יום רביעי, 2 בפברואר 2011

מעביד שמתקין מצלמת מעקב ללא הצדקה - עבריין?

רופאה שעבדה בבית אבות התפטרה לאחר שהמעביד התקין מצלמת מעקב בחדרה. בית הדין לעבודה קיבל את טענת העובדת, ולפיה מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה (סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים) וזיכה אותה בפיצויי פיטורים למרות שיחסי העבודה הסתיימו ביוזמתה: "התקנת והפעלת מצלמת אבטחה בחדר בו עובדת רופאת בית האבות … בניגוד להסכמתה וחרף התנגדותה המפורשת, עולה כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ונסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה." (דמר (חי) 39840-04-10 לשצינר נ' פאר מרכז רפואי בע"מ)

למסקנתו זו הגיע בית הדין לאחר שבדק ומצא שהתקנת המצלמות הפרה את הוראות הדין:
"כאשר הוקצה לרופאת בית האבות חדר ושולחן (גם אם הוא לא משמש אותה באופן בלעדי וגם אם לא כל הזמן), הרי שבמובחן משטחים אחרים של בית האבות בהם מבצעת הרופאה את תפקידה - המדובר ברשות היחיד שלה כל עוד היא עובדת באותו חדר … לשיטת מנהל הנתבעת, הסיבה להתקנת המצלמות היתה גניבות מאותו חדר. אם אמנם כך הם פני הדברים ומשלא נטען כי התובעת נחשדה בגניבות - לא היתה כל הצדקה להפעיל את המצלמות בזמן שהתובעת נמצאת ו/או עובדת בחדר. כאמור, התובעת הועסקה בנתבעת בהיקף חלקי, ועל כן, גם אם ניתן למצוא הצדקה להתקנת המצלמות בחדר והפעלתן בזמן שהחדר ריק מאדם מחשש לגניבות, אין זה
סביר ואין זה מידתי להפעיל את המצלמות בזמן שהתובעת נמצאת בחדר ו/או משתמשת בחדר לצרכי עבודתה, ועל כן אף אין הנתבעת יכולה לחסות בצל ההגנות שבסעיף 18 ו-20 לחוק הגנת הפרטיות (פסקה 28).
להמשך הרשימה …
אגב אורחא מספר פסק הדין שהמעביד הגיש תלונה במשטרה בטענה ש"העובדת חיבלה בכוונה במצלמה על ידי פגיעה בכבל של המצלמה דבר שגרם לקצר שהרס את המצלמה". מנגנון החבלה הנטען נשמע קצת תמוה, וככל הנראה גם במשטרה סברו כך ולכן מיהרו לסיים את הטיפול בתלונה. המעביד לא ויתר והגיש ערר על סגירת התיק. למה לא? שהעובדת תזיע.

ואולי המעביד הוא זה שצריך להזיע - בית הדין מצא שהוא פגע בפרטיות העובדת מבלי שתהיה לו הגנה טובה? יש לקוות שבפעם הבאה שהמעביד יגיע לתחנת המשטרה כדי לשסות חוקרים בעובדת, יעכבו אותו השוטרים לחקירה ויבדקו שמא הפגיעה בפרטיות העובדת נעשתה "במזיד" - דבר שהופך את הפגיעה לעבירה פלילית עם עונש של עד חמש שנות מאסר (סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; שימו לב, סעיף 22(2) לחוק מאפשר להקל בענשו של מי שהורשע בפגיעה בפרטיות אם "הוא לא התכוון לפגוע", ומכאן שהעדר כוונה לפגוע אינו שולל את האלמנט של "במזיד"). במקרה כזה ובמקרים דומים יכולים עובדים להגיש קובלנה פלילית נגד המעביד - אין צורך להמתין (לשווא) להגשת כתב אישום על ידי המדינה.

וגם אם הפגיעה נעשתה שלא "במזיד" עדיין עומדת לעובדת עילת תביעה חדשה ועצמאית בשל פגיעה בפרטיות (סעיף 4 לחוק), והיא יכולה לתבוע כפיצוי "בלא הוכחת נזק" עד 50,000 ש"ח (סעיף 29א לחוק).

חשוב לא פחות - עילת התביעה של פגיעה בפרטיות יכולה להוות בסיס לסעד של צו מניעה. כלומר, כל עובדת שפוגעים בפרטיותה באופן ובנסיבות שדומות למקרה שלפנינו, יכולה לפנות לערכאות ולהוציא צו שיפוטי שיורה למעביד להפסיק את המעקב המצולם.

נותרה רק הבעיה "הקטנה" של חסמים שעומדים בפני העובדת. במישור המוסדי - כדי להגיש תובענה לפי חוק הגנת הפרטיות צריכה העובדת לפנות לבית משפט אזרחי. בתי הדין לעבודה סבורים שהם אינם מוסמכים לדון בתובענה כזו. במישור הפרקטי - צו שיפוטי אולי יגרום למעביד להסיר את המצלמה, אבל קרוב לוודאי שבמקביל הוא גם יסיר את העובדת ממקום העבודה.

שלוש הערות נוספות:

א. משמח שבית הדין לעבודה קבע, שהתקנת מצלמות המעקב מנוגדת להוראות חוק הגנת הפרטיות. אבל דווקא בשל כך חשוב להדגיש: גם פגיעה בפרטיות, שאינה מהווה עוולה או עבירה לפי החוק, יכולה לזכות עובדת מתפטרת בפיצויי פיטורים. גם אם יש למעביד הגנה שפוטרת אותו מאחריות פלילית או אזרחית, עדיין אין בכך כדי לאיין את עצם הפגיעה בעובדת. במרבית המקרים ראוי שפגיעה כזו תיחשב כ"הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או נסיבה שבעטייה אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו.

ב. בