בהמשך לדיון שהיה בכנסת בשבוע שעבר על ההצעה להגדיל את סכום הפיצויים שייפסקו "ללא (הוכחת) נזק", העלה יהונתן קלינגר "הצעה פרקטית לפתרון בעיות אגו", או במילים אחרות - הצעות חשובות, שיאזנו ויצמצמו ניצול לרעה של תביעות לשון רע.
אחת ההצעות החשובות היתה להבהיר אחת לתמיד את מחלוקת הפוסקים בשאלה האם ניתן לפסוק לתאגיד פיצויים ללא הוכחת נזק. הדילמה כאן היא לגבי היחסים שבין סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע לבין סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". קלינגר כבר סקר את המחלוקת ההלכתית. וגם לי יצא לעשות זאת לפני כמה שנים, כשביקשתי למחוק על הסף תביעת SLAPP (סעיף 33 ואילך, pdf) של מעסיק נגד בלוגרית, שסיפרה כיצד נהג בעובדות שמחו על הלנת שכרן. לאחר שהבלוגרית תבעה בבית הדין לעבודה כספים שהיה חייב לה, "מרח" המעסיק תביעת דיבה ותבע 100,000 ש"ח על יסוד סעיף 7א לחוק.
לאחרונה פסקו בתי משפט שלום בשתי הזדמנויות, שתאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי "ללא הוכחת נזק". בת"א (חי') 651-09-09 ש. דופברגר בע"מ נ' חן (ש' רננה גלפז-מוקדי, 16.8.11), נפסק: "המטרה היא לפצות על פגיעה רגשית, נפשית, כאשר זו אינה קיימת במקרה של תאגיד. איני סבורה כי הכוונה היתה לקבוע מקרה ספציפי אשר יגבר על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין ואף איני רואה את ההגיון וההצדקה לכך.".
אתמול קיבלתי מאתר נבו פסק דין בת"א (ראשל"צ) 2437-09 גני תלתלים מרום בע"מ ואח' נ' פרקשנר (ש' בלכר, 9.10.11): "כי הזכות להיפרע פיצויים בלא הוכחת נזק, היא זכות העומדת רק לאדם הפרטי, אדם בשר ודם, להבדיל מתובע שהוא תאגיד. ההבדל בין אישיות משפטית לאדם בשר ודם בהקשר זה, הוא ברור. 'עוגמת נפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש' ".
אני כמובן מסכים עם הקביעות הללו אבל בשתי הסתייגויות.
ראשית, "נזק" אינו נזק ממון בלבד. אפילו אם הנזק היחיד שנגרם לאדם מסתכם בפגיעה רגשית, עדיין ביכולתו לטעון שנגרמה לו עגמת נפש, לתמוך את טענתו בראיה נסיבתית ולבקש מבית המשפט לאמוד את גובה הפיצוי - כל זאת גם ללא סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. סעיף 7א לא נועד למקרה שבו ברור שנגרם נזק, אך יש קושי להוכיחו או לכמתו, אלא נועד להרתיע משמיצים, ולהקל על הנפגע, שיכול בעזרתו לתבוע פיצוי משמעותי מבלי לטעון אפילו שנגרם לו נזק.
שנית וחשוב יותר, במקרה שתאגיד תובע פיצוי "ללא (הוכחת) נזק" - כלומר, כתב התביעה מסתמך אך ורק על סעיף 7א - אין צורך לנהל התדיינות ארוכה לפני שדוחים את התביעה. ראוי לגלגל את התאגיד התובע ממדרגות בית המשפט ולמחוק את התביעה על הסף. זה מה שביקשתי בזמנו במקרה הנ"ל של הבלוגרית. בית המשפט סירב לעשות זאת (אבל עיכב ולבסוף גם מחק את התביעה על יסוד טענות אחרות שהעליתי) בנימוק הבא: "באשר לטענת ב"כ המבקשת ולפיה תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם, כפי שציין ב"כ המבקשת עצמו בבקשה, קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה… ואין צורך להכריע בעניין זה בשלב המקדמי שבו מצוי התיק."
