יום שלישי, 28 ביוני 2011

הילכת אמסלם לא לבד - בתי המשפט נחלצים להגן על "שמו הטוב" של הגבר הישראלי

מתדלק בתחנת דלק, שהיה קורבן של שוד ברוטאלי, זכה בפיצוי בשל פגיעה בפרטיות ובשם הטוב. חברת החדשות הישראלית שידרה כתבה על שרשרת מעשי שוד בתחנות דלק ובמסגרתה שולב  צילום של התובע מוכה על ידי השודדים. (תא (חי') 6002-09-08 שריף חלבי נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (אילת דגן; 26.6.11)).

בית המשפט קבע כי שידור התצלומים ללא טשטוש פניו של התובע מהווה פגיעה בפרטיות ופוגע בשמו הטוב. על רקע הפולמוס סביב התקנות מצלמות מעקב במרחב הציבורי, משמח לראות שבית משפט מכיר בכך, שיציאתנו למרחב הציבורי אינה מהווה הכשר למעקב מצולם ולבטח לא לשימוש בלתי מגובל בתוצרים של מעקב זה:
"אין בידי לקבל את הטענה לפיה מי שמתדלק בתחנת דלק יודע שהמקום מצולם ובכך הוא נותן הסכמתו כי תמונותיו תתפרסמנה בכל מדיה שהיא. התקנת מצלמות נועדה לשם מניעת פשיעה, הרתעת עבריינים וסיוע לרשויות האכיפה לגלות את העבריינים ולהעמידם לדין. הא ותו לא. כל שימוש אחר בצילומים ראוי שיהיה כפוף לכללים בדבר הסכמת המצולם לפרסום תמונתו ברבים, בעיקר שעה שהצילומים עלולים להביכו או להשפילו."
פרסום תמונת אדם בנסיבות מעין אלו מפר את עקרון "צמידות המטרה" - המטרה שלשמה צולמו התמונות. ניתן לתארו כ"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" (סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות); "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סעיף 2(9)); אפשר אפילו לקבל שמדובר ב"פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2(4))ניתן להניח שאדם מוכה וחבול לא ירגיש נוח מפרסום תמונתו בשעתו הקשה. לאחרונה גם נוספה לחוק הוראה, שרואה כפגיעה בפרטיות גם מקרה של "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה…" (סעיף 2(4א)). בצדק מזכיר בית המשפט את הסעיף החדש, שחוקק לאחר האירוע נשוא התביעה, כסעיף שמצהיר על הדין הקיים. ניתן היה להגיע לתוצאה גם ללא הסעיף החדש באמצעות פרשנות ראויה של חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


אלא שבית המשפט הולך צעד אחד רחוק מדי. הוא קובע שהפרסום מהווה לשון הרע או פגיעה בפרטיות גם בשל כך שהתובע מוצג בו כמי ש"גבריותו" מוטלת בספק:
"יש להניח כי רוב הצופים בשידור יחושו חמלה ואמפטיה לתובע במצבו הקשה כשליבם יוצא אליו. עם זאת, יש מי שיביט על התובע בעין ביקורתית כמי שספג השפלה, לא התגונן ובכך לא שמר על כבודו העצמי ו"גבריותו". התובע, בן מיעוטים, מעיד בתצהירו כי לאחר שידור הכתבה הוא החל לסבול מלעג ובוז של סביבתו הקרובה. בכפר בו מתגורר, מכרים פנו אליו ואל הוריו ופרטו את שראו בסרט תוך זלזול בו, בחולשותיו ובעובדה כי לא התגונן. לעניין זה נקבע בפסיקה כי פרסום יחשב משפיל גם אם נחשב כזה רק ע"י המגזר המסויים בו מתנהלים חיי הנפגע."
ובכן, הבעיה נעוצה בכך שבחברה רווחות עדיין דעות, שלפיהן גבר צריך להתנהג כ"גבר" ולהגן על "גבריותו" וכבודו. שיש כאלה שסבורים שהתובע היה צריך להכות חזרה, גם אם בתגובה היה חוטף מכות רצח. אדרבא - שימות על קידוש השם… הטוב.

זהו המשך ישיר של הלכת אמסלם שמהדהדת שוב ושוב בפסקי הדין. בעניין אמסלם פרסם עיתון כתבה על האולימפיאדה של הקהילה הוורודה. כותרת הכתבה "אמסלם לא לבד" עשתה שימוש בשמו של שחקן כדורסל, סטרייט בכל רמ"ח אבריו, שמנבלי הפה מבין אוהדי הקבוצה היריבה היו נוהגים לכנותו בכינויים שונים, לרבות הכינוי "הומו". בית המשפט פסק שיש בפרסום משום לשון הרע וזאת כיוון שעדיין יש בחברה כאלה הסבורים ש"הומו" זה משפיל ומבזה:
"מקובלת עלי ההשקפה לפי החברה סובלנית ופתוחה יש להתיחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתיחסים לצבע שערו. וכשם שלא יעלה על הדעת לראות עלבון בציון העובדה ששערו של אדם שחור או בלונדיני אין ליחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית. אולם לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות ובמציאות כיום המלה "הומו" מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור… על כן, על כל הצער שבדבר לא נותר לי אלא לקבוע שהאמירה לפי התובע משתייך לקהילת ההומוסקסואלים הינה בגדר עלבון וככזו יש להתייחס אליה." (ת"א 20174/94 אמסלם נ' רשת שוקן בע"מ)
אז תחילה "הומו" היה לשון הרע, עכשיו גם הצגתו של אדם כנטול "גבריות" "ראויה".
מה השלב הבא? אדם שישב על הברזלים ביחד עם חבורת בבונים ולא הצטרף להטרדות מיניות של עוברות ושבות - אולי גם הוא עלול להיות מושפל ומבוזה כיוון שאינו "גברי" מספיק?

הפסיקה בסוגיית לשון הרע הולכת בנתיבים ביזאריים ואבסורדיים. אני למשל חי בקהילה גדולה -  סטרייטים והומואים, גברים ונשים, וכל מה שביניהם. ואצלנו זה לא כבוד גדול כל כך להיות "גבר שמתנהג בגבריות" - לבטח לא במובנים "המקובלים" בפסיקה. פרסום שישווה לי תדמית של מאצ'ו, של "גבר ששומר על כבודו", עשוי לפי הפסיקה לסדר לי תביעת פיצויים יפה.

תוך כדי כתיבת הדברים ירדתי לחצר הבניין לעשן סיגריה.
עובר בחור ואומר לי "גבר, יש לך אש?"
אני שולף מצית מהכיס, ובעודי מצית לו סיגריה אומר: "אתן לך אש. אבל למה להעליב?"
פניו לובשות ארשת נבוכה, מבוהלת משהו: "למה, אתה לא גבר?"

אני יודע?
קצת מורכב.
דבר אחד בטוח: לפי ההלכה הפסוקה - לא ממש.
לא תודה.

2 comments:

a אמר/ה...

כל הכבוד על הכתיבה. רק חבל שדעות מיעוט כאלה בחברה שוביניסטית וסקסיססטית, יגיעו לאוזניים ערלות...

יוסי אמר/ה...

מה שמטריף אותי מאז ומעולם במשפט אמסלם זו העובדה שהיה מדובר בכותרת הומוריסטית שברור שלא באה לטעון שאמסלם הומו.

משום מה עורכי הדין התמקדו בטענה (הנכונה) שאין שום בושה בכך שיטענו שאתה הומו. זה אולי לא מדויק, אבל זו לא לשון הרע.

בסדר, אבל לא היה צורך בטענה הזו במשפט. ברור לחלוטין שאם אמסלם היה אכן הומו, הוא לא היה מופיע בכותרת, כי היא היתה מאבדת מהתחכום שלה. כל הרעיון היה סאטירה על כך שהקריאה "אמסלם ההומו" היא הקנטה. דומה הדבר למצב שבו אמסלם היה מגיב לאוהדים בכך שהיה מדביק נשיקה רטובה לאחד מעמיתיו. זה היה מסביר לאוהדים שאין שום קללה בהומוסקסואליות.

וזה בדיוק מה שעשתה אותה כותרת. היא אמרה משהו כמו "אתם חושבים שהומו זו קללה? ובכן, הנה אתלטים שמתגאים בהומוסקסואליות שלהם". ברור לחלוטין שלא היתה כאן טיפת רמיזה לכך שאמסלם הוא אכן הומו.

צריך לזכור גם שלא מדובר כאן באיזשהו חשד אמיתי של האוהדים שאמסלם הוא הומו. אמסלם פשוט היה שחקן הגנה מאוד אגרסיבי, והיה נצמד לשחקנים. לכן, כמו שעושים לפעמים במשחקי כדורסל בשכונה, הדביקו לו את הכינוי "הומו" כי הוא נצמד אל שחקני היריב. אף אחד לא חושב באמת שמי שמשחק אגרסיבי הוא הומו.

מה שכבר כמעט עשרים שנה משגע אותי זה חוסר היכולת להבין הומור. לא השופטים, לא עורכי הדין של העיר, ולא אמסלם עצמו. אני סקרן לדעת עם הוגה הכותרת הצליח להפגין את היכולת האנליטית הדרושה להבין את הכותרת שהוא עצמו רקח, או שמא היכולת להסביר בדיחות שמבינים ומחברים באופן אינטואיטיבי אינה שכיחה.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park