עיריית טבריה חדרה שלא כדין לתיבת הדוא"ל של מבקר הפנים

בית המשפט המחוזי זיכה את מבקר עיריית טבריה, בני אליהו מכל העבירות שיוחסו לו על ידי העירייה וביטל את החלטת בית הדין למשמעת בעניינו. השופטת נגה אוהד קבעה, שעיריית טבריה "חיפשה" את המבקר והתנכלה לו.

.

השופטת אוהד דנה בין היתר בנושא פרטיות עובדים בתיבת תיבת הדואר האלקטרוני שלהם. במהלך הדיון בבית הדין למשמעת נדחתה בקשתו של אליהו לפסול ראיות שהושגו אגב חדירת לתיבת הדוא"ל שלו, בהסתמך על החלטה של בית הדין לעבודה בתל-אביב בעניין איסקוב. באותו עניין נקבע, שהמעביד היה רשאי לעיין בתוכן תיבת הדוא"ל של העובדת, לאחר שהסיק כי זו נתנה הסכמה מכללא לויתור על פרטיותה. ערעור על החלטה זו (ועל החלטה נוספת) תלוי ועומד בבית הדין הארצי לעבודה, ובמסגרתו הגשתי חוות דעת "ידיד בית משפט" מטעם האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד.

.

מאז הדיון בערעור חלפו כשנתיים ועדיין לא זכינו לקבל פסק דין. אבל עכשיו יש לנו קביעות חשובות של בית המשפט המחוזי, שהסבו לי קורת רוח. השופטת אוהד מבקרת (בפסקאות 24-26) הן ההחלטות בעניין איסקוב ובעניין אליהו. להלן כמה קביעות מפסק הדין וכמה הערות.
.

* העתקת תיבת הדוא"ל האישית של המערער מהווה חדירה לפרטיותו והיא שקולה לחיטוט בחפציו האינטימיים או לחיפוש במגירת החפצים האישיים.

* אין בעובדה שמדובר במחשב שהוא קניינו של המעביד כדי לשלול את הקביעה כי מדובר בפגיעה בפרטיות. בטיעון שהגשתי לבה"ד לעבודה התייחסתי לטיעון הקנייני ואמרתי, שלפי ההגיון המדאיג, שעליו נסמכת הטענה, יוכלו מעבידים לחטט במדי העבודה שנתנו שערה שנשרה מראשו על שולחנו, ואף ליטול שרידים שהותיר בחדר DNA לעובד, לשלוח לבדיקת השירותים ולשלוח אותם לבדיקת סמים – כל זאת מבלי שהדבר ייחשב כפגיעה בפרטיות. (בפסקה 9).

* לא היה מקום להסתמכותו של בה"ד למשמעת על ההחלטה בעניין איסקוב: קיימות החלטות סותרות; היא נבחנת בהליכי ערעור בבה"ד הארצי לעבודה; היועץ המשפטי לממשלה התייצב שם לדיון וביקר אף הוא את ההחלטה.

* אין מקום להסיק שמבקר העירייה ידע שתיבת הדוא"ל האישית שלו חשופה לפריצות מצד ראש העיר ועושה דברו. אדרבא, ברי שהוא "ציפה לפרטיות מלאה הן מתוקף תפקידו כמבקר פנים השומר על חיסיון המידע שהגיע אליו, הן מדאגה למקורותיו, הן לצרכי חקירה יעילה, ובוודאי לפרטיות מעיניו של ראש העיר בפרט, לגביו ערך ביקורת אישית."

* ניתן לפגוע בפרטיות העובד רק לתכלית ראויה ובאופן מידתי, בהתאם לעקרון שנקבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כאן אני מפנה לביקורת של ד"ר מיכאל בירנהק (ראו עמ' 29 כאן) שלפיה, הדיון החוקתי יכול וצריך לשמש מסגרת לדיון, אולם הוא אינו תחליף לדיון במסגרת החוק הקונקרטי… חוק הגנת הפרטיות."

* נדחתה טענת העירייה כאילו החיטוט בתיבת הדוא"ל שבעקבותיו הושגו הראיות נגד המבקר נעשה למטרה ראויה - ביקורת אבטחת מידע. מה שנעשה בפועל הוא "בילוש" בנסיבות המעלות "חשד כבד בנוגע למניעי ראש העיר", ו"מלמדות על מגמתיות בהתנהלותו… "אין ספק כי פעילות בילוש חשאית לתפיסת מידע ממחשב המערער אינה לתכלית ראויה."

* בילוש אחר עובד אינו אסור בכל מקרה - הוא מותר כאשר עולה חשד לפגיעה במעביד, כאשר המעביד פועל בתום לב ובהתאם לחוק. לא כך בענייננו, שכן, המשיבה לא טענה כלל שחשדה כי המערער פגע בעירייה באופן כלשהו, אלא, כאמור, טענה שהחומר נתפס אצלה במקרה. גם לנקודה זו יצא לי להתייחס, כאשר במסגרת הדיון בבה"ד הארצי נטען, שהראיות שהושגו באמצעות הפגיעה בפרטיות (חדירה לתיבת הדוא"ל האישית של העובד) מבססות תכלית ראויה לפגיעה בפרטיותו. "מעביד הטוען לקיומו של חשד מבוסס" שבעטיו החליט לפגוע בפרטיות העובד, צריך להוכיח "ולהראות מה היה טיב החשד ועוצמתו? האם החשד התמקד בעובד שפרטיותו הופרה, או שמא היהחשד כללי? האם היו אמצעים אחרים לבדוק או לשלול את החשד מבלי לפגוע בפרטיות, וכיוצא באלו שאלות שיבסס את טענת ההגנה" ובעשותו זו הוא אינו יכול "להיסמך על חוכמה בדיעבד... על הראיות, שתומכות לכאורה בטענה מעין זו ככל שאלו הושגו אגב הפגיעה בפרטיות נשוא הדיון."

* השאלה האם מעשיו של ראש העירייה מהווים "האזנת סתר" אסורה נותרה בצריך עיון. אבל השופטת טורחת להוסיף ולציין, כי לשיטתה אין "טעם בהבחנה ובהפרדה בין הודעה שהגיעה ליעדה ונקראה, לבין הודעה שנמצאת בדרך ליעדה, שכן התכלית החקיקתית של חוק האזנת סתר נועדה למנוע מאדם שלישי להאזין לתוכן דברים שנאמרו בין שניים, כשאיש מהם לא הסכים להאזנתו. אין נפקא מינה, לשיטתי, אם בעל השיחה שמע או קרא את ההודעה, והמאזין קורא או שומע אותה שנית, אחריו, לבין אם שמע אותה המאזין לפני בעל השיחה, או יחד עימו סימולטאנית, שהרי בכל מקרה האזין לשיחה שאינה מיועדת לאוזניו."

* אין לקבל את הראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, במטרה לפגוע במעמדו של מבקר הפנים ותוך פגיעה בעבודתו. פסלות ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות היא עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אבל בתי המשפט אינם ממהרים לפסול ראיות, משום שקשה להם לוותר על האינטרס החשוב של "חקר האמת". כיוון שבדרך כלל סוגיות של פרטיות מגיעות לדיון שיפוטי רק "במקרים הקשים", כלומר, במסגרת דיון בבקשה לפסול ראיה - נוצרת הטייה מדאיגה, שעלולה לעודד את הפרקטיקה של מעבידים לפגוע בפרטיות העובדים באופן שיטתי וגורף - בדרך כלל ללא בסיס שבדין, וגם ללא תוצאות "מפלילות".

* כיוון שהעירייה עשתה שימוש לרעה בהליכים המשמעתיים מתוך מטרה להתנכל למבקר העירייה, ולנוכח הסבל שנגרם לו עקב כך, חייבה השופטת את העירייה לשלם לו הוצאות בסך 50,000 ש"ח.

קריאה נוספת:
דיווחים על החלטת בית המשפט המחוזי -גלובס 15.3.10; mynet 16.3.10.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי - ערמ"מ 13028/09 אליהו נ' עיריית טבריה (2010)
הכרעת הדין בעניינו של בני אליהו בבית הדין למשמעת: ת.מ. 46/06 עיריית טבריה נ' בני אליהו (2008)..
החלטת בית הדין למשמעת שלא לפסול את הראיות שהושגו אגב חדירה לתיבת הדוא"ל של אליהו: החלטה מיום 22.10.07.

ע"ב (ת"א) 10121/06 איסקוב ענבר נ' הממונה על חוק עבודת נשים (2007).
נורית רוט, בית המשפט קבע כי למעסיק מותר לחטט בתכתובות דואר אישיות, הארץ-TheMarker, 30.7.07
נורית רוט, עדיף לעובד לחשוב שאין לו בכלל פרטיות, הארץ-TheMarker, 31.7.07
חוות דעת "ידיד בית משפט" של האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד בערעור בעניינה של איסקוב; וטיעון נוסף.
נורית רוט "ערעור לבית הדין הארצי: למעסיק אסור לחטט במייל של העובדים" הארץ 19.9.07
מיכאל בירנהק, מעקב בעבודה: טיילור, בנת'האם והזכות לפרטיות, עבודה, חברה ומשפט, יב, 2008
החלטה של בית הדין לעבודה בנצרת, שהדיון בערעור עליה אוחד עם הדיון בערעורה של איסקוב.
רותי סיני, חצי מהמעסיקים בישראל עוקבים אחר עובדיהם באמצעות מצלמות, הארץ, 24.3.08
נועם שרביט, מזוז: מעביד יכול לעיין בדוא"ל של עובד רק אם הסכים מרצון ומדעת, גלובס, 28.5.08
עידו באום, נורית רוט ועידו סלומון, עובד, הזהר, הבוס קורא לך את המייל, הארץ, 7.6.08
הסכם קיבוצי שנחתם בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בנושא שימוש במחשב במקום העבודה
עו"ד אביב איילון, כמה פרטיות יש לעובד במייל שלו? פרשנות, ynet, 27.6.08
חיים ביאור, עובד, הבוס עוקב אחריך, הארץ, 29.6.08
חיים ביאור, הבנקים: רוצים חופש לחדור למחשב של העובד ללא תנאי, הארץ, 27.6.08
עומר טנא, ההסתדרות ויתרה על פרטיות העובדים, הארץ, 30.6.08

מצלמות המעקב יוצאת מן השק

בחודשים האחרונים ניצלו פרנסי קהילה פשעים מזעזעים כדי ללהג על הצורך במצלמות מעקב, שיתנו לנו "תחושה של ביטחון" (למשל, בעקבות הרצח בתל ברוך, ובעקבות הרצח בבני עי"ש). שלשום יצא המרצע מן השק: המשרד לביטחון פנים פירסם מכרז לייעוץ וליווי פרויקט הקמת מערך טכנולוגי, מצלמות סנסורים, ומוקדי שליטה ובקרה עירוניים - פריסת מצלמות מעקב והפיכת רחובות הערים ל"בית האח הגדול".

.

מטרות הפרויקט הן יצירת הרתעה ו"יצירת תשתית למערכת שליטה ובקרה, שתאפשר איסוף מידע, תחקורו , ניתוחו, אחזורו והפצתו לגורמי אכיפת החוק הנוגעים בדבר". אבל תרומתן של מצלמות למלחמה בפשע היא מזערית. היא אינה שקולה למחיר החברתי של "חברת המעקב", וגם אינה מצדיקה את המשאבים האדירים שראוי היה להשקיעם בשיטור אפקטיבי.

.

מעבר למה שכבר הספקתי לכתוב בנושא (עם הרבה הפניות ואסמכתאות - חפשו בתגיות "מצלמות מעקב"), אני מפנה למאמר חדש של ברוס שנייר (מצלמות ריגול לא יעשו אותנו בטוחים יותר" Schneier Blog CNN 25.2.10 ).

"מצלמות ביטחון פולשניות, לא ממש מצמצמות פשע. עובדה זו הוכחה שוב ושוב בדיור הציבורי בסן פרנסיסקו בקומפלקס דירות בניו יורק בפילדלפיה בוושינגטון, במחקר אחרי מחקר גם בארה"ב וגם בבריטניה. הן גם אינן מסייעות בפענוח פשעים לאחר מעשה. כמובן שישנם גם יוצאים מן הכלל והתומכים של המצלמות יכולים תמיד לדלות דוגמאות כדי לתמוך בטיעון שלהם. סיפורי ההצלחה הללו קונים אותנו. המוח האנושי מגיב טוב יותר לאנקדוטות מאשר לנתונים. אבל הנתונים הם ברורים: למצלמות מעקב יש תרומה מינימאלית למלחמה בפשע."

.

"כך או כך, השאלה החשובה באמת אינה האם מצלמות פותרות פשעים שהתרחשו בעבר או האם הן מרתיעות עבריינות עתידית אלא האם הן מהוות ניצול טוב של משאבים. הן יקרות, בכסף ובאפקט האורווליאני שלהן על הפרטיות ועל חירויות הפרט. ניצולן לרעה הוא בלתי נמנע. הן שימשו גם למעקב אחר נשים עירומות בבתיהן, להפצת תמונות ערום ולריגול אחר פוליטיקאים. יתכן שהיינו מקבלים את תופעות הלוואי הללו עבור שיפור אמיתי בביטחון, אבל המצלמות אינן מספקות את זה. חרף הנטייה שלנו להעדיף פתרונות טכנולוגיים על פתרונות אנושיים, מוטב שהון שמושקע היום במצלמות מעקב היה משמש לגיוס שוטרים ואימונם."

"אם מעקב אוניברסאלי היה פיתרון לאלימות ולפשע, רבים היו עוברים לחיות במדינת השטאזי של מזרח גרמניה. אם מצלמות מעקב היו מענה ראוי, לונדון עם חגיגת המצלמות שלה –בערך 500,000 מצלמות בעלות של 700 מליון דולר – הייתה העיר הבטוחה בעולם. זה לא קרה משום שמעקב ומצלמות מעקב אינם עושים אותנו בטוחים יותר. הכסף שמבוזבז על מצלמות בלונדון וברחבי ערים בארה"ב, יכול להיות מנוצל לטובת שיטור של ממש."

כפי שכותב ד"ר עומר טנא (TheMarker 16.3.10): "לפרויקט הנרחב של המשרד לביטחון פנים יש כמובן השלכות מרחיקות לכת על הפרטיות. אט אט מתהדקת האחיזה של מדינת המעקב על חיינו. ראשית, איסוף וגישה לנתוני תקשורת. שנית, מאגר תמונות ביומטרי. וכעת, גם מצלמות אבטחה בחוצות העיר. מה שהיה בעבר פרטי, הופך למתועד ונאגר בידי הרשויות. האנונימיות שממנה נהנינו במרחב הציבורי נשחקת."

.

אכן, במכרז ובהודעות לעיתונות הבטיח המשרד לביטחון פנים "שצנעת הפרט לא תפגע". אבל גם כאן מלמד ניסיון העבר שלמשטרה ולרשויות האחרות יש הבנה מצומצמת ביותר של מושגים כמו פרטיות, אוטונומיה וחירות. בדיווחים מאתמול סופר ש-12 ערים כבר התקינו מצלמות מעקב במסגרת הפרויקט. לכן, במקום הבטחות כדאי אולי שיציגו בפנינו את הנוהלים שחוברו בראשית ה"פיילוט" במטרה להגן על פרטיות האזרחים ועל חירותם, ויספרו לנו אם נעשה דבר מה כדי לוודא שהנהלים הללו, ככל שהם בכלל קיימים, מיושמים הלכה למעשה.

.

קריאה נוספת:

ברוס שנייר, מצלמות ריגול לא יעשו אותנו בטוחים יותר" Schneier Blog CNN 25.2.10

"רחובות הערים בישראל ירושתו במצלמות; המשרד לביטחון פנים: המערכת לא תפגע בצנעת הפרט" הארץ 14.3.10

איתי הר-אור "האח הגדול מתקרב הביתה: מצלמות יוצבו ברחובות הערים" כלכליסט 14.3.10

עומר טנא "מכה נוספת לפרטיות" הארץ 16.3.10

Ram Rimon "CCTV to cover Israeli towns" Globes 14.3.10

בבריטניה, אגב, הממשלה הקימה מועצה שתלווה את כל נושא המצלמות: The NationalCCTV Strategy

שיקרו ואספו נתוני תקשורת שלא כדין

הוושינגטון פוסט מדווח היום, שהבולשת האמריקאית (FBI) הפרה במשך שנים את החוק ואספה אלפי רשומות של נתוני תקשורת תוך שימוש בסמכויות מיוחדות ל"מלחמה בטרור": המציאו חשדות שלא היו ולא נבראו כדי להפעיל פרוצדורה מיוחדת שנועדה למקרים דחופים במיוחד. פקידים בכירים בסוכנות אישרו בדיעבד את החריגות ולעיתים גם חתמו על טפסים ריקים שאח"כ מולאו בשקרים.

תאור מפורט של פרשה נמצא במסמך של National Whistleblower Center, ארגון לא ממשלתי שתומך בעובדים המדווחים על שחיתויות ואי חוקיות. במקרה זה מייצג הארגון סוכן FBI שהתריע כנגד הפרקטיקה הלא חוקית. המסמך שנכתב לפני כחצי שנה דלף עכשיו ופורסם באתר הוושינגטון פוסט. אבל ההדלפה הזו מחדשת רק בפרטים, בעיקר לגבי היקף החריגות ולגבי הדרגים הבכירים שהיו שותפים להן. ידיעות על השימוש שעשו ב-FBI בסמכויות ה"מלחמה בטרור" כבר התפרסמו בשנים האחרונות, חלקן באופן רשמי לחלוטין.

הסוכנות האמריקאית שבה מדובר מקבילה לשירות הביטחון הכללי אצלנו. כמו שכתבתי בעבר, בשביל פירוט שיחות לא נזקקים בשב"כ לחוק נתוני תקשורת. פשוט נכנסים למאגר המתאים ולוקחים. בלי צורך בשיתוף פעולה של חברות התקשורת וגם בלי צו שיפוטי. גם אם מתקיימת בקרה ויש טיפול בחריגות, הציבור לעולם לא יידע על כך. סודי. בשם הביטחון.

ומה תאמרו על סוכן שב"כ מיוסר שמתלונן ודורש לחקור חריגות? הפעם האחרונה שקרה דבר כזה אצלנו, לפחות לפי מה שידוע בציבור, הייתה לפני יותר מעשרים שנה. מפקדים בכירים בשב"כ התלוננו בפני היועץ המשפטי לממשלה על חריגות. לא חריגות חמורות כמו אלו של ה-FBI. סתם איזה עניין של רצח, בידוי ראיות והפרת אמונים. כזכור המדינה גם טיפלה בסיפור בנחישות וביעילות. המתלוננים מצאו עצמם מחוץ לארגון בתוך שעות והעבריינים זכו לחנינה. גם זה בשם הביטחון.

קראו עוד:

John Solomon and Carrie Johnson "FBI broke law for years in phone record searches" washingtonpost.com 19.1.10

FBI Whistleblower Instrumental in Exposing Constitutional Violations That Threaten National Security whistleblowers

Suzanne Ito OMG OIG: 2,000 Emergencies That Weren't There ACLU Blog 20.1.10

דוח משרד המשפטים האמריקני:

A Review of the FBI's Use of Exigent Letters and Other Informal Requests for Telephone Records, Jan 2010

ירון זילבשטיין "ה-FBI המציא מקרי טרור כדי להשיג טלפונים" וואלה חדשות 19.1.10

דניס ויטצ'בסקי "הזכות לפרטיות? לא לפי ה-FBI" וואלה חדשות 19.1.10

"דיווח: FBI אסף רשומות טלפונים בניגוד לחוק" מעריב nrg 19.1.10

כריס מקגריל האף-בי-איי שיקר לממשל כדי לצותת לעיתונאים הארץ (גאורדיין הבריטי) 21.1.10

"האח הגדול" של השופטים

תומר זרחין ב"הארץ" מספר: "השופטים נגד מיזם המחשוב החדש שעלה מאות מיליוני שקלים: נועד לעקוב אחרינו". "השופטים התלוננו בפני מנהל המערכת, השופט משה גל, כי המערכת אטית, מסורבלת, עתירת תקלות ומרבה להיתקע, וכי תהליכי העבודה בה לא תוכננו והותאמו לצורכיהם, כך שעבודתם נפגעת בצורה ממשית. עוד התלוננו השופטים כי המערכת היא לא יותר מ"אח גדול" המפקח על עבודתם."

.

בשבועות האחרונים יצא לי לעמוד באולמות משפט ולשמוע טענות של שופטים על המערכת החדשה. אין בידי את כל המידע הרלבנטי, אבל הרושם שקיבלתי היה שהמערכת אכן טעונה שיפור בהיבט של הנדסת אנוש. בטיעון "האח הגדול" נתקלתי לראשונה רק היום. מעניין יהיה לשמוע יותר פרטים. לא ברור אם מדובר בפעולה מתוכננת ולגיטימית של המערכת החדשה או שמא בתוצר לוואי שפוגע שלא לצורך בפרטיות השופטים. מה שבטוח - החוויה שביטאו השופטים, כמו תמונה, שווה יותר מאלף מילים של ליטיגציה.

.

השלכות של פגיעה בפרטיות הן נושא מורכב שלא תמיד קל להסבירו. לא בציבור הרחב ולא כשהולכים לבית המשפט. הפנייה לניסיון החיים של שופטים יכולה אולי לעזור במשהו. כך עשיתי, למשל, כשטענתי נגד חדירה לתיבת הדוא"ל של עובד - הפניתי (כאן בפסקה 109) לסיפור על שופט בניו-זילנד, שגלש לצורכי עבודתו (כך הסביר) לאתרי סקס, והדבר התגלה במהלך בדיקה שנעשתה במערכת המחשב של בית המשפט (ראו כאן בעמוד 3).

.

וכשרציתי להמחיש את ההשלכות של פרסום פסקי דין ברשת האינטרנט, ולספר על יצירת "תיקים אישיים וירטואליים", סיפרתי בכתב הטענות את הסיפור הבא:

.

"על המשמעות של תיקים אישיים דיגיטליים למד על בשרו לאחרונה שופט בית המשפט העליון האמריקאי אנטונין סקאליה. השופט הופיע ב- Institute of American and Talmudic Law ואמר, שאין חשיבות לפרטיות ברשת האינטרנט, וש"הטענה שצריך להגן על כל רסיס של מידע אישי היא מטופשת. יש מידע מסוים שצריך להיות מוגן. אבל כל עוד אני אזרח שומר חוק, אין סיבה שארצה לשמור על הפרטיות של מידע טריוויאלי, כמו כתובתי או הרגלי הקניות שלי בסופרמרקט". פרופ' ג'ואל ריידנברג, מרצה למשפטים ומומחה לפרטיות, הרים את הכפפה והטיל על תלמידיו לאסוף כל פיסת מידע אישי שהם מוצאים אודות השופט במקורות גלויים באינטרנט. למרות האמצעים הדלים, הפיקו התלמידים דו"ח בן 15 עמודים, עשיר בפרטים אישיים אודות השופט. התיק, שתוכנו לא נחשף על ידי ריידנברג, כולל מידע כגון כתובת ביתו של סקאליה, מספר הטלפון שלו, העדפותיו הקולינריות והקולנועיות, שווי ביתו, כתובת המייל של אשתו ותמונות של נכדיו מפייסבוק." השופט סקאליה הגיב בזעם על הגילויים וטען שהתרגיל של פרופ' ריידנברג הוא אמנם חוקי אבל מהווה דוגמה לשיקול דעת עלוב ולקוי. על רקע הדברים הללו הציע פרופ' סולוב לשופט סקליה, לבחון מחדש את עמדתו ביחס לבעיית הפרטיות בעידן הדיגיטלי. זאת במיוחד, אם נניח שגורמים אינטרסנטיים, לעיתים פליליים, יגלו שיקול דעת אתי ירוד עוד יותר מזה שגילה פרופ' ריידנברג, שנמנע, כזכור מלפרסם את התיק הדיגיטלי שיצר על אודות השופט ולא עשה בו כל שימוש אחר." (ראו גם: עומר טנא האינטרנט הרים לשופט את הגלימה הארץ 6.5.09).

.

אם לחזור לנושא החדירה לתיבת דוא"ל של עובד, במהלך הטיעון בבית הדין לעבודה, נשאלתי האם הייתי מלין על חיפוש שביצע מעביד בפח האשפה של העובד. השבתי לכבודם, שבאמת במהלך ההפסקה חשבתי לעצמי מה היה קורה לו הייתי קופץ מעל ה-Bench כדי לחטט בסל האשפה שלהם, ובדיוק אז היתה נפתחת הדלת והשופטים היו עומדים בפתח. "חשבתי שזה יכול להיות מביך מאוד עבורי" אמרתי.

.

היתה פאוזה של שקט מתוח עד שאחת השופטות התעשתה ואמרה לי שזה בכלל משהו אחר: "אתה אורח כאן ולא מעביד". אבל מהשקט המביך ומהבעת פניהם של השופטים ניכר היה שאולי גם הם התחילו לחשוב, מה היה קורה לו מישהו אחר במקומי, נניח נשיא בית הדין או מנהל בתי המשפט, היה מזדחל ומחטט להם בפח האשפה. אולי הם חשבו על אח גדול "שנועד לעקוב אחרינו".

מצלמות מעקב בבני עי"ש

שוב מנצלת המשטרה טרגדיות כדי לקדם את מצלמות המעקב. במקום לדאוג לביטחון הם מדברים על "תחושה של ביטחון". התחושה שלי היא ששר המשטרה וקציניה חושבים שכולנו מטומטמים.
.
המשטרה ממשיכה לעשות שימוש ציני בטרגדיות. בעקבות הרצח הפדופילי בבני עי"ש סיירו במקום השר לביטחון פנים אהרונוביץ ומפקד המחוז הדרומי במשטרה ניצב יוחנן דנינו. דנינו והודיע שיוצבו מצלמות ברחבי היישוב כדי להעניק תחושת ביטחון לתושבים. אהרונוביץ' אמר כי הוא בטוח שהמשטרה וכל הנוגעים בדבר עשו עבודה טובה, אך "צריך להפיק לקחים מהמקרה. אולי זה לא היה מונע את הרצח, אבל היה מונע תופעות של אלימות אחרות וצריך לשלב גם את המסגרות ההוריות, החינוכיות, הרווחה והמשטרה כדי להפיק לקחים וחשיבה מחודשת" (ynet 8.1.10).

.

אפשר היה לפטור את האיוולת הזו בהרמת גבה אילולא היתה כאן אסטרטגיה קבועה של המשטרה "להתלבש" על טרגדיות ולהשתמש בהן כדי להרבות סמכויות וכוחות או סתם כדי להראות "שעושים משהו". כזכור בחודש אוגוסט, לאחר רצח אריק קרפ בחוף תל ברוך, הביע השר אהרונוביץ תמיכה בהצבת מצלמות בערים, וקבע כי "טובת הציבור במקרה הזה גוברת על זכויות הפרט… תחושת הביטחון חשובה לי" הוא אמר, אבל לגבי העיקר, כלומר על מקרי הרצח, הוא אמר שצריכים "לקחת את זה בפרופורציה" (ynet 18.8.09). בהקשר ההוא כבר הזכרתי ולא אלאה מלהזכיר את Schneier , שאמר על קישקוש מהסוג הזה:

.

"The cameras aren't about security,

they're about security theater"

.

אגב, כדי למנוע פשעים פדופיליים אפשר גם להציב מצלמה בכל בית אולי גם להצמיד לאברי המין של כל אחד מאיתנו אלקטרודות שישדרו מידע למחשב המרכזי של אהרונוביץ'. אבל מותר לקוות שלמשטרה יהיו רעיונות יעילים יותר ומטורפים פחות כדי לבצע את תפקידה ולשמור על ביטחון הציבור. אם היא תדאג לזה אנחנו כבר נדאג לתחושות שלנו. בינתיים התחושה שלי היא שהשר והמשטרה חושבים שכולנו מטומטמים.

***

תוספת מאוחרת 11.1.10:

עוד אחד שיודע מה טוב

נתקלתי היום ברשימה של רפי גליק ב-CafeTheMarker, שאומר ש"המצלמות בבני עי"ש כבר לא יעזרו" אבל ממליץ בחום על רישות הערים הגדולות במצלמות מעקב, בסיבים אופטיים ובמערכות תקשורת אלחוטית. את הרשימה המלומדת הוא חותם בשאלה "האם השר לבטחון פנים יעבור מדיבורים למעשים ויפעל להתקנת אמצעים טכנולוגיים למניעת פשע?" נראה שאם השר ירים את כפפה יוכל גם גליק לעבור מדיבורים למעשים טובים ולהפנות אותו לפרסומים השיווקיים של ECI, שבה הוא משמש כמנהל בכיר (ראו: Broadband Communications for Municipal Development).

מצעד זכויות האדם - יום שישי בכיכר רבין

ביום שישי 11.12.09 בשעה 11:00 נפגשים בכיכר רבין וצועדים במצעד זכויות האדם. לאתר המצעד - "אין מצב"

מידע חפשי בארכיונים?

כפי שכתבתי כאן לאחרונה, גנז המדינה הזמין את הציבור להגיב לטיוטת תקנות העיון בארכיונים. בלילה שבין מוצ"ש לראשון לקחתי הפוגה מ"הטירוף הביומטרי" והשלמתי עבודה על מסמך הערות לטיוטה. לא בטוח שרבים מתעניינים בנושא - אותי הוא מרתק. מצבם של חופש המידע וחופש המחקר בגנזך המדינה הוא בכי רע ודרושה רפורמה מקיפה שתתאים את הפרקטיקות הנהוגות שם לעידן השקיפות. כל עוד לא יחול השינוי המיוחל, ימשיכו גורמים עלומי ממשרדי הממשלה השונים להתערב במחקר ההיסטורי וב"שוק הדעות", לחסום שיח ציבורי פתוח ודמוקרטי, ולקבוע בשבילנו, האזרחים, מה נדע. ו"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח דלעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאינה מודרכת מלמעלה" (בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2707, 2416).

.

היום השתתפתי בכנס של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע שהתקיים בירושלים, והיתה לי הזדמנות לשמוע את גנז המדינה. ד"ר יהושע פרונידליך תאר את התקנות החדשות כשינוי גדול - "חקיקה ממש" כדבריו. אכן הוראות רבות שבתקנות, הישנות והחדשות, מגבילות מאוד את הזכות החוקתית למידע ועל כן מקומן בחקיקה של הכנסת ולא בתקנות. שעה שחוקקו את חוק חופש המידע, נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק ש"התקופות והמגבלות על זכות העיון במידע הנמצא בגנזך המדינה הן ארוכות ביותר, ואינן עולות בקנה אחד עם המגמה התפיסה הערכית המגולמת בחוק המוצע… מוצע כי חוק הארכיונים ייבחן ומגבלות הזמן על עיון במידע יצומצמו בעתיד למינימום החיוני" (דברי ההסבר סעיף 13(ד), הצ"ח תשנ"ז 398). חלפו 9 שנים ודבר לא נעשה. התקנות החדשות רק מחמירות את המצב במה שיש בהן ובמה שחסר בהן (הסדרים שיגבילו את סמכותם של נציגי היחידות שמהן הגיע חומר ארכיוני לגנזך).

.

התקנות החדשות ממירות את ההסדר של "חוקר מורשה" בהסדר של "בקשה" - בקשה לעיין בחומר שנמצא בתקופת הגבלה על פי התקנות (50 שנה במקרה של תיעוד בענייני ביטחון). הסדר זה, שנקבע בזמן שיצחק רבין שימש כשר ביטחון וכראה"מ, בא לאפשר עיון בחומר ארכיוני מוגבל, הפך עד מהרה למכשיר ל"סינון" חוקרים ומחקרים בלתי רצויים בעיני מערכת הביטחון (ראו דו"ח מבקר המדינה 47(ב) ע' 906; דו"ח מבקר המדינה 50ב 712, 719-720; ראיון עם הגנז הקודם, ד"ר טוביה פרילינג, מידע 2002 12, 23). התקנות החדשות לא משנות הרבה בהסדר זה חוץ מאת השם. אבל מה שהדאיג אותי בדברי פרונידליך היתה הטענה, שההסדר הזה "נוצל לרעה" - יותר מדי בקשות לקבלת מעמד של "חוקר מורשה" - ושמעכשיו יקפידו בגנזך שהסדר זה יהיה חריג. אני מקווה שבעקבות הדיון שהיה לנו יבחן הגנז שוב את עמדתו זו. זאת במיוחד לאור העובדה, שהוא עצמו אמר, שהעובדה שחוק חופש המידע לא הוחל על הארכיונים היתה "תקלה חמורה". כשלעצמי איני נזקק לתחולה הישירה של חוק חופש המידע. איני מעלה על הדעת שבית משפט יאשר את הסברה, כאילו מידע שכפוף להוראות חוק חופש המידע הופך להיות מוגבל לחלוטין כמעט הופך, עם הגעתו לגנזך המדינה, למוגבל כמעט לחלוטין באופן שהעיון בו הופך מזכות (זכות שכמובן כפופה לחריגים שבחוק חופש המידע) לחסד.

.

ד"ר פרוינדליך גם התייחס להארכת תקופת ההגבלה על חומר ארכיוני של השב"כ והמוסד (ויחידות ביטחוניות נוספות) מחמישים לשבעים שנה. לדבריו התבצע "פיילוט" שבמסגרתו נבדק חומר מדגמי והוא השתכנע שלא ניתן לחשוף אותו (את זה קראתי כבר אצל אורן פריסקו ב"העין השביעית"). הוא הוסיף ואמר, שהוא בספק אם ניתן יהיה לחשוף את החומר שבו מדובר גם בתוך התקופה של שבעים שנה, ובכך ענה על השאלה ששאלתי (בפסקה 35) במסמך ההערות שלי: "מי שמתחמק מהדיון הציבורי המתחייב וממציאת איזון ראוי עתה, לאחר שחלפו חמישים שנה, ימצא את עצמו באותה צומת בתום התקופה הנוספת - בעוד פחות מ-9 שנים... מה יהיה אז? אישור 'הפיתרון הקל' והגורף יבטיח חזרה על התרחיש שלו אנו עדים עתה: הפרה של הדין, הימנעות מחשיפת חומרים שהגיעו לפרקם, ופנייה למועצת הארכיונים בדרישה לאשר הארכה נוספת של תקופת ההגבלה". מסתבר שגם גנז המדינה מעריך שכך יהיה.

.

כדי לרכך את הגלולה המרה הפציר פרוינדליך באנשי השב"כ והמוסד לעשות מאמץ ולפרסם חומרים ארכיוניים ככל שניתן, ולמצער - לפרסם מחקרים שהם עצמם ביצעו. מחקרים "מטעם" שלא ניתן לבקר אותם על ידי בדיקה של החומר המקורי הם מתכון להטייה של המחקר ושל הזיכרון. ומכל מקום, מאמץ גדול הם לא יעשו - הם הרי מתעלמים מהדין שלפיו היה עליהם לחשוף חומרי ארכיון בני חמישים שנה ויותר. על פניותיו של הגנז הקודם בעניין זה הם פשוט צפצפו (ראו: יוסי מלמן "הסודות הנצחיים של השב"כ הארץ 24.12.04) ואת הארכת תקופת ההגבלה על החומרים "שלהם" הם יזמו רק לאחר שהעיתונאים ד"ר רונן ברגמן ויוסי מלמן ביחד עם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" עתרו נגדם לבג"צ (את העתירה תוכלו לקרוא כאן; ראו גם יוסי מלמן "היסטוריה שמורה למקורבים בלבד" הארץ 6.4.09).

.

לבסוף התייחס ד"ר פרוינדליך לוועדת השרים, שדנה בהגבלות מיוחדות על עיון בחומר ארכיוני, וסיפר שלעיתים היא מחליטה להטיל חיסיון על חומר ארכיוני בניגוד לעמדתו. השבתי, שלפי סעיף 10(ג) לחוק הארכיונים וועדת השרים יכולה רק לאשר או לדחות את החלטת הגנז - היא אינה מוסמכת להחליט בעצמה על מגבלות עיון בניגוד לעמדתו. אני רק מקווה, שבפעם הבאה שהשרים יבקשו להגביל עיון בחומר ארכיוני בניגוד לדעתו, יעשה הגנז שימוש בדברים אלה ופשוט יאמר להם "לא!".

.

את ההרצאה שלי סיימתי בסיפור רחוק במרחב ובזמן: הזכרתי את "הפשעים של קיסינג'ר בצ'ילה" בשנת 1973: אירגון ההפיכה נגד ממשלתו הנבחרת של איינדה - מרחץ דמים שכלל רצח של אזרחים אמריקאיים. עניינים סודיים ללא ספק, אמרתי, אבל האם החברה האמריקאית לא זכאית לנהל דיון ציבורי במעשים כאלה שנעשים מטעמה ובשמה? אמרתי שגם החברה הישראלית זכאית לדיונים מושכלים יותר משיחות סלון על גרעינים. אבל ביני לביני - אני עדיין לא בטוח שחברה שמשקיעה כל כך הרבה מאמצים כדי לברוח מהווה שלה, רוצה באמת לדעת משהו על העבר.

.

דיווח של תום שגב ב"הארץ" 4.12.09

תכנית כנס הארכיונאים באתר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

מסמך ההערות שלי באתר האיגוד לארכיונאות

המשטרה הבריטית עוצרת ללא עילה כדי להעשיר מאגר די.אן.איי

משהו שכבר קראתי עליו בדיווחים מבריטניה, ונכלל עכשיו בדו"ח של ארגון המייעץ לממשלה : "המשטרה הבריטית עוצרת תושבים רק כדי לצרף דגימות של הד-נ-א שלהם למאגר הגנטי, אולם כלל לא ברור באיזו מידה מאגר זה תורם ליכולת החקירה של המשטרה." (הארץ 25.11.09). כזכור לפני כשנה פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) שעל הממשלה הבריטית למחוק ממאגר הדי.אן.איי דגימות של אנשים שלא הורשעו (הארץ). אבל לפחות לעת עתה הממשלה מסרבת ומנסה למצוא איזו פשרה - להחזיק דגימות של חפים מפשע לתקופה קצרה יותר מזו הנהוגה היום (guardian, Liberty ).

בחודשים האחרונים, במסגרת המאבק במאגר הביומטרי, טענו שוב ושוב: משאבי מידע וכוח מנוצלים לרעה על ידי השלטון. לא שבגלל זה צריכים למנוע מהמשטרה ומגופים שלטוניים אחרים את היכולת למלא את תפקידם. אבל את המשאבים הרגישים הללו צריכים לתת להם "ביד קפוצה".

.

כפי שכתבתי השבוע לצוות השרים שבחן את עניין המאגר הביומטרי: "השאלה איננה רק האם המדינה תצליח לשמור על משאב זה מפני גורמים חיצוניים אלא גם "מי ישמור על השומרים" – השומרים דהיום, והשומרים שיהיו מחר, שעה שאתם כבר לא תהיו בעמדות מפתח שיאפשרו לכם לפקח עליהם. כמו מאגרי מידע ציבוריים אחרים, צפוי גם המאגר הביומטרי להוות מוקד ללחצים חוזרים ונשנים מצד גורמים ציבוריים ופרטיים, שירחיבו את השימושים שייעשו במידע הרגיש (function creep). כך אירע, למשל, למאגר הרגיש של הרשות לאיסור הלבנת הון, שאושר במקור כאמצעי למלחמה בהון השחור, ומאז הורחבו השימושים שנעשים בו והוא משמש בעיקר לחקירת עבירות קלות בהרבה. הרחבת השימושים צפויה לגלוש גם למגזר הפרטי. אגב, הפעם החל התהליך בשלב מוקדם במיוחד: המאגר הביומטרי תוכנן כדי לענות על צרכי משרד הפנים, אבל עוד לפני שהגיע לכנסת כבר הצליחה גם המשטרה להניח עליו את ידה. הרחבת השימושים נעשית פעמים רבות גם בניגוד לדין. כך, למשל, עוד לא יבשה הדיו על חוק נתוני תקשורת, ובועדת החוקה נדהמו לגלות שהמשטרה חורגת מסמכויות המעקב מרחיקות הלכת שהוא מקנה לה. בעשור האחרון פורסמו דו"חות חמורים על חריגות שנעשו בהאזנות סתר. אכן, העובדה שסמכויות מנוצלות לעיתים לרעה, ושכל דמוקרטיה יודעת עליות ומורדות, אינה יכולה לבדה למנוע מתן סמכויות וכלים חיוניים בידי הפקידות וגורמי אכיפת החוק, אבל היא חייבת להוות שיקול במיוחד כאשר מדובר בסמכויות ואמצעים מסוכנים כמו המאגר הביומטרי. לבטח שאין להסתפק באמירות, כמו, למשל (זו של חה"כ מאיר שטרית בדיוני ועדת המדע עמ' 82), "השתכנעתי מדברי המשטרה שאין להם כוונה להשתמש בזה לרעת האזרחים".

הממשלה הבריטית הגיבה ואמרה שהמאגר הוא "כלי חיוני למלחמה בפשיעה" ושבזכותו "נמצא קשר בין יותר מ-410 אלף פשעים עם תוקפים אפשריים". זוהי כמובן אחיזת עיניים - נתון טפשי ולא רלבנטי: איזה קשר "נמצא"? בכמה מקרים אותרו בזכות המאגר תוקפים בפועל - "לא אפשריים"? מתוכם, בכמה מקרים היה מדובר בדגימות של חפים מפשע, שרק אותן תובעים פעילי זכויות אדם (ובית הדין האירופי) למחוק מהמאגר? ועד כמה סייע המאגר במקום שאמצעים אחרים, פוגעניים פחות, לא היו יכולים לעשות זאת? בקיצור: מהי בדיוק התועלת של הפגיעה הקשה בזכויות האדם ועד כמה היא שקולה כנגד המחיר? אם תהיתם איזה דיווחים נקבל כאן בארץ על "הפיילוט" של המאגר הביומטרי - זה מה שנקבל. מי ששולט במאגר הוא ששולט במידע והוא שיכול להפעיל מניפולציה מה נדע ומה לא. וכמו שאמר לי בקריצה חמי פקר, נציג המועצה לביטחון לאומי (שדחפה בפראות להקמת המאגר בניגוד לעמדת השב"כ והמוסד - ראו "מקור ראשון" 20.11.09): "אתה מכיר פיילוט שאינו מצליח?"
.

נקודה נוספת למחשבה: הכותרת של הדו"ח הבריטי היא:

‘Nothing to hide, nothing to fear’?