אני משתדל להמעיט בהתייחסות להחלטות שיפוטיות בתיקים שניהלתי - לא "להתווכח" עם השופט/ת מחוץ לאולם המשפט מייד לאחר שיצאתי ממנו. אבל בשים לב לזמן שחלף... לדעתי, הכרעה של "מחלוקת בפסיקה", יכולה וצריכה להיעשות גם במסגרת דיון בבקשה למחיקה על הסף. "יכולה" משום שמדובר בשאלה משפטית גרידא ואין צורך לשמוע עדויות כדי להכריע בה; ו"צריכה" משום שאחרת נגרם עיוות דין לשני הצדדים כתוצאה מניהול התדיינות מיותרת. במקרה של תביעות SLAPP ההתדיינות אולי לא "מיותרת" לתובע, אבל קרבן ה-SLAPP יכול בהחלט גם בלעדיה וכך גם בתי המשפט.
בהקשר אחרון זה, אוכל לפחות לסיים בקורת רוח קלה שעורר אצלי פסק הדין החדש בעניין גני תלתלים. באחרית פסק הדין, לאחר שהיא פוסקת לתובעים "בשר ודם" פיצוי בסך 25,000 ש"ח ודוחה את תביעתו של התאגיד ("ללא הוכחת נזק"), אומרת השופטת:
אחת ההצעות החשובות היתה להבהיר אחת לתמיד את מחלוקת הפוסקים בשאלה האם ניתן לפסוק לתאגיד פיצויים ללא הוכחת נזק. הדילמה כאן היא לגבי היחסים שבין סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע לבין סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". קלינגר כבר סקר את המחלוקת ההלכתית. וגם לי יצא לעשות זאת לפני כמה שנים, כשביקשתי למחוק על הסף תביעת SLAPP (סעיף 33 ואילך, pdf) של מעסיק נגד בלוגרית, שסיפרה כיצד נהג בעובדות שמחו על הלנת שכרן. לאחר שהבלוגרית תבעה בבית הדין לעבודה כספים שהיה חייב לה, "מרח" המעסיק תביעת דיבה ותבע 100,000 ש"ח על יסוד סעיף 7א לחוק.
לאחרונה פסקו בתי משפט שלום בשתי הזדמנויות, שתאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי "ללא הוכחת נזק". בת"א (חי') 651-09-09 ש. דופברגר בע"מ נ' חן (ש' רננה גלפז-מוקדי, 16.8.11), נפסק: "המטרה היא לפצות על פגיעה רגשית, נפשית, כאשר זו אינה קיימת במקרה של תאגיד. איני סבורה כי הכוונה היתה לקבוע מקרה ספציפי אשר יגבר על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין ואף איני רואה את ההגיון וההצדקה לכך.".
אתמול קיבלתי מאתר נבו פסק דין בת"א (ראשל"צ) 2437-09 גני תלתלים מרום בע"מ ואח' נ' פרקשנר (ש' בלכר, 9.10.11): "כי הזכות להיפרע פיצויים בלא הוכחת נזק, היא זכות העומדת רק לאדם הפרטי, אדם בשר ודם, להבדיל מתובע שהוא תאגיד. ההבדל בין אישיות משפטית לאדם בשר ודם בהקשר זה, הוא ברור. 'עוגמת נפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש' ".
אני כמובן מסכים עם הקביעות הללו אבל בשתי הסתייגויות.
ראשית, "נזק" אינו נזק ממון בלבד. אפילו אם הנזק היחיד שנגרם לאדם מסתכם בפגיעה רגשית, עדיין ביכולתו לטעון שנגרמה לו עגמת נפש, לתמוך את טענתו בראיה נסיבתית ולבקש מבית המשפט לאמוד את גובה הפיצוי - כל זאת גם ללא סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. סעיף 7א לא נועד למקרה שבו ברור שנגרם נזק, אך יש קושי להוכיחו או לכמתו, אלא נועד להרתיע משמיצים, ולהקל על הנפגע, שיכול בעזרתו לתבוע פיצוי משמעותי מבלי לטעון אפילו שנגרם לו נזק.
שנית וחשוב יותר, במקרה שתאגיד תובע פיצוי "ללא (הוכחת) נזק" - כלומר, כתב התביעה מסתמך אך ורק על סעיף 7א - אין צורך לנהל התדיינות ארוכה לפני שדוחים את התביעה. ראוי לגלגל את התאגיד התובע ממדרגות בית המשפט ולמחוק את התביעה על הסף. זה מה שביקשתי בזמנו במקרה הנ"ל של הבלוגרית. בית המשפט סירב לעשות זאת (אבל עיכב ולבסוף גם מחק את התביעה על יסוד טענות אחרות שהעליתי) בנימוק הבא: "באשר לטענת ב"כ המבקשת ולפיה תאגיד אינו יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם, כפי שציין ב"כ המבקשת עצמו בבקשה, קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה… ואין צורך להכריע בעניין זה בשלב המקדמי שבו מצוי התיק."
אני משתדל להמעיט בהתייחסות להחלטות שיפוטיות בתיקים שניהלתי - לא "להתווכח" עם השופט/ת מחוץ לאולם המשפט מייד לאחר שיצאתי ממנו. אבל בשים לב לזמן שחלף... לדעתי, הכרעה של "מחלוקת בפסיקה", יכולה וצריכה להיעשות גם במסגרת דיון בבקשה למחיקה על הסף. "יכולה" משום שמדובר בשאלה משפטית גרידא ואין צורך לשמוע עדויות כדי להכריע בה; ו"צריכה" משום שאחרת נגרם עיוות דין לשני הצדדים כתוצאה מניהול התדיינות מיותרת. במקרה של תביעות SLAPP ההתדיינות אולי לא "מיותרת" לתובע, אבל קרבן ה-SLAPP יכול בהחלט גם בלעדיה וכך גם בתי המשפט.
בהקשר אחרון זה, אוכל לפחות לסיים בקורת רוח קלה שעורר אצלי פסק הדין החדש בעניין גני תלתלים. באחרית פסק הדין, לאחר שהיא פוסקת לתובעים "בשר ודם" פיצוי בסך 25,000 ש"ח ודוחה את תביעתו של התאגיד ("ללא הוכחת נזק"), אומרת השופטת:
"לא מצאתי מקום לפסוק לטובת התובעים שכ"ט עו"ד. הגשת תביעה בסכום של 300,000 ₪, העומדת כחרב מתהפכת מעל ראשה של הנתבעת, שהינה אדם פרטי, רק על מנת שכך תעמוד, ללא נקיטה בצעדים מעשיים מינימאליים להוכחתה, ראויה לכל ביקורת וצריך שתבוא במסגרת השיקולים של בית המשפט בפסיקת ההוצאות. בהגשת תביעות מנופחות מסוג זה - גם אם מבוססות הן על גרעין של אמת - יש, מטבעם של דברים, כדי לגרור התדיינות יקרה מן הדרוש (מן המפורסמות ששכ"ט עו"ד שגובה ב"כ הנתבע נקבע, בין היתר, לפי סכום התביעה) וכדי לגרור קיומם של הליכים מסורבלים יותר וטעונים, שמוּנעים בין היתר, גם מאימת הסיכון המרחף מעל ראשו של הנתבע. הזמן השיפוטי שמוקדש לתביעה הוא, בשל אלה, לרוב, גדול יותר בהשוואה לתביעה באותו עניין אילו הוגשה על סכומים ריאליים והוגנים, וגם הסיכויים לפתרון הסכסוך בהסכמה לגבי תביעה שמנופחת עשרות מונים מעבר למימדיה, קטנים יותר."אני מקווה שזהו סימן לכך, שתופעת ה-SLAPP מתחילה לחדור לשיח המשפטי ולשיקולי השופטים הדנים בתביעות דיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה