מאמר שכתבתי ביחד עם אלונה וינוגרד, מנכ"לית התנועה לחופש המידע
לכאורה, סיפור זניח. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אופיר שפיגל נגד החברה לשירותי סביבה, בעניין בקשת חופש מידע הנוגעת לסילוק חומרים מסוכנים (1). ובכל זאת, רעד עבר בגופם של אנשי חופש מידע, שקראו את פסק הדין התקדימי, וניענעו ראשם כלא מאמינים לנוכח הנימוקים שהביאו לדחיית הערעור.
לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שההחלטה הסבה פגיעה אנושה לזכות לחופש המידע וחשוב מכך, בתקווה שהשקיפות השלטונית תהפוך מהלכה למעשה - מעקרון חוקתי לחלק משגרת חיינו הציבוריים.
תהיות רבות עולות למקרא פסק הדין. אך הקביעה המדאיגה ביותר היא ללא ספק זו, שלפיה על מבקש המידע לגלות את האינטרס האישי שיש לו במידע המבוקש. כלומר, העובדה שבקשת חופש המידע של אותו מר שפיגל היתה מונעת מאינטרס אישי-עסקי ולא רק מתוך המניע הציבורי והאלטרואיסטי שהציג, די בה כדי להביא לדחיית הבקשה ולשלול ממנו את זכותו במידע. ממנו ומהציבור כולו.
אחד החידושים וההישגים החשובים של חוק חופש המידע הוא העיקרון, שלפיו "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". אזרח זכאי לקבל מהשלטון מידע מבלי שיהיה עליו להצביע על סיבה או תירוץ לבקשתו. הוראה זו היא ביטוי ל"רציונאל הקנייני", שעומד בבסיס החוק ושלפיו המידע שנמצא בידי הרשויות אינו שייך להן. המידע הוא של כל אחת ואחד מאיתנו והרשויות רק מחזיקות בו בנאמנות עבורנו. ממילא אין אזרח חייב להסביר מדוע הוא מבקש לממש את בעלותו על המידע ולעיין בו.
אלא שהבעלות במידע אינה בלעדית למבקש. היא משותפת לכולנו. ולכן השיקול המכריע בבקשה חופש מידע הוא העניין הציבורי שקיים בגילוי המידע ולא האינטרס האישי שיש למבקש. לו היתה הבקשה מוגשת על ידי התנועה לחופש המידע, למשל, קרוב לוודאי שבית המשפט היה בוחן אותה לאור האינטרס שיש לציבור בכללותו במידע. אם כך, כיצד ניתן להתעלם מאותו אינטרס ולמנוע מהציבור את המידע החיוני רק בשל מניעיו של המבקש?
שפיגל, שביקש מידע חיוני הנוגע לאיכות הסביבה, הוא שליח ציבור. בית המשפט סבר שיש שליחים ראויים ממנו, ושהוא אינו נקי כפיים כיוון שלא גילה את האינטרסים האישיים שלו. אבל רוב פרנסי הקהילה, שפועלים לקידום אינטרסים ציבוריים, מונעים גם, לעיתים בעיקר, ממוטיבציות אישיות. וכל עוד אין ניגוד בין השניים, לא רק שאין בכך פסול, אלא שיש תועלת.
אם רוצים שהציבור יקבל מידע חיוני, ושחוק חופש המידע ימומש ולא רק יקשט את ספר החוקים, חייבים לעודד אזרחים רבים ככל האפשר להגיש בקשות מכוחו ובמידת הצורך גם להיאבק ברשויות סרבניות בבתי המשפט.
מדובר במשימה לא קלה שרבים מושכים ידיהם ממנה, ולכן טוב שיש "שליחים" שמבצעים אותה גם אם אגב קידום עניינם האישי. חבל שבית המשפט "הרג" את השליח ומנע בכך מהציבור מידע חיוני לאיכות חייו.
___________
(1) עע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (2.4.12)(doc);
יובל יועז "העליון הגביל קבלת מידע מרשות ציבורית בהתאם לחוק חופש המידע" גלובס 3.4.12;
אלונה וינוגרד ואבנר פינצ'וק "פגיעה אנושה בזכות לחופש מידע" גלובס 2.5.12;
לכאורה, סיפור זניח. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אופיר שפיגל נגד החברה לשירותי סביבה, בעניין בקשת חופש מידע הנוגעת לסילוק חומרים מסוכנים (1). ובכל זאת, רעד עבר בגופם של אנשי חופש מידע, שקראו את פסק הדין התקדימי, וניענעו ראשם כלא מאמינים לנוכח הנימוקים שהביאו לדחיית הערעור.
לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שההחלטה הסבה פגיעה אנושה לזכות לחופש המידע וחשוב מכך, בתקווה שהשקיפות השלטונית תהפוך מהלכה למעשה - מעקרון חוקתי לחלק משגרת חיינו הציבוריים.
תהיות רבות עולות למקרא פסק הדין. אך הקביעה המדאיגה ביותר היא ללא ספק זו, שלפיה על מבקש המידע לגלות את האינטרס האישי שיש לו במידע המבוקש. כלומר, העובדה שבקשת חופש המידע של אותו מר שפיגל היתה מונעת מאינטרס אישי-עסקי ולא רק מתוך המניע הציבורי והאלטרואיסטי שהציג, די בה כדי להביא לדחיית הבקשה ולשלול ממנו את זכותו במידע. ממנו ומהציבור כולו.
אחד החידושים וההישגים החשובים של חוק חופש המידע הוא העיקרון, שלפיו "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". אזרח זכאי לקבל מהשלטון מידע מבלי שיהיה עליו להצביע על סיבה או תירוץ לבקשתו. הוראה זו היא ביטוי ל"רציונאל הקנייני", שעומד בבסיס החוק ושלפיו המידע שנמצא בידי הרשויות אינו שייך להן. המידע הוא של כל אחת ואחד מאיתנו והרשויות רק מחזיקות בו בנאמנות עבורנו. ממילא אין אזרח חייב להסביר מדוע הוא מבקש לממש את בעלותו על המידע ולעיין בו.
אלא שהבעלות במידע אינה בלעדית למבקש. היא משותפת לכולנו. ולכן השיקול המכריע בבקשה חופש מידע הוא העניין הציבורי שקיים בגילוי המידע ולא האינטרס האישי שיש למבקש. לו היתה הבקשה מוגשת על ידי התנועה לחופש המידע, למשל, קרוב לוודאי שבית המשפט היה בוחן אותה לאור האינטרס שיש לציבור בכללותו במידע. אם כך, כיצד ניתן להתעלם מאותו אינטרס ולמנוע מהציבור את המידע החיוני רק בשל מניעיו של המבקש?
שפיגל, שביקש מידע חיוני הנוגע לאיכות הסביבה, הוא שליח ציבור. בית המשפט סבר שיש שליחים ראויים ממנו, ושהוא אינו נקי כפיים כיוון שלא גילה את האינטרסים האישיים שלו. אבל רוב פרנסי הקהילה, שפועלים לקידום אינטרסים ציבוריים, מונעים גם, לעיתים בעיקר, ממוטיבציות אישיות. וכל עוד אין ניגוד בין השניים, לא רק שאין בכך פסול, אלא שיש תועלת.
אם רוצים שהציבור יקבל מידע חיוני, ושחוק חופש המידע ימומש ולא רק יקשט את ספר החוקים, חייבים לעודד אזרחים רבים ככל האפשר להגיש בקשות מכוחו ובמידת הצורך גם להיאבק ברשויות סרבניות בבתי המשפט.
מדובר במשימה לא קלה שרבים מושכים ידיהם ממנה, ולכן טוב שיש "שליחים" שמבצעים אותה גם אם אגב קידום עניינם האישי. חבל שבית המשפט "הרג" את השליח ומנע בכך מהציבור מידע חיוני לאיכות חייו.
___________
(1) עע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (2.4.12)(doc);
יובל יועז "העליון הגביל קבלת מידע מרשות ציבורית בהתאם לחוק חופש המידע" גלובס 3.4.12;
אלונה וינוגרד ואבנר פינצ'וק "פגיעה אנושה בזכות לחופש מידע" גלובס 2.5.12;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה