אז חגגה הפרקליטות את ניצחונה וסגרה את תיק החקירה, שכאמור היתה מופרכת מן היסוד ("העלבת עובד ציבור" ו"הסתה"? נו באמת!).

יש לקוות שהפעם לא ינסו החוקרים לחרוג מסמכותם ולנצל את החקירה לשם ניהול "משא ומתן" ברוטאלי עם מפעילי האתר, ושאם בכל זאת הם ינסו להתערב בניהול הבמה החופשית – ישלחו אותם לכל הרוחות או למשפטנים (משפטנים הרבה יותר גרוע. תאמינו לי. ניסיון אישי). תפקיד המשטרה הוא לחקור חשדות (ממשיים, לא מופרכים) ולא לנהל אתרי אינטרנט בניגוד לדין.
.
לרגל "ההכרזה החגיגית" על פתיחת החקירה החדשה, להלן דברים של בראיין אטקינסקי, ממפעילי אינדימדיה בשנת 2003, המתאר את החקירה שעבר אז:
.

"ישנתי בשקט, כשלפתע התעוררתי למשמע קריאות 'בראיין, קום! התעורר!". פקחתי את עיני וראיתי שלושה אנשים בלבוש אזרחי רכונים מעל מיטתי. בתחילה חשבתי שהם עומדים לתקוף אותי, שכן אשתי ואני היינו חשופים לאיומים טלפוניים במהלך השנה הקודמת… מכיוון שהם העירו אותי בצורה כה בוטה, הייתי מבולבל מאוד וחרדתי שמא הם יפגעו בי. כעבור זמן קצר הם הצהירו שהם אנשי משטרה, ושיש להם צו חיפוש (צו שמעולם לא הציגו לפנינו)… השלושה לא בזבזו זמן והחלו לחפש במדפים של ובדיסקים שלי, תוך שהם לוקחים רבים מהם. כאשר סיימו, ציינו השלושה שהמחשב שלי מוחרם, ושאני חייב לבוא עימם לתשאול …


בתחנה, הם הושיבו אותי מחוץ לאחד המשרדים. בינתיים התבדחו השוטרים שהביא אותי לתחנה בינם לבין עצמם. אחד מהם הרים מעין מוט-ברזל באורך של יותר ממטר, נופף בו אל מול פניי ואמר: 'אתה רואה את זה… עם זה אנחנו מכים את החשודים שלנו, זה מצוין, כי זה משאיר חבלות קשות, למזכרת' נחרדתי למשמע הדברים, שכן אפילו הם הוא התבדח, דבריו היו בלתי חוקיים בכל קנה מידה, ואם הוא הרגיש חופשי לעשות כן, הייתי בטוח שאין להם עכבות באשר להפרת הזכויות האחרות שלי, וכי לבטח אינם מתנהגים ביושר בנוגע לחקירתי. חזרתי ואמרתי להם שאני רוצה לראות עורך דין, אבל הם אמרו שרק בארצות הברית יש זכות כזו, ושאוכל ליצור קשר עם עורך דין רק לאחר שהחקירה תסתיים. הם החלו לנסות להשתמש בכוחם כאנשי משטרה על מנת להניע אותי להסכים לשינויים בפורמט של האתר, כך שיגביל את חופש הביטוי של אלה התורמים לו מידע ויחליש את זכותם לאנונימיות. הם צעקו עליי שכל מה שנכתב באתר הינו באחריותי… שעלינו להתחיל לצנזר את האתר, ושהאתר אינו יכול להמשיך לפעול בצורה כזו.


אף לא אחת מההצהרות השוטרים היתה מבוססת על חובה משפטית אמיתית שלי, אולם הם ניסו להשתמש בנסיבות המאיימות – העובדה שהייתי לבדי, ללא יועץ משפטי, ולכן לא מודע לזכויותיי ולהשלכות המשפטיות של המקרה – להסכים בכתב לדרישותיהם. עקב כך, במקום לתמוך בחוק, השתמשו השוטרים בעמדתם על מנת לכפות מה שלא היה יותר מאשר רצונם לגבי החוק שאמור להיות לדעתם… במשך כשנה וחצי הייתי תחת חקירה. במשך כשנה וחצי נאלצתי להתמודד עם הטראומות הפסיכולוגיות והפיסיות שנבעו מחקירה זו. לאדם שלא ביצע כל עבירה היו אלה שנה וחצי ארוכות מדי של סבל." (בראיין אטינסקי "השתקת השוליים", בתוך: מיכאל בירנהק (עורך) שקט מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (רמות, 2006) 511; מופיע גם ב-ynet 9.3.06).


* תוספת מאוחרת 12.7.10: פורסם היום ב"הארץ" שהפצ"ר החליט סוף סוף להורות על חקירת נסיבות מותו של באסם אבו רחמה . מדוע זה לקח יותר משנה? לפצ"ר פתרונים. ואם כבר חזרתי לכאן - על החקירה נגד אינדימדיה לא שמעתי דבר מאז ששי ניצן הודיעה על פתיחתה. גם זה סוג של סנקציה שלטונית: לכאורה אנשי אינדימדיה נתונים תחת איום של חקירה ואישום. גם אם בסופו של דבר לא יצא מזה דבר - הטלת מורא יש כאן.

יום רביעי, 17 ביוני 2009

תביעות סרק (SLAPP) להשתקת עובדים - יש סיכוי לשיפור

חוק ההסדרים החדש עתיד לכלול הוראה, שמעבירה לסמכותו של בית הדין לעבודה בירור תביעות לשון הרע בין עובד ומעביד (ראו סעיף 117 להצעת חוק ההסדרים, או בשמו המלא: הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית) תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט 2009).
.להמשך הרשימה …

לא אתעכב כרגע על השאלה האם ראוי להכניס שינוי מעין זה באמצעות חוק ההסדרים - חקיקה בעייתית שמנוגדת לעקרונות דמוקרטיים כמו הפרדת רשויות, ושל חקיקה המסתמכת על דיון ציבורי ופרלמנטרי מושכל. השינוי כשלעצמו הוא מבורך.
.
יותר ויותר אנו נתקלים בתביעות סרק, שמוגשות על סמך ההנחה שהנתבע יעדיף ל"התקפל" מאשר לנהל משפט יקר. תביעות מעין אלו משרות אפקט מצנן על חופש הביטוי בנושאים בעלי חשיבות ציבורית (טקטיקה משפטית שזכתה במדינות שונות בארה"ב בכינוי SLAPP - Strategic Lawsuit Against Public Participation) (ראו עוד: וויקיפדיה באנגלית; עו"ד יוסי מאוטנר בעברית). טענתי זאת במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בפרשה שנזכרה בכתבה של מרב בטיטו ב"ידיעות אחרונות" (וראו גם רשימה של נעמה כרמי בנושא).
.
וכך כתבתי בדברי הסבר בהצעת חוק שניסחנו באגודה לזכויות האזרח, ושאותה התחלנו לקדם בכנסת ביחד עם עו"ד ערן גולן מקו לעובד:
.
במהלך השנים האחרונות מתפתחת תופעה של בעלי אמצעים המגישים תביעות לשון הרע, שעל פניהן הן חסרות תוחלת, ושעתידות, ככל שאינן מכוונות, להרתיע דוברים בעלי אמצעים דלים ולהשרות אפקט מצנן על דיון חשוב בשאלות ציבוריות. אחד המישורים שבהם רווחת תופעה זו הוא תחום יחסי העבודה: עובדים ועובדות, שמספרים על קיפוח זכויותיהם בעבודה, נתבעים על ידי המעביד לשעבר בבית משפט אזרחי (ראו, למשל, מקרה קופי-טו גו, וגם נעמה כרמי: תביעות דיבה וצינון עובדים). ניהול הגנה בבית משפט אזרחי הוא קשה ויקר יותר, וכרוך בסיכון גבוה יותר. בדרך כלל מעבידים נהנים מעדיפות כלכלית בולטת על פני עובדים, והם יכולים להרשות לעצמם "לטרטר" עובד בין שתי ערכאות (בית הדין ובית המשפט האזרחי), וזאת בתוספת עלויות שולית זניחה למעביד, שאף היא מוכרת כהוצאה המנוכה מרווחיהם.
.
הפיתרון הראוי הוא להעביר את הסמכות לדיון בתביעות לשון הרע בקשר ליחסי עבודה לבית הדין לעבודה. אלא שבית הדין הארצי לעבודה קבע לפני כעשור, כי תביעות לשון הרע בין עובד למעביד אינם נמצאים בתחום סמכותו (ראו: דיון נה/283-3 (ארצי) חנה מרגלית נ' פז בע"מ, פד"ע כט 264). מוצע על כן לקבוע בחוק בית הדין לעבודה, כי תביעות לשון הרע בין עובד למעביד יידונו בבית הדין לעבודה.
.
בירור עובדתי של תביעות לשון הרע בין עובד למעביד קשורה בטבורה למערכת יחסי העבודה, וכפי שקורה בדרך כלל אינה מנותקת מתביעות הדדיות אחרות, שיש לצדדים ליחסי העבודה. "לסכסוכי עבודה יש מאפיינים מיוחדים. לצורך יישוב סכסוכים כאלה יש תועלת במומחיות… זה היה גם אחד הטעמים להקמת בית הדין לעבודה בישראל. אכן, בפועל, בית הדין לעבודה הגיע לרמה גבוהה של מומחיות. המומחיות היא נכס שראוי לשמור עליו ולטפח אותו. העברת הסמכויות המוקנות לבתי הדין לעבודה לכל בתי משפט השלום… לא תאפשר לשמור על המומחיות הנדרשת." (דין וחשבון של הועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה ("ועדת זמיר") (2006) ע' 140-141, פסקה 189). שיקול חשוב נוסף שהעלתה ועדת זמיר ורלבנטי לענייננו הוא, שבבית הדין לעבודה יושבים גם "נציגי ציבור, שאמורים להיות קרובים ומודעים למצב בשטח" (שם, ע' 141; פסקה 191). "התפתחה בבית הדין לעבודה אווירה מיוחדת… כפועל יוצא, בית הדין לעבודה נחשב נגיש וידידותי במיוחד, והצליח למצב עצמו… כפורום ראוי ואמין לדיון בסכסוכי עבודה… הצורך בהגנה כזאת גבר בתקופה האחרונה, בעיקר נוכח היחלשות יחסית של ארגוני העובדים" (שם, שם).
.
לריכוז ההתדיינות בסכסוכי עבודה יש חשיבות יתרה גם מנקודת מבטו של עובד, שמבקש להיפרע מהמעביד שפגע בשמו הטוב: חולשתם של העובדים ובפרט התמוטטות העבודה המאוגדת, מביאה בשנים האחרונות לריבוי מקרים, שבהם הופך מקום העבודה למקום שבו נפגעות גם זכויות אדם "קלאסיות" לרבות, חירות הביטוי, הזכות לכבוד, והזכות לפרטיות. גם במקרה זה, יקל על העובד לממש את זכותו בבית הדין לעבודה, מה גם, שפעמים רבות יקל עליו לצרף לעילות תביעה אחרות שיש לו כנגד המעביד (בגין שכר עבודה, תנאים סוציאליים וכד') ושבגינן עליו לתבוע בבית הדין.
.
לריכוז ההתדיינות בסכסוכי עבודה יש חשיבות גם מנקודת מבטו של עובד, שמבקש להיפרע מהמעביד שפגע בשמו הטוב: חולשתם של העובדים ובפרט התמוטטות העבודה המאוגדת, מביאה בשנים האחרונות לריבוי מקרים, שבהם הופך מקום העבודה למקום שבו נפגעות גם זכויות אדם "קלאסיות" לרבות, חירות הביטוי, הזכות לכבוד, והזכות לפרטיות. גם במקרה זה, יקל על העובד לממש את זכותו בבית הדין לעבודה, מה גם, שפעמים רבות יקל עליו לצרף לעילות תביעה אחרות שיש לו כנגד המעביד (בגין שכר עבודה, תנאים סוציאלים וכד') ושבגינן עליו לתבוע בבית הדין.
.
כאמור, התחלנו לקדם את הצעת החוק הזו, אבל ההסתדרות הקדימה אותנו והכניסה את השינוי לעסקת החבילה. אין לי אלא לברך על כך.
.
תוספת מאוחרת: באיחור מה העלנו על אתר האגודה את הסיפור על הפרשה של תביעת SLAPP נגד עובדת בגין דברים שכתבה בבלוג שלה ואת הבקשה שהגשנו בעניינה.
ב-23 ביולי התקבל בכנסת החוק בכנסת (ס"ח 2203 מיום 23.7.09 עמוד 157 ) סעיף 131 הוא הסעיף הרלבנטי.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park