יום ראשון, 22 בפברואר 2009

בטרם נניח את החירות על הגיליוטינה של "חוק וסדר"

כל מי ששאלה "מי מפחד מטביעת אצבע" מוזמנת לקרוא מה כותב שופט מחוזי בדימוס על הגליוטינה של "הצדק" - לא רק עבריינים צריכים לחשוש ממדינת משטרה ומחברת המעקב.
.
לפני שנים לא מעטות, כשהייתי עורך דין טרי והתרוצצתי מדי בוקר בין אולם משפט אחד למשנהו, נקלעתי לאולם של שופט חדש - בועז אוקון. כבר במבט ראשון ניתן היה לראות שמדובר בשופט חכם ויעיל, כזה ש"מטקטק" עניינים ואינו מגלה אורך רוח כלפי עורכי דין רשלנים ומושכי זמן. אבל בבוקר אחד הופיע אצלו מתדיין שלא היה מיוצג, והוא באחת האט את הקצב, ריכך את נימת קולו, ובסבלנות אין קץ הוא האיר את דרכו של האורח בנבכי מערכת המשפט המנוכרת. היחס הזה לאדם "הפשוט" ניכר גם בפסיקותיו - עד שפרש (אחרי שטיפס כמטאור והיה למנהל בתי המשפט) הספיק לכתוב פסקי דין חשובים - נווה מדבר לכל שוחר זכויות אדם. מעטים זוכים להגיע לנקודת התצפית שבה הוא ישב והשקיף על האופן שבו מנהלות רשויות המדינה את יחסיהן עם הפרט, ולכן כדאי להקשיב היטב למה שיש לומר על יחסים אלה. למשל, למה שכתב במאמר שפרסם בכתב העת של לשכת עורכי הדין - "היכל הצדק מקושט בגיליוטינה" ("עורך הדין" פבר' 09, עמ' 13; פורסם גם בחדשות מחלקה ראשונה):

"הגנתו של הנאשם נחשבת למכשול מעצר שצריך להתגבר עליו, וסדרי הדין הם בזבוז של זמן. כל ביקורת על הליכי האישום היא כפירה בעיקר ומוחשדים בטעמים בלתי כשרים או בחוסר מקצועיות. שהנאשם יודע כבר, ודי."

כדוגמא מזכיר אוקון את סיפורם של קורבנות פרשת מע"צ - סיפור מזעזע של אנשים, שישבו בכלא שנים רבות, לאחר שהורשעו במעשים שלא עשו על סמך הודאות שהוצאו מהם באלימות ובעיונים (ראו פסק דין של מחוזי תל אביב - ת"א 1168/01 הררי נ' מ"י). אבל הפרשה לא זעזעה את אמות הסיפים ולא הביא לכל שינוי בהתנהלות המשטרה והפרקליטות:

"לאדישות ולהתעלמות יש מחיר. העובדה שכל מי שהיה מעורב בפרשה נחלץ ללא פגע ואף קודם בתפקידו - היא סיגנל משמעותי המעודד הפעלת אמצעים לא כשרים בחקירה. השתקה של הביקורת מחזקת את הנטייה של רשויות החוק להעמיד את עצמן מעל החוק… חלוף הזמן מאז פרשת מע"צ מלמד שהתופעות הפתלוגיות שהתגלו בפרשה זו משקפת קלקולים טבועים במשפט הפלילי."

וכאן מציג אוקון תופעות שונות של שימוש לרעה בסמכויות, שנתונות בידי המשטרה והפרקליטות - כל אחת מהן מעוגנת היטב בעובדות של מקרים קשים, שהתפרסמו בפסקי הדין ובתקשורת (ואחד הדברים הראשונים שלמדתי בעת שעברתי מספסלי האוניברסיטה אל הפרקטיקה, הוא עד כמה פסקי הדין המוכרים לנו, הם רק קצה קרחון של אינספור תופעות ומקרים, שנשארים עלומים וחסויים): גביית הודעות באלימות ובעינויים, הסתרה של חומרי חקירה, שעשויים להביא לזכוי הנאשם, והזנת קמפיין תקשורתי לשם "צליבה" ציבורית של נאשם בניסיון להשפיע על המתרחש בין כותלי בית המשפט. אפילו בסמכות הרגישה לבצע האזנות סתר עושים שימוש לרעה. כך, למשל, ניסתה המשטרה למנוע מינויו של סנגור לכהונת שופט, באמצעות שימוש פלילי בהאזנת סתר, שאושרה לצורך אחר לחלוטין (איזכור לפרשה שהושתקה בפרוטוקול ועדת החוקה של הכנסת, עמ' 6-7).

במקרים רבים אנשים נעצרים ומואשמים בשל מעשים זניחים ומגוחכים (de mininis קוראים לזה במשפט הפלילי) בשל גחמה או נקמנות, שעה שתיקים חמורים הרבה יותר אינם זוכים לטיפול. פעמים רבות מסתיימת החקירה בקול ענות חלושה, לא לפני שנגרם עינוי דין לאזרחים תמימים, שממתינים שנים ארוכות למהלך המתבקש של סגירת תיק החקירה נגדם (ואוסיף, שכדי לכסות על עינוי הדין מקפידים לסגור את התיק בנימוק של"העדר ראיות" ולא בשל "העדר אשמה", כך לפחות נשאר כתם במרשם הפלילי).

חשוב שנקרא את הדברים הללו, כדי שלא נשאר רק תחת רושם "ההרעשה" ומסע ההפחדה, שזורים פאניקה ובהלה ומכשירים את הלבבות לאמירת "הן" לכל סמכות חדשה שדורשות לעצמן רשויות אכיפת החוק. בלי שנבדק עד כמה, אם בכלל, יש בסמכות כזו או אחרת כדי לתרום לצמצום במימדי העבריינות, והאם התועלת שבהפקדתה בידי הרשויות מצדיקה את הפגיעה בזכויות יסוד של חפים מפשע.
.
אמירה כמו "לי זה לא יקרה" או "רק לעבריינים יש מה לחשוש", אמונה עיוורת ברשויות, שמרכזות כוחות אדירים - כל זה טוב ויפה כל עוד לא נקלעים לחדר חקירות או ישנים לילה על רצפת בית המעצר על לא עוול בכפם. נשמע מוגזם ומופרך? בדיוק כמו שמופרך לחשוב, שאנשים חפים מפשע יודו בפשעים שלא ביצעו, או יאבדו את כל עולמם בגלל חקירה מענה שנמשכת שנים ומסתיימת בלא כלום. אבל התופעות הללו קורות השכם והערב. וכדאי שנזכור זאת לפני שאנחנו מוותרים על עוד חירות ועל עוד זכויות אדם.
.
המענה ל"מדינת פשע וטרור" אינו "מדינת משטרה" ומי שמעמיד אותנו בפני ברירה כזו הוא שקרן ומושחת ועלינו להישמר מפניו. אם כבר גיליוטינה - שימו את ראשו בתוך הלונט.
.
___________________________________________________

סיפור הפרשה כפי שהוא מובא במאמר: "דוגמה לכך היא פרשת מע"צ. מדובר בחקירה שנגעה למספר מקרי הצתות של בתי עסק באזור תל אביב, שהתרחשו במחצית שנות ה-70… יכולה היתה לחולל שינוי במערכת המשפט הפלילי. היא הסתיימה בלא כלום, אבל הקשיים הפתלוגיים שלה מלווים אותנו עד היום… אנשים הושלכו לכלא למשך חמש עד עשר שנים - יותר בגלל המוצא העדתי שלהם ושכונת מגוריהם ופחות בגלל הראיות הממשיות שהוצגו נגדם. ההרשעה התבססה על ההודעות בלבד… בית המשפט השתכנע, לאחר משפט זוטא ממושך, כי ההודאות היו חופשיות ומרצון, למרות טענות הנאשמים אודות לחץ ומכות. סימני שאלה ברורים שריחפו מעל הליכי החקירה זכו למענה ענייני קלוש עטוף במלל תקיף ואגרסיבי. … זוהי תמונת החשוד הטיפוסית בעיני מערכת חוק בישראל. הוא מצטייר כאדם עיקש - המסרב להודות ומסוגל לעמוד בחקירה משטרתית אלימה במשך שעות מבלי שרצונו יקרוס. המשטרה נתפסת כרשות מסכנה, כמעט חסרת אונים שנאלצת להתמודד 'בעיקר עם עבריינים קשוחים אשר דרכי עורמה וחוקים משלהם הם חלק מאורח חייהם ומתפיסת עולמם. באותה התמדות לא רבים הם האמצעים העומדים לרשות המשטרה'. תפיסת עולם זו גרמה לכך שבית המשפט דחה בביטול את האפשרות שהסתירות בהודאות נובעות מלחץ משטרתי שהופעל על החשודים… לאחר שהנאשמים ריצו את עונשם הודה אחד החוקרים, בשנת 1994, שההודיות נגבו בכוח ובעינויים… חזרה לטקסט

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

בעקבות המעבר למעבד תמלילים באיחור רק החל מאמצע שנות האלפיים, ניתנים לצדדים הפרוטוקולים של הדיונים. מלפנים אלו לא ניתנו והציבור חונך ששופטים נבחרים גם על פי יושרם ולכן אין להטיל ספק בהגינותם ברמתם המוסרית ולכן מובן מאילו שהדיווחים מדויקים. אך עם קבלת הפרוטוקולים לאחר ההלם הראשוני בשל אי זיהוי תוכן הכתוב עם הנאמר בדיונים, חושכות עיניהם של רבים. הפרוטוקולים שיקרים והם נכתבים על פי התוצאה שכל שופט רוצה להגיע אליה. האם נראה סביר שכל זמן שלא ניתנו ]פרוטוקולים היה הכל כשורה ורק משהחלו לתת אותם דוקא אז החלו שופטים לשקר? מובן שאין זה סביר כלל. מלפנים היו אנשים נשארים תוהים ומבולבלים בגלל החלטות שופטים ולא הבינו כיצד יוכלו השופטים להצדיק החלטותיהם. עתה נתברר. ניתן להצדיק כל החלטה אם מסדרים את הפרוטוקול כך שיתאימו, ולא משנה מה התרחש בדיון באמת.

מלפנים כאשר תעדו בבתי המשפט ולא תמיד תעדו, היו בבתי המשפט קצרניות. אלו היו ישובות בנפרד מהשופטים ועליהן היה לרשום כל מילה הנאמרת בדיון. נוהג זה הקנה אמינות לבית המשפט. אלא שכתב קצרני הינו כתב מיוחד בעל סימנים מיוחדים שאינם דומים כלל לכתב אחר, ורק קצרניות יודעות לקרא אותו לכן התעוד לא היה נשאר בכתב זה, ובשלב כלשהו שלא לעיני הציבור עבר לדפוס מכונת הכתיבה. מה נעשה שם ואם עבר כהויתו לא היה לציבור כל מידע. עם המעבר למעבד תמלילים בחלק מהדיונים הקלדניות ישבו במרחק מהשופט אך עכשיו גם השופטים קיבלו מסוף והם רושמים את שרוצים. על פי הנגלה עתה עם קבלת הפרוטוקולים לא נראה ששמירה על דיוק ומהמנות התעוד הינו נושא חשוב.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park