הבנק מכיר אותך הרבה יותר ממה שנדמה לך

בחברת הצריכה בת ימינו, כל צעד ושעל בחיי אדם, מעשיו, תחומי העניין שלו, תשוקותיו וחלומותיו באים לידי ביטוי בפעילותו הצרכנית ובשימוש כרטיסי אשראי. כפועל יוצא מכך, נצבר בבנקים ובחברות כרטיסי האשראי מידע עצום ורב, המשקף את אורחות חיינו היומיומיים, לאו דווקא בקשר למה שמקובל לתאר כפעילות "צרכנית". הבנקים וחברות האשראי שומרות על המידע הזה כדי שיוכלו לנהל כראוי את ענייננו הכספיים. אבל מדובר במכרה זהב, שניתן להפיק ממנו מידע אישי ורגיש נוסף: הבנק שלך מכיר אותך הרבה יותר ממה שנדמה לך.

.

כדי לזכות בהיכרות האינטימית איתנו, מאלצים אותנו הבנקים וחברות כרטיסי האשראי לוותר על זכותנו לפרטיות. הנה דוגמא שנחתה הבוקר על שולחני: לקוח שביקש ליהנות משירותיה של חברת לאומי-כארד, נדרש לחתום על חוזה אחיד בן 21 עמודים, ובו מופיע הסעיף הבא:

"11.6. אנו מאשרים ומסכימים, כי המידע שנמסר על ידינו לבנק ו/או מידע אודות הפעולות שנעשו באמצעות הכרטיס ו/או מידע המתקבל עם ועקב השימוש בכרטיס ישמש כדי להציע לנו מוצרים או שירותים שונים שעשוי להיות לנו עניין בהם מעת לעת, ומאשרים לבנק לעשות במידע שימוש לצרכי שיווק ודיוור ישיר, לרבות באמצעות הדואר ו/או הדואר האלקטרוני ו/או באמצעות הודעות SMS, ולרבות לאחר פילוח ואפיון של הרגלי השימוש בכרטיס, והכול בכפוף לזכויותינו לפי חוק הגנת הפרטיות."

על פני הדברים, משמעות ה"הסכמה" הגורפת שלעיל היא שהבנק יכול להתחקות אחר אורחות החיים של לקוחותיו, ליצור "פרופיל" אינדיווידואלי של כל אחת ואחד מהם, וליצור רשימות, שיסווגו ויקטלגו אותם לפי "הרגלי השימוש בכרטיס" ולפי קריטריונים שונים ומשונים - היקף רכישותיהם ומצבם הכלכלי, סוגי מוצרים שהם נוהגים לרכוש, המועדים והאזורים שבהם הם נוהגים לבצע קניות, מי הם הספקים שהם נימנים על לקוחותיהם, ועוד ועוד - הכל כיד הדמיון ומידת העניין של אוסף המידע, כפי שאכן נרמז מהניסוח נטול הגבולות.

.

כך, למשל, יכול המידע שנצבר על לקוח ללמד ש… הוא שוכר נכס מסוים; שברכב שלו מותקן מכשיר מסוג איתורן, ושביתו או העסק שלו מוגן באמצעות מוקד אבטחה מסוים; האם יש לו ביטוחים ואצל איזה מבטח; האם הוא משלם בעצמו את תשלומי הביטוח הלאומי שלו, דבר שיכול ללמד על היותו עצמאי, ומהו היקף התשלומים בהם מדובר, נתון שמלמד כמובן על היקף הכנסותיו; לאיזו רשות מקומית הוא משלם תשלומים דרך קבע, מה שיכול ללמד על החזקה ו/או בעלות בנכס, המצוי בתחומי אותה רשות; האם עבר לאחרונה בדיקות או טיפול במכון רפואי או במכון לרפואה אסתטית; מהם התחומים הקרובים ללבו, עד שהוא מוכן לתרום מכספו למענם; האם ועל איזה עיתון הוא מנוי; מה היקף חשבון החשמל וחשבון הטלפון שלו; האם ועד כמה הוא משתמש באינטרנט, והאם ועד כמה הוא נוהג לערוך שיחות טלפוניות לחו"ל ומשתמש בטלפון נייד; האם הוא מנוי על שירותי טלוויזיה בכבלים או שמא לווין, ועד כמה הוא נוהג להזמין מהם שירותים מיוחדים; האם ועד כמה נוהג לטוס לחו"ל… וכיוצא באלה פרטים אודות הלקוח.
.