קריאה נוספת:

Anna Fairclough "New DNA policy as flawed as the old" Guardian 12.11.09

Police arrest people just to create DNA records, claims ex-officer OutLaw 24.11.09

Graham Fitzgerald " Police 'Making Arrests Just To Get DNA' " SkyNews 24.11.09
Simon Rogers " DNA database: which police force takes the most samples?" Guardian 24.11.09
" FactCheck: black men on the DNA database" Cannel 4 24.11.09
" Police making arrests 'just to gather DNA samples" BBC News 24.11.09

הרמטכ"ל והפוליגרף

הרמטכ"ל ינהיג בדיקת פוליגרף למאות קצינים כתנאי לקבלת דרגת סא"ל. כך מדווח עיתון הארץ: "כחלק ממלחמתו בהדלפות לכלי התקשורת מתוך צה"ל, קבע אשכנזי כי מה-1 בינואר יידרשו מאות קצינים לעבור את הבדיקה כתנאי להעלאה בדרגה מרב סרן לסגן אלוף". עוד נאמר, כי הצבא שינה את גישתו לעניין ההדלפות בעקבות מלחמת לבנון השנייה. במטכ"ל טענו ששיחות תכופות של קצינים עם עיתונאים גרמו לפרסום מידע רגיש, שסיכן את הכוחות. בפועל, היתה למהלכים סיבה משמעותית נוספת: ניסיון של הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, לבלום את גל הפרסומים השליליים נגדו בעיתונים ולהרתיע קצינים מפני מתיחת ביקורת והדלפת פרטים מתחקירי המלחמה (ראו: גלובס 22.8.06 ו-הארץ).

.

וזוהי בדיוק הבעיה עם ההדלפות, בצבא ובכלל: לא כל כך נוח לשבח אותן, אבל לפעמים הן מהוות מנגנון פיקוח חברתי חשוב, במיוחד כשמדובר בגופים ציבוריים שמחוייבים במתן דין וחשבון (accountability) כלפי הציבור. בדרך כלל הבעיה של מי שנלחם בהדלפות אינה פגיעה בביטחון המדינה, אלא העובדה שהציבור מקבל דיווח על התנהלות בעייתית שלו או של אחרים בארגון.

.

אבל יותר מהשאלה נגד אילו הדלפות נלחמים ומדוע, חשובה השאלה - כיצד: על מה מבוסס הנוהל, שלפיו מאות קצינים, שמעולם לא נחשדו בהדלפה, יצטרכו לעבור את הבדיקה המשפילה והלא מהימנה הזו. האם הרמטכ"ל עבר קודם להכרזתו החגיגית על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה? הנה כמה דברים שאומרת ההנחייה (מס' 3.1102):

.

"חקירה באמצעות מכשיר פוליגרף היא הליך חודרני מאוד, ועלולה להיות חוויה רגשית בלתי נעימה ואף משפילה... בדיקת פוליגרף נתפסת בעיני הציבור כ'מכונת אמת'... בניגוד למהימנות האמיתית של המכשיר אשר שנויה במחלוקת. על כן יש בשימוש במכשיר הפוליגרף פוטנציאל ממשי של הטלת כתם חברתי קשה על חפים מפשע... לצד הפגיעה הטבועה בזכויות הקיימת בעצם השימוש במכשיר הפוליגרף, בשיטה זו או אחרת, נאלץ הנבדק בשיטת שאלות הביקרות, על מנת 'לעבור בשלום' את הבדיקה, לחשוף בפני הבודק כל פרט מציק בעברו, לרבות נושאים אינטימיים או מעשים בלתי ראויים חסרי חשיבות ופעוטי ערך שנעשו לפני שנים רבות... מדובר אפוא בחדירה בוטה, בלתי נעימה ואף משפילה לפרטיותו של הנבדק, בעניינים ובפרטים שאין להם כל נגיעה לנושא הנחקר. זוהי פגיעה חמורה בגרעין הקשה של זכות האדם לפרטיות המהווה גם פגיעה בכבודו של אדם... שאלת האיזון החוקתי מעוררת גם את השאלה, האם יכול אדם להסכים לוותר על זכויותיו, ואם כך הדבר מהן הדרישות המהותיות לקיומה של אותה הסכמה... אין, כמובן, די בקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, אלא יש גם לוודא כי בדיקת הפוליגרף היא האמצעי הראוי והמידתי להשגת אותה תכלית. בעיית מהימנות הבדיקה שתוארה לעיל מציבה קושי ניכר בעמידה בנטל זה. מהאמור גם נגזר, כי אין להתיר בדיקת פוליגרף כאשר קיימת דרך אחרת, לגיטימית ומקובלת, להשגת מטרת הבדיקה.

נוכח הפגיעה בזכויות יסוד מוגנות הכרוכה בבדיקת הפוליגרף, ובעיקר פגיעה בזכות לפרטיות, העלולה גם כדי פגיעה בכבוד האדם, ולאור בעיות אמינות לא קלות של הבדיקה, ככלל אין לבצע בדיקת פוליגרף נוהלית על ידי רשויות המדינה אלא על פי הסמכה מפורשת בחוק או על פיו. הסכמה בחוק לביצוע בדיקות פוליגרף קיימת כיום רק בנוגע לבדיקות סינון ביטחון לשם 'קביעה של התאמה ביטחונית של אדם לתפקיד או למשרה שסווגו בסיווג ביטחוני' בהתאם ל... חוק השב"כ... יודגש, כי הסדר זה הוא הסדר ממצה ואין לבצע בדיקת פוליגרף נוהלית לצרכי סינון ביטחון שאינה מותרת בו במפורש... שימוש בבדיקת פוליגרף שאל במסגרת הליך חקירה סטטוטורי.. יותר רק במקרים מיוחדים, כאשר אינטרס ציבורי חיוני מצדיק זאת, ובאישור מראש מאת היועץ המשפטי לממשלה... ככלל, בדיקה של הדלפה מגוף ציבורי לאיתור המדליף, אינה, כשלעצמה, בגדר 'המקרים המיוחדים' כאמור. רק מקום שמטרת החקירה/בדיקה כרוכה בהגנה אל אינטרס חיוני אחר... עשוי המקרה להצדיק שימוש בבדיקת פוליגרף...

הנחיה זו תחול על כל רשויות המדינה, לרבות צה"ל, משטרת ישראל ורשויות הביטחון האחרות."

מיחשוב בתי המשפט מחייב גישה חדשה

השבוע הגיעה לסיומה התדיינות ארוכת שנים, שניהלה האגודה לזכויות האזרח בבג"צ בדרישה לבטל את המגבלות על עיון בתיקי ההתדיינות בבית המשפט. פסק הדין דוחה את העתירה ואולם כפי שניתן ללמוד ממנו, ניהול שתי עתירות במשך שש-עשרה שנים תרם לקידום זכות העיון בארכיון בתי המשפט ולהבהרת האיזון הראוי בינה לבין הזכות לפרטיות.

העתירה הראשונה הוגשה בשנת 1993 ונמחקה בהסכמה לאחר ששר המשפטים הודיע לבג"צ, כי יפעל ליישום מסקנות וועדה מיוחדת - "ועדת גרוס", שהמליצה על קביעת הסדר חדש לעיון בתיקי בית המשפט. "הנחת היסוד" פסקה הועדה, "הינה, כי ראוי שזכות הפומביות תחפוף את זכות העיון, ולא יתכן מצב שבו ניתן יהא לעקוף את עקרון הפומביות על-ידי איסור עיון בתיקי ומסמכי בית המשפט." (הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם בראשות השופט יהושע גרוס, יוני 1994).

אלא שההמלצות לא יושמו ולכן הוגשה בשנת 1997 עתירה חדשה שרק בעקבותיה התקין שר המשפטים תקנות חדשות לעיון בתיקי בית המשפט. או אז, הוגשה עתירה מתוקנת, שתקפה את התקנות החדשות בשל הדרישה לנמק בקשת עיון.

בפסק הדין קובע בית המשפט העליון ש"זכות העיון נגזרת מהעיקרון בדבר פומביות הדיון" ואולם היא אינה חופפת בהכרח "במלוא היקפה … את עקרון פומביות הדיון", ויש לאזנה אל מול פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות ואינטרסים מוגנים אחרים: ההגנה על שמו הטוב של אדם, שמירה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הגנה על ההליך השיפוטי, על סודות מסחריים, רגשות הציבור, האינטרס הציבורי בשימורו הפיזי של תיק, וכן האינטרס שבניהול המשאבים של מערכת המשפט (פסקאות 21-22). לצורך איזון זה נדרש מבקש לנמק את רצונו לעיין בתיק התדיינות, ובית המשפט יכול לשקול את הבקשה וגם לדחות אותה. ועדיין, "הכלל הינו כי יש להתיר עיון בתיקי בית משפט כך שנטל השכנוע בדבר מניעת העיון מוטל על המתנגד לו." (פסקה 25).

