"בדרך כלל יארכו שבועות ארוכים עד שיקבל תשובה, אם בכלל. בינתיים, המבקש יתייאש, המידע יתיישן ויאבד מהרלוונטיות שלו, ולבסוף ישוחרר ממורק ובצורה הנוחה ביותר למשרד הממשלתי. כך נהפך חוק חופש המידע, שאמור היה לחולל מהפכה מבחינת שקיפות שלטונית, לחוק המאפשר שליטה עצומה של משרדי הממשלה במידע היוצא מהם, ולארון הקבורה של מידע שפרסומו מנוגד לאינטרסים של הרשויות."
"הבעלים של המידע שבידי הרשויות הציבוריות היא המדינה... הציבור לא צריך לדעת כל דבר. יש גבול לליברליות. לא צריך לשחוט בבת אחת את כל הפרות הקדושות. יישום החוק מסרבל את העבודה השוטפת."
מכל מקום, האמירה היא אולי חריגה, אבל ההשקפה שהיא מבטאת - לא. המחקר של המכון לדמוקרטיה מתאר דרכים שונות ומשונות, שבהם משתמש המנהל הציבורי בחוק חופש המידע כדי להתיש ולטרטר את מבקש המידע. אבל גם כאן לא צריכים להיות מופתעים. כבר לפני יותר ממאה טען הסוציולוג מקס ובר (באנגלית), כי המנגנון המנהלי פיתח את הסודיות על מנת היות יעיל ועל מנת להתקיים ואולם בשלב מאוחר יותר הפכה הסודיות לאובססיה, למטרה במקום אמצעי וזאת על מנת להגן על המינהל בפני פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי. לעומתו סבר רוברט מרטון (באנגלית), שהסודיות היא תופעה המסמלת לא רק תאווה לכוח אלא אינרציה ביורוקרטית (Francis.E. Rourke, Secrecy and Publicity: Dilemmas of Democracy, Johns Hopkins Press 1961, 21-22, ההפנייה בתוך: פנינה להב (באונ' בוסטון), "חופש הפרסום, זכותו של האזרח לדעת וסודות רשמיים", משפטים ו' (תשל"ו) 562, 569) ה"ש 31).
.
יותר ממאה שנים חלפו, והדברים עדיין תקפים לגבי המנהל הציבורי בארץ. בדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע נאמר: "קשה לשרש את נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלהן ולא נכס המוחזק בנאמנות על ידיהן עבור הציבור ומטעמו" (הצ"ח 2630 תשנ"ז, 397). ופרופ' זאב סגל כותב בסיפרו "קיום הזכות לקבל מידע אמור להתגבר על השקפה שקנתה לה שביתה בקרב הרשויות הציבוריות, הרואה במידע הנאגר על ידי הרשות הציבורית את רכושו של המנהל, אשר יכול לעשות בו כטוב בעיניו" (זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד 2000, ע' 12).
אם לחזור לדבריה של אותה קליינע בלבוסטע (בעלת בית קטנה) של המידע הציבורי: הרבה לפני שחוקק חוק חופש המידע, קבעו בתי המשפט, שבעלי המידע הציבורי הם - איך לא - הציבור כולו ולא פקידי הרשות. זו האחרונה - "כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום." (בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד כה(1) 325, 331). ואחרי שלושה עשורים חזר השופט חשין ואמר: "מידע שרשות הציבור מחזיקה בו אין הוא קניינה של הרשות. קניינו של הציבור הוא. הרשות מחזיקה בו אך בנאמנות עבור הציבור - עבור הציבור ולמען הציבור - וממילא אסורה היא לנהוג בו דרך בעלים מָשָל ירשה אותו מאבותיה" (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 471 )(פסקה 6)(pdf) (באתר נבו)).
עת הובאה הצעת החוק למליאת הכנסת, הסביר שר המשפטים שיישום החוק מחייב "שינוי קונצפטואלי בנשמה של עובד הציבור": "לא קל לעובד ציבור, שהתרגל עשרות בשנים לתת תשובות לקוניות, לפטור עצמו מחובתו לתת מענה מסודר ומפורט בנתונים, לכל מי שפונה אליו. לא יהיה קל לעובדים לעשות זאת, אבל אין לי ספק שכמו שאנחנו, במהלך החקיקה, התמכרנו לחיוב ולתועלת שבחוק הזה, כך גם עובדי הציבור יעשו זאת" (ד"כ 26 (תשנ"ח) 7214).
אני לא מומחה בנשמות, אבל נראה ש"השינוי הקונצפטואלי", שעליו דיבר השר, עודנו רחוק.
אבל אסור לוותר! כשהגעתי לעבוד באגודה לזכויות האזרח הייתי מלא ברעיונות נשגבים ואוטופיים. לא שהם אבדו, אבל עם השנים נעשתי גם פרוצדורליסט: אם רוצים להבטיח זכויות אדם חייבים להנהיג פרוצדורות, שיאפשרו לאזרחיות ולאזרחים לתבוע את זכויותיהם ולשמור עליהן. שקיפות שלטונית היא אחת מאבני היסוד בדרך לגן עדן. בהמשך, בפוסט נוסף אנסה להתייחס להיבט אחד או שניים בפרוצדורה המשפטית של יישום החוק. בינתיים כדאי ללכת לאתר התנועה לחופש המידע, ולקבל שם ייעוץ והדרכה חשובים כיצד ניתן לפעול בערוצים הקיימים.
מידע רוצה להיות חופשי: הטמעת חוק חופש המידע בישראל (המכון לדמוקרטיה, 2008) (לתקציר - pdf)
ראו עוד: הילה רז "הנבחן: חוק חופש המידע - הציון: נכשל" הארץ themarker 22.1.09; ליאור דטל: יש חוק, אין מידע, הארץ 19.8.08 ("חוק חופש המידע, שאמור היה לחולל מהפיכה של ממש בישראל, נראה היום כמו בדיחה: רוב משרדי הממשלה עושים הכל כדי לא לספק לציבור מידע שהוא זכאי לו ואף אחד מהם לא מקיים את החוק באופן מלא"); משרד מבקר המדינה, דו"ח 58 ב ע' 959: חופש המידע ברשויות ציבוריות (לגרסת word או pdf לכו לתוכן העניינים של הדו"ח) ; יורם רבין ורועי פלד: "שבע שנים לחוק חופש המידע: האם הושגה השקיפות המיוחלת?" המשפט 20 (תשס"ה), ע' 89; הלל סומר, "חוק חופש המידע: הדין והמציאות", המשפט, תשס"ג, 435.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה