ידיעה ב-theMarker של היום מכריזה: "בית הדין לעבודה: אין פגיעה בפרטיות עובד שמעסיק חיפש במחשבו". הכיצד, חשבתי לעצמי, לא יתכן שניתנה החלטה כזו חד משמעית וגורפת לאחר שורה של החלטות שיפוטיות שהיו לנו בסוגיה. אבל למקרא גוף הידיעה ולאחר שהגעתי להחלטה עצמה (מצטער, אין לינק להחלטה באתר של נט-המשפט) נרגעתי. לפחות באופן חלקי.
וזה הסיפור שמסופר בהחלטה: עובד בחברת התוכנה "וואן", הודיע על התפטרותו. כעבור מספר ימים הגיע לאחד ממנהלי וואן מייל ששלח אליו העובד בטעות. המייל שנועד לחברה מתחרה כלל רשימת לקוחות של וואן. בעקבות זאת נדרש העובד להעביר את מחשבו האישי ולאחר שעשה זאת נערך חיפוש בקבצים שבו. בבית הדין לעבודה טען העובד שהחיפוש שערך המעסיק במחשב האישי שלו מהווה פגיעה אסורה בפרטיות.
להמשך הרשימה …
בית הדין האזורי (השופטת הדס יהלום ונציגי ציבור) דחה את הטענה וקבע, כי עד שנענה העובד לדרישה למסור את המחשב שלו היתה לו שהות "למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן... הוא איש מחשבים מנוסה, יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים העביר" לחברה המתחרה. על כן, קובע בית הדין, "הפעולות שנקטה ואן לאחר שיהב מסר לה את המחשב, נעשו בסבירות והיו מוצדקות בעת שנעשו" (ס"ע 233-07-10 ואן בע"מ נ' יהב).
התוצאה נראית על פניה סבירה, אבל יש לי רגישות לניסיונות לייחס ידיעה או הסכמה לפגיעה בפרטיות, במיוחד כאשר מדובר ביחסי עבודה. לכאורה מגיע בה"ד למסקנה, שהעובד הסכים לחיטוט בכל הקבצים שנותרו על המחשב שלו כיוון שהיתה לו אפשרות למחוק את כל הקבצים האישיים קודם שמסר את המחשב לידי המעביד. אבל לו היה אכן משוכנע לחלוטין שבכך אכן ויתר העובד על הפרטיות ביחס לכל המידע שעל המחשב שמסר, לא היה בית הדין מציין בשולי ההחלטה, "כי אין בדברנו אלה משום מתן הרשאה לוואן לאחוז במידע שבמחשב, כבשלה, אלא עליה לתאם עם יהב ולהעביר לו את המסמכים הפרטיים שלו, ללא דיחוי".
ניתן היה להניח שלא ניתנה הסכמה ושהיתה פגיעה בפרטיות העובד, אלא שעל פניו עומדת למעביד טענת הגנה טובה של "אינטרס אישי כשר" (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות) לאור חשד מבוסס, שהעובד עושה שימוש אסור בסודות עסקיים של החברה. במקרה שלפנינו התבסס החשד על נסיבות שקדמו לחיפוש במחשב ולכן ניתן היה לטעון לקיומה של הגנה כזו.
זאת, בשונה ממקרה אחר שבו נתקלתי במהלך ההתדיינות העקרונית בבה"ד הארצי לעבודה בנושא חדירת של מעביד לתיבת הדוא"ל של עובד. באחד משני התיקים שבהם התמקד הדיון טען המעביד, כי עומדת לו הגנת האינטרס הכשר, כיוון שבמהלך החיטוט בתיבת הדוא"ל של העובד נמצאו ראיות, שמעידות לכאורה על מעילה באמון מצד העובד. כפי שכתבתי בתגובה טענת ההגנה בדבר חשש או חשד אינה יכולה להיסמך על חוכמה שבדיעבד או על ראיות שהושגו אגב הפגיעה בפרטיות. יש לבחון האם הצליח המעביד להסביר לבית הדין ולהוכיח, שהנסיבות שקדמו לפגיעה בפרטיות הצדיקו אותה באופן ובמידה שבהם היא בוצעה.
וזה הסיפור שמסופר בהחלטה: עובד בחברת התוכנה "וואן", הודיע על התפטרותו. כעבור מספר ימים הגיע לאחד ממנהלי וואן מייל ששלח אליו העובד בטעות. המייל שנועד לחברה מתחרה כלל רשימת לקוחות של וואן. בעקבות זאת נדרש העובד להעביר את מחשבו האישי ולאחר שעשה זאת נערך חיפוש בקבצים שבו. בבית הדין לעבודה טען העובד שהחיפוש שערך המעסיק במחשב האישי שלו מהווה פגיעה אסורה בפרטיות.
להמשך הרשימה …
בית הדין האזורי (השופטת הדס יהלום ונציגי ציבור) דחה את הטענה וקבע, כי עד שנענה העובד לדרישה למסור את המחשב שלו היתה לו שהות "למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן... הוא איש מחשבים מנוסה, יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים העביר" לחברה המתחרה. על כן, קובע בית הדין, "הפעולות שנקטה ואן לאחר שיהב מסר לה את המחשב, נעשו בסבירות והיו מוצדקות בעת שנעשו" (ס"ע 233-07-10 ואן בע"מ נ' יהב).
התוצאה נראית על פניה סבירה, אבל יש לי רגישות לניסיונות לייחס ידיעה או הסכמה לפגיעה בפרטיות, במיוחד כאשר מדובר ביחסי עבודה. לכאורה מגיע בה"ד למסקנה, שהעובד הסכים לחיטוט בכל הקבצים שנותרו על המחשב שלו כיוון שהיתה לו אפשרות למחוק את כל הקבצים האישיים קודם שמסר את המחשב לידי המעביד. אבל לו היה אכן משוכנע לחלוטין שבכך אכן ויתר העובד על הפרטיות ביחס לכל המידע שעל המחשב שמסר, לא היה בית הדין מציין בשולי ההחלטה, "כי אין בדברנו אלה משום מתן הרשאה לוואן לאחוז במידע שבמחשב, כבשלה, אלא עליה לתאם עם יהב ולהעביר לו את המסמכים הפרטיים שלו, ללא דיחוי".
ניתן היה להניח שלא ניתנה הסכמה ושהיתה פגיעה בפרטיות העובד, אלא שעל פניו עומדת למעביד טענת הגנה טובה של "אינטרס אישי כשר" (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות) לאור חשד מבוסס, שהעובד עושה שימוש אסור בסודות עסקיים של החברה. במקרה שלפנינו התבסס החשד על נסיבות שקדמו לחיפוש במחשב ולכן ניתן היה לטעון לקיומה של הגנה כזו.
זאת, בשונה ממקרה אחר שבו נתקלתי במהלך ההתדיינות העקרונית בבה"ד הארצי לעבודה בנושא חדירת של מעביד לתיבת הדוא"ל של עובד. באחד משני התיקים שבהם התמקד הדיון טען המעביד, כי עומדת לו הגנת האינטרס הכשר, כיוון שבמהלך החיטוט בתיבת הדוא"ל של העובד נמצאו ראיות, שמעידות לכאורה על מעילה באמון מצד העובד. כפי שכתבתי בתגובה טענת ההגנה בדבר חשש או חשד אינה יכולה להיסמך על חוכמה שבדיעבד או על ראיות שהושגו אגב הפגיעה בפרטיות. יש לבחון האם הצליח המעביד להסביר לבית הדין ולהוכיח, שהנסיבות שקדמו לפגיעה בפרטיות הצדיקו אותה באופן ובמידה שבהם היא בוצעה.
במקרה הנוכחי התקיימו לכאורה נסיבות המקימות חשד שהצדיק פגיעה מסוימת בפרטיות, כל עוד זו נעשתה בהיקף סביר בנסיבות העניין, כלומר - פגיעה מידתית. ואכן, מבלי שיאמר זאת במפורש, נראה שבית הדין חשב הן על קיומה של הגנת האינטרס הכשר, והן על מידתיות ותום לב (הגנה לפוגע בפרטיות מותנית בקיומו של תום לב, כלומר ש"הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות") ולכן גם הורה למעביד להשיב לעובד את כל המידע האישי שלו, שנותר על המחשב שמסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה