יום רביעי, 11 בינואר 2012

חברות הכבלים מקבלות "הסכמה" לאיסוף מידע אישי רגיש של לקוחותיהם

בית הדין לחוזים אחידים אישר לפני כשבועיים את החוזה שעליו מחתימות חברות הכבלים את לקוחותיהם (וע (י-ם) 2021/01 מתב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.12.11)). פסק הדין חותם התדיינות בת עשר שנים, אבל כבר ב-2008 הגיעו הצדדים להסכמות במרבית המחלוקות שביניהם והודיעו על כך לבית הדין. מסיבה לא ברורה, הסכמת היועץ המשפטי להסדר ניתנה מבלי שניתנה הגנת ראויה לפרטיות הצרכנים. בניסיון לתקן את המעוות, הודיע היועמ"ש לבית הדין שהוא מבקש שבית הדין ידון ויכריע במספר נושאים, שלגביהם כבר הגיעו הצדדים לידי הסכמה. "עובדה זו נומקה, בין היתר, בעובדה שלאחר מועד הודעתם המשותפת של הצדדים הודיעה הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע כי … חלק מההסדרים … עומדים לדעתה בניגוד למדיניות הראויה לעניין אופן ההסכמה לשימוש במידע אישי בהתאם לחוק הגנת הפרטיות"

מצאתי השבוע באתר האינטרנט של המועצה לשידורי כבלים ולוויין את החוזה שהוגש בשעתו לאישור בית הדין לחוזים אחידים - ללא השינויים שהוכנסו בו במהלך הדיון (pdf). לכן גם איני יכול לדעת האם הנוסח הסופי של ההסכם כולל גם את התנאים המבלבלים והמטרידים שנועדו להגן על הפרטיות, או ליתר דיוק – לפגוע בה.

כך, למשל, בגוף החוזה מאשר הלקוח שהמידע שהוא "מוסר או ימסור בעתיד… ישמש לצורך אספקת שידורים ושירותים ללקוח". אבל מייד לאחר מכן, מכניסים לו בדלת האחורית "הסכמה" להעברת המידע האישי שלו לגורמים אחרים לצורך הצעה או הספקת "שירותים משלימים", מונח שאינו מוגדר במקום אחר בחוזה. בהמשך מפנה החוזה לנספח - "טופס הגנה על הפרטיות", שתוכנו מרחיב את הפגיעה בפרטיות הלקוח. כאן המידע האישי שהלקוח "מוסר" כבר כולל גם מידע שנמסר מבלי דעת: "נתונים הנגזרים מהשירותים שהחברה מספקת לך". מה זה כולל בדיוק? האם, למשל, זה כולל את המידע על הרגלי הצפייה של הלקוח? על תוכניות שבהן צפה? על הסרטים שהזמין לצפייה ישירה? והאם לחברה מותר לעבד את הנתונים הללו ולדעת אם הלקוח אוהב לצפות בסרטי פעולה או ב"אקשן" מסוג אחר? לכאורה תוקפו המחייב של הנספח מותנה באישור שיתן הלקוח בחתימת ידו, אבל אין בו דבר שיבהיר זאת ללקוח וידגיש בפניו שאין הוא חייב להסכים ולחתום. כאמור, איני יודע האם התנאים הללו (ותנאים נוראים אחרים) נותרו כמו שהם גם לאחר השינויים וההסכמות שהושגו במהלך ההתדיינות, אבל אפשר להבין מדוע נזעקה רמו"ט וביקשה שלא לאשר את החוזה.

אבל בית הדין החליט שלא לדון מחדש בסוגית הפרטיות ואימץ את ההסדר שאליו הגיעו הצדדים וזאת ממספר טעמים. שניים מביניהם עניינו אותי במיוחד. הטעם האחד נעוץ בחוסר הבהירות לגבי הסיבה לשינוי שחל בעמדת היועמ"ש: "סיכומי היועמ"ש תולים את חזרתו מההסכמות בהודעה שהתקבלה מהרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע. לא פורט האם רשות זאת (הפועלת במסגרת משרד המשפטים) שינתה מעמדה קודמת שהביעה בנדון; אם כן – מדוע; ואם לא – כיצד זה ניתנה הסכמת היועמ"ש לנוסח החוזה (לרבות לנספח הגנת הפרטיות …) בלא לקבל את עמדת הרשות תחילה."

קשה להניח שמשרד המשפטים יגלה לנו את מה שלא גילה לבית הדין - כיצד ומדוע הסכים היועמ"ש לתנאים שאינם מקובלים על הרשות, שמתמחה בהגנת הפרטיות. אבל יותר משחשוב מה קרה בעבר, חשובה המסקנה המתבקשת לעתיד: הגנת הפרטיות ושימוש במידע אישי של לקוחות הם נושאים רלבנטיים וחשובים כמעט בכל חוזה צרכני, ולכן ראוי שרמו"ט תקבל הודעה על כל חוזה שמבקשים לאשרו בבית הדין לחוזים אחידים ותוכל להתייחס להיבטי הפרטיות שבו, קודם שיאושר.

יתר על כן, ראוי שהרשות תוכל להופיע בעצמה בבית הדין לחוזים אחידים, בעצם בכל הליך משפטי רלבנטי, ולהציג את חוות דעתה המקצועית, גם אם זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדת היועמ"ש (אגב, כשהדבר היה נחוץ לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, הציג משרד המשפטים את רמו"ט כבעל שיקול דעת עצמאי). זאת במיוחד לאור העמדות המזגזגות והסותרות, שהציג היועמ"ש בסוגית הויתור על הזכות לפרטיות. בעניין החדירה לתיבת הדוא"ל של עובדים התייצב היועמ"ש ופירט שורה של בעיות וכשלים, שבגללם ראוי שלא לתת תוקף ל"וויתור" של עובד על פרטיותו (ע"ע 70/08 איסקוב נ' הממונה; עמדת יועמ"ש מיום 25.5.08 pdf). לעומת זאת, כשהתבקש להתייחס לאיסוף ועיבוד נתוני תקשורת בידי חברות התקשורת, טען היועמ"ש בבית המשפט ש"חזקה על כל לקוח של חברת תקשורת שהוא מודע לכך שנתונים כאמור נאגרים בידי החבורה, ואף אם אין תניה מפורשת לעניין זה בהסכם ההתקשרות, יש לראותו כמסכים לכך מכללא. ככל שאין הסדר זה מקובל עליו, בידו להימנע מרכישת שירותים אלה." ובמילים אחרות: אם אינכם רוצים שחברות הסלולר יעשו שימוש בנתוני התקשורת והמיקום שלכם למטרות שונות ומשונות – פשוט תוותרו על טלפון נייד (תא (ת"א) 1994-06 לירן נ' פלאפון ואח'; פסקה 5 לעמדת היועמ"ש).

אגב, בית הדין הדגיש, שהאישור שניתן לחוזה ולהסדרי הפרטיות שבו, אינו מהווה תקדים: "אין באמור לעיל משום קביעת מסמרות לגבי סעיפים דומים בחוזים אחידים אחרים שעניינם עשוי לבוא בפני בית הדין. החלטתנו זו ניתנת על רקע נסיבותיהם המיוחדות של התיקים שלפנינו, ותוך התחשבות באיזון הראוי שבין תוכן החוזה האחיד (לאחר ההסכמות שהושגו לגביו) – מחד גיסא, לבין הסתמכות הצדדים והאינטרס לסיים הליכים משפטיים תוך פרק זמן סביר – מאידך גיסא.".

כלומר, יש לצפות שהיועמ"ש יתנגד בעתיד לאישור של תניות פרטיות דומות בהתאם לעמדה שהגיש לבית הדין במסגרת ההתדיינות עם הוט. עכשיו רק נותר לנו לתור אחר אותה עמדה ולבקש שהיא תפורסם ותהיה נגישה לציבור.

הטעם השני להחלטת בית הדין לאמץ את ההסכמות הקודמות היה, ש"החשש מפני קיפוח אפשרי של הלקוחות מצטמצם נוכח העובדה שפעילותה של הוט כפופה לפיקוח הרגולטור, דהיינו לפיקוח המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין (אשר… אף אישרה את החוזה שבו עסקינן)."

זוהי נחמה פורתא. קשה להעריך עד כמה יוכל הרגולטור להגן על פרטיות הלקוחות, לאחר שהחברות קיבלו אישור להסדרים חוזיים מעורפלים ונכלוליים. ובכל זאת, גם נחמה פורתא היא נחמה: כיוון שהחוזה שאושר כולל מונחי שסתום רבים והסדרים שאפשר לפרשם לכאן או לכאן, חשוב שהציבור יהיה מודע לתנאי החוזה ולדקויותיו, על מנת שיוכל להתלונן ולהתריע בכל פעם, שהחברות יפרשו בנדיבות את הכוח שניתן להם בחוזה.

לצורך כך רצוי שהחוזה שאושר בבית הדין לחוזים אחידים, יועלה על אתר האינטרנט של המשרד ביחד עם פסק הדין המאשר ועם כתבי הטענות שהגישו הצדדים. למעשה ראוי שכל המסמכים הללו יתפרסמו בזמן אמת על מנת שהציבור יוכל לעיין בהם ובמידת הצורך להגיב עליהם (אין די בפרסום הודעה על הגשת בקשה לאישור חוזה אחיד בהתאם לתקנה 7 לתקנות החוזים האחידים).

בשלב ראשון כדאי שהרגולטור יוודא שהחברות מחתימות את הלקוח על נוסח החוזה שאושר בבית הדין לחוזים אחידים, ופועלות לפי ולא לפי הנוסח המקורי. גם לא יזיק שהנוסח החדש והמאושר יחליף את הנוסח המקורי והמקפח יותר באתרי האינטרנט של חברות הכבלים ושל המועצה לשידורי כבלים ולוויין.

אין תגובות:

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park