את כל הפעילויות האלה ורבות אחרות, נהוג כיום לבצע באמצעות השימוש בכרטיס האשראי, והן משתקפות במידע, שנאגר "עם ועקב" השימוש בכרטיס האשראי. קשה אפוא להפריז בהיקף המידע, הנאגר כיום במאגרי המידע של חברות כרטיסי האשראי אודות ענייניהם הפרטיים ואורחות חייהם של הלקוחות: מדובר במידע רגיש ואינטימי, המתעד כמעט כל צעד ושעל בחייהם הפרטיים של הלקוחות.
.
את המידע האישי והרגיש שלהם נדרשים הלקוחות להפקיר כתנאי לזכות הגדולה להשתמש בכרטיס אשראי. המידע יעובד בריצות מחשב שונות ומשונות -"פילוח ואפיון של הרגלי השימוש בכרטיס". נכון, כל זה כפוף ל"זכויותינו לפי חוק הגנת הפרטיות", אבל מהזכויות הללו לא נשאר הרבה אחרי ההסכמה המאולצת לוותר עליהן.

.
אולי יש כאלה שחושבים שזה נחמד מאוד לקבל מחברת כרטיסי אשראי הצעות לרכישת מוצרים שהותאמו למאוויהם ולרצונותיהם. אבל כדאי שנזכור, שאנחנו משאירים עקבות צרכניות שמלמדות עלינו דברים אינטימיים ורגישים, שלא את כולם אנחנו רוצים לחשוף. אולי לא ישלחו לנו הצעות לרכישה מוזלת של ויאגרה או של מפגשים במועדון היכרויות לרווקים - אפילו אם פעולות כרטיס האשראי שלנו מלמדות "שעשוי להיות לנו עניין בהם", אבל בחברת כרטיסי האשראי כבר יודעים.

.

בעבר תניות חצופות מסוג זה היו מוצנעות בתוך הגבב הבלתי נגמר של סעיפי החוזה (נראה אתכם קוראים בעיון את עשרות העמודים המפלצתיים האלה ועולים על המוקשים האלה). לאחר מאבקים שניהלו במשך שנים במפקח על הבנקים, ברשם מאגרי המידע, בממונה על החוזים האחידים – במי לא – ניאותו הבנקים ברוב טובם להפנות את תשומת לב הלקוחות לסקנדל: ואכן, בסוף החוזה של בל"ל, מייד אחרי המקום לחתימה, יש הפנייה מודגשת לסעיף 11.6 והלקוח נדרש לחתום ולאשר שקרא גם את הסעיף הזה והסכים "במפורש לתוכנו". אבל בהמשך נאמר שצריכים לחתום פעמיים - לא נאמר שאפשר להימנע מלחתום על הסכמה. או שמשאירים את זה למו"מ בין הלקוח לבין הפקיד שמחתים אותו, או שפשוט חייבים לחתום וזהו. אין סוף לקונצים.
.

ומה אם לא הסכים? שאלה יפה. לפחות לפי החוזה אין אופציה שלא להסכים לתניות המודגשות. ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יקבלו כרטיס אשראי.
.

אבל אפשר גם אחרת. לא להבליג ולא לוותר: להתעקש ולמחוק סעיפים כאלה, להרעיש עולמות אצל המפקח על הבנקים, אצל רשם מאגרי המידע, לעשות סקנדל לפקידי הבנק (המסכנים, יש להודות, לא הם תאבי המידע והבצע), שמבקשים להחתים אותנו על תניות שערורייתיות הללו, ולהפציץ את הנהלות הבנקים במכתבים ולומר לחטטנים חסרי הגבולות הללו את מה שאתם חושבים עליהם. והעיקר - לא לחתום (או לשלוח מכתב ולהודיע על חזרה מההסכמה, שניתנה תחת אילוץ והתניית שירות בשירות). פשוט לא לחתום.

ראו עוד: אבנר פינצ'וק, רגולציה של מאגרי המידע בסקטור הפרטי, דברים ביום עיון בוועדת החוקה של הכנסת 11.4.05; ספסרי מידע אישי בשירות ציידי לקוחות במצוקה, האח הקטן 28.10.08 ; ע"ש 195/97 היועמ"ש נ' בל"ל פ"מ תשס"ג(1)481 (2004); שמוליק בכר, עשר שנים, והקיפוח בחוזי העו"ש של לאומי נמשך - הארץ 23.1.09 ; יודעים מה עשית בקיץ האחרון, הארץ, וואלה 24.8.07; פרויקט מיוחד של TheMarker Week: כל הדרכים שבהן יודעים עלינו הכל; איתור וניתוח לקוחות, ב"ס לניהול - אונ' חיפה