פסק הדין גם מתייחס לשינויים הנמצאים כהיום בהתהוות עקב העלאת תיקי בתי המשפט למערכת אלקטרונית, שינויים אשר עם הנהגתם יצריכו בוודאי התאמה של תקנות העיון". באחרית הדברים (בפסקה 33) כותבת הנשיאה ביניש:

"בתום המסע שערכנו לעניין מהותה והיקפה של זכות העיון והדרכים למימושה, איננו יכולים להתעלם מכך שסוגיית היקפה של זכות העיון בתיקי בית המשפט הנגזרת מעקרון פומביות הדיון הינה סוגיה דינמית המחייבת בחינה עדכנית מעת לעת. כיום, הדבר נובע בעיקרם של דברים מן ההתפתחויות הטכנולוגיות במערכות הממוחשבות של בתי המשפט בישראל, ובמיוחד בשים לב למערכת ניהול התיקים המוטמעת בימים אלו בכלל בתי המשפט בישראל, המאפשרת מבחינה טכנולוגית לעיין בכלל מסמכי התיקים המתנהלים בבית המשפט דרך אתר האינטרנט של הרשות השופטת. מערכת זאת, מקדמת אמנם את נגישותו של הפרט לתיקי בית המשפט אך מציבה מנגד סוגיות מורכבות הנוגעות לזכויות ואינטרסים של צדדים להליכים אלו ובראשם הזכות החוקתית לפרטיות ואפשר שמצב זה מחייב חשיבה מחודשת באשר להסדר הראוי לעיון בתיקי בית המשפט. עניין זה לא היווה חלק מהדיון בעתירה שלפנינו ואינו מתאים בשלב זה לבחינה על-ידינו. עם זאת, נעיר כי המצב שנוצר מחייב שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול המותאם להתפתחויות ולנסיבות החדשות שנוצרו. לפיכך, הננו בדעה כי הגיעה העת לבחינה מחודשת של תקנות העיון, וזאת על רקע המציאות החדשה ולאו דווקא מטעמיה של העתירה."

העלאת תיקי ההתדיינות לרשת האינטרנט, כמו הפרסום הדיגיטלי של פסקי הדין, יוצרת מהפכה ומציבה איומים חדשים לזכות לפרטיות. כפי שהעיר כבר שופט בית המשפט השלום, יונה אטדגי:

"ספק אם ועדת גרוס או מתקיני תקנות העיון צפו את המצב הנוכחי, שבו כל פסקי הדין (שאין עליהם איסור פרסום) של כל הערכאות השונות נתונים לעיון על ידי כל דיכפין באמצעות האינטרנט, וספק אם מי שהתיר פרסומם של כל פסקי הדין באמצעות האינטרנט החליט לעשות זאת בהתאם לתקנות העיון דווקא." (ת"א (ת"א) 42687/03 פולידאן נ' מנהל המכס).

סעיף 83 לחוק בתי המשפט מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות להסדרת "פרסום פסקי דין של בתי המשפט" ואולם לא מצאתי תקנות כאלו (להבדיל מהתקנות שמסדירות את עיון בתיקי בתי המשפט). להערתו של השופט אטדגי ניתן להוסיף: ספק גם אם מי שהתר את פרסומם של כל פסקי הדין באינטרנט נתן את דעתו על ההשלכות שעלולות להיות לפעולה זו על אותם אינטרסים מוגנים, שעלולים להיפגע אם תינתן זכות עיון בלתי מוגבלת בתיקי ההתדיינות.

בשנים האחרונות דחתה הנהלת בתי המשפט תלונות אזרחים, שנפגעו בשל פרסום פסקי הדין בעניינם באינטרנט, מתוך הנחה שהפרסום הדיגיטלי מהווה המשך ישיר ומתחייב מעקרון פומביות הדיון (ראו למשל: הנהלת בתי המשפט, דו"ח תלונות הציבור לשנת 2007, ע' 33).

אלא שהנחה זו אינה ברורה מאליה, כפי שניתן ללמוד גם מפסק הדין החדש: אם זכות העיון בתיקי בתי המשפט, חרף היותה נגזרת של פומביות הדיון, אינה אוטומטית וניתן להגבילה לשם הגנה על זכויות חוקתיות אחרות, כי אז גם פרסום פסקי הדין באינטרנט יכול שיוגבל באופן שיאזן טוב יותר בין האינטרסים המתנגשים. כזכור גם הנהלת בתי המשפט הגיעו למסקנה זו ופועלים לבחינה מחודשת של הסוגיה.

ראו עוד:

בתי המשפט מסתתרים מהציבור TheMarker 20.10.09

ביניש: מערכת המחשוב החדשה תחייב לצמצם את זכות העיון בתיקים - גלובס 8.10.09

הציבור מוזמן להשפיע על חופש העיון בארכיונים

באתר גנזך המדינה מזמינים את הציבור להגיש הערות ולהגיב לטיוטת תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התשס"ט- 2009.

.

על הכוונה לתקן את תקנות הארכיון נודע לי לראשונה במהלך התדיינות שניהלתי בשם העיתונאי והחוקר גרשום גורנברג, לאחר שבקשתו לעיין בחומר בארכיון צה"ל נתקלה בסרוב.

.

בעקבות זאת התכתבתי לפני כשנה עם משרד ראש הממשלה ועם גנז המדינה על טיוטת התקנות הקודמת, ולמרות שיש בינינו חילוקי דעות מהותיים לגבי נוסח התקנות, שמחתי ללמוד שבכוונתם להזמין את הציבור להעיר לטיוטת התקנות. יתר על כן, גנז המדינה נעתר לבקשתנו ודחה את המועד להגשת התגובות בחודש ליום 20.11.2009 וזאת בשים לב לכך, שאנשי האקדמיה והמחקר נמצאים בפגרה עד לאמצע חודש אוקטובר.

.

הגבלת חופש המחקר בגנזך המדינה משבשת את חקר העבר ומונעת מאיתנו להפיק ממנו לקחים, שחיוניים לחיינו בהווה ובעתיד. היא פוגמת בשיח הציבורי הדמוקרטי, ומאפשרת ליחידים לקבוע מה טוב לאזרח לדעת – ועקב כך – מה טוב לאזרח לחשוב (ראו דף מרכזי באתר האגודה בנושא חופש העיון בגנזך המדינה).

עכשיו רק נותר לקוות שעיתונאים, חוקרים והציבור בכללותו יטרחו ויביעו את דעתם על התקנות.

.

אין לנו דעה על הדרך שבה בוחרות הממשלות להתנהל

ג'ים פאולי, דירקטור האחראי על תחום הבטחון בחברת EDS שמוזגה לתוך HP, התארח בכנס הממשל המקוון שנערך אתמול באיירפורט סיטי והתייחס, בין היתר, למעורבות של החברה שלו בפרויקט המאגר הביומטרי של ממשלת ישראל (ידיעה של אור הירשאוגה ב-TheMarker מהיום). ביחס לפגיעה בזכויות האזרח שעשויה להיגרם משיתוף המידע בין החברות המסחריות לרשויות הממשלתיות, אמר פאולי:

"המדיניות הממשלתית קובעת כיצד יטופל המידע הפרטי. EDS עוזרת לממשלה לבצע את מה שהיא בוחרת לעשות. אין לנו דעה על הדרך שבה בוחרות הממשלות להתנהל".

ובאמת, למה שתהיה להם דעה? לא מספיק שזה משתלם? במה זה שונה, למשל, מ-At&T שסייעה לממשל בוש לבצע האזנות סתר בלתי חוקיות, או מסיסקו שראתה בצנזורה בסין הזדמנות עסקית? כאילו שלנוקיה וסימנס יש דעה על האופן שבו מדכא המשטר האיראני את מתנגדיו בעזרת מערכות ניטור שהן התקינו. לסימנס, אגב, יש היסטוריה ארוכה של "אין דעה": במלחמת העולם השניה העביר הקונצרן מפעלים למחנות ריכוז כדי להעסיק עובדי כפייה (יד ושם). מעניין רק אם לחברת דגוסה (Degussa), היתה דעה כלשהי בזמן שייצרה ציקלון B עבור מחנות ההשמדה ועשתה שימוש בשיני הזהב של הקורבנות, או שגם היא רק עזרה "לממשלה לבצע את מה שהיא בוחרת לעשות".

אבל מסתבר של-EDS דווקא יש דעה, והיא גם דואגת לשווק אותה לציבור, כמובן בלי שום קשר לאינטרס העסקי שיש לה: רק לפני כשנה, שעה שממשלת ישראל החליטה על הקמת המאגר הביומטרי, התבטא מנהל המגזר הציבורי ב-EDS בביטול ביחס לחששות לפגיעה בפרטיות ואמר: "זוהי תופעה מתקדמת בכל העולם ואין צורך לעמוד כנגדה, אלא לקחת ממנה את היתרונות. כל מי שמגיע לארה"ב – נלקחות ממנו טביעות אצבע. אז למה ששם יהיה מאגר ואצלנו לא?" (כתבתי על זה). גם אז לא דייק נציג EDS: ארה"ב לא העזה להקים מאגר ביומטרי של אזרחיה שלה. לטיעון האינטיליגנטי של "למה ששם יהיה מאגר ואצלנו לא" אני מעדיף שלא להתייחס.

בסופו של דבר, זה באמת לא משנה אם ל-EDS יש או אין דעה על האופן שבו בוחרות ממשלות להתנהל. חשוב יותר שלנו תהיה דעה על האופן שבו EDS וחברות מסחריות אחרות בוחרות להתנהל.

(עוד דוגמאות: היטלר קלקל את חגיגות המאה לחברת פורשה)

עודד ירון "הרשימה השחורה של החברות המסייעות לסין לשלוט בסין" הארץ 4.2.10

'קרנבל ואהבה וכדורגל' - שימוש הוגן והזכות לתרבות

"האם יישארו 'קרנבל ואהבה וכדורגל' כסמל לחופש, למנעמי החיים שכל אחד יכול לקחת בהם חלק, או שהכדורגל (כמו ענפי ספורט אחרים) יהפכו לבידור רק עבור מי שידם משגת לשאת בתשלום כזה או אחר בגין הצפייה בהם?"

בשאלה זו פותחת שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, מיכל אגמון-גונן, פסק הדין מהיום ומשיבה בחיוב: שידור חי של אירוע ספורט באינטרנט בשיטת ה-Streaming אינו מפר את זכויות השידור הטלוויזיוניות, ואפילו היה מדובר בפגיעה בזכויות יוצרים, עדיין מדובר ב'שימוש הוגן', כל עוד השימוש באתר אינו שימוש מסחרי (גלובס; הארץ דה-מארק; כלכליסט; ת"א (תא) 1636/08 פוטבול בע"מ נ' פלוני).

אין זו הפעם הראשונה שהשופטת אגמון גונן מגינה על זכויות דיגיטליות. חופש הביטוי ברשת והזכות לפרטיות ולאנונימיות, כבר היוו בסיס לפסיקות קודמות שלה, שצמצמו את הנסיבות שבהן תחשף זהות של גולש על יסוד הטענה שפרסם לשון הרע ברשת (ראו: פס"ד בעניין סבו, שערעור עליו תלוי ועומד בבית המשפט העליון – ע"א 256/08; המשנה לנשיאה רבלין שאמור לדון בערעור, יושב גם בראש ההרכב שדן בערעור על פסק דין חשוב אחר שניתן בסוגיה בעניין רמי מור - ע"א 4447/07; ראו דיווחי עיתונות: ביהמ"ש מגן על הגולשים: זהות גולש שהשמיץ תיחשף רק במקרים חריג, גלובס 11.11.07; הארץ; ynet).

גם בפס"ד מהיום קובעת השופטת אגמון-גונן רף גבוה ומחמיר למי שמבקש לחשוף זהותו של גולש באינטרנט, הפעם במקרה של טענה על הפרת זכויות יוצרים. אבל הפסיקה מהיום קובעת קביעות חשובות גם בעניינים מהותיים: האיזון הראוי בין זכויות יוצרים לבין זכויות המוני הגולשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. הקביעה המהותית והחשובה ביותר, לפחות לדידי, היא זו הרואה בזכויות השימוש, ולא רק בזכות היוצרים, זכות יסוד חוקתית. להלן מספר מובאות חשובות מפסק הדין.

"זכויות המשתמשים, ובתוכם זכות היצירה נובעים או נגזרים במישרין מכבוד האדם שהיא הזכות החוקתית בהא הידיעה…

אחד היתרונות העצומים של העידן הדיגיטלי ורשת האינטרנט הוא הנגישות ליצירות אחרות והאפשרות ליצור יצירה תוך שימוש בחומרים זמינים ברשת.… אין זה ראוי כי מי שמנסה לערוך סיפור, קטע מוסיקה או סרט באמצעות הטכנולוגיה הדיגיטלית והיצירות ברשת, יצטרך להביט כל הזמן לאחור כדי לבדוק האם אין בעל זכויות יוצרים כזה או אחר בעקבותיו. יש לציין לעניין זה כי בדרך כלל התובעים הן תאגידי תקשורת או בידור ענקיים, ולמולם גולש או גולשים בודדים… אין לאפשר חשיפה והרתעה של השחקנים ברשת, ע"י חשיפת שמותיהם וזהותם בכל מקרה של טענה לעוולה.

השימוש ההוגן הינו לב ליבו של האיזון בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים בין זכויות היוצרים לנחלת הכלל. בין זכות הקנין לזכות להשתתף ביצירת תרבות וצריכתה… זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור… השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור… מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות. כדי לאזן באופן ראוי בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים, לזכויות היוצרים ונחלת הכלל יש לראות בזכויות המשתמשים זכויות, ובשימוש ההוגן זכות. הזכויות התרבותיות, המהוות חלק מזכויות המשתמשים הוכרו כזכויות אדם במשפט הבינלאומי.

זכויות המשתמשים מתנגשות לעיתים עם זכות היוצרים. על כן ההכרה בזכות להשתתף בחיי התרבות, וליהנות מתוצרי הקידמה, כזכות חוקתית שתממומש במסגרת השימוש ההוגן, תביא לאיזון ראוי בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים."

תוספת מאוחרת: ידידי חיים רביה מבקר את פסק הדין. כמו שכתבתי ליהונתן קלינגר יש לי עוד הרבה מה ללמוד בזכויות יוצרים, אבל מסתבר שזה לפעמים יתרון, משום שגם אם יש בפסק הדין קביעות מסוימות שהלכו רחוק מדי, כדבריך, לא היה בכך כדי לפגום בקורת הרוח המרובה שחשתי כשקראתי אותו. בראש וראשונה שמחתי מהשיח החוקתי על שימוש הוגן ועל נחלת הכלל.

באשר לביקורת של חיים רביה, וגם כאן אשאר ב"רוח הדברים" ולא בפרטים, רביה כותב:

"החלטת השופטת אגמון-גונן נושאת אופי אידאולוגי חריף. היא יוצאת לשינוי איזונים הקובעים מימים ימימה בחוק. במסעה זה, היא משתמשת לעתים בטקסטים דמגוגיים... (וכאן הוא מביא ציטוט, שהביאה השופטת אגמון-גונן מהבלוג של יהונתן קלינגר)ובעיקר היא נסמכת על כתיבה אקדמאית ענפה. זה כשלעצמו יוצא דופן: פסק-דין, מרתק ככל שיהיה, איננו תזה אקדמאית. הכתיבה האקדמאית תומכת בגישתה של השופטת אגמון-גונן. לעומת זאת, הפסיקה לא תמיד."

אני באמת לא מבין מה הבעיה בשימוש שעשתה השופטת בדבריו של קלינגר, ובמה הם פחות טובים מהשיח ההגמוני, שמטובל אף הוא בטקסטים פיוטיים. שיח זה שם דגש מופרז על זכויות היוצרים, מרחיב באופן מבהיל את היקף תחולתם על חשבון זכויות יסוד אחרות.

דבר נוסף, נכון שפסק דין אינו תזה אקדמאית, אבל הלוואי שהיינו רואים פסיקות רבות יותר שמקיימות דיאלוג עם הספרות האקדמית. הפסיקה האמריקאית שרביה מביא, כדי לבקר קביעות של השופת אגמון-גונן, אינה טובה יותר - לא כאסמכתא משפטית-הילכתית ולא כבסיס לדיון מושכל - מהכתיבה האקדמית, וגם לה יש "אופי אידיאולוגי חריף" של אי צדק חברתי.

***********************************

גיא גרימלנד "מותר להפר זכויות יוצרים באמצעות שימוש הוגן" הארץ דה-מארקר 6.9.09; עומר טנא מריח כמו רוח נעורים הארץ דה-מארקר 6.9.09 ; עמית בן-ארויה השופטת שמאמינה באהבה ובכדורגל - באינטרנט הארץ דה-מארקר 6.9.09; אביב אילון האם מותר לשדר משחקי כדורגל ברשת? / פרשנות ynet 5.9.09; נועם שרביט תקדים: שידור חי של משחק כדורגל באינטרנט אינו מפר זכויות יוצרים גלובס 6.9.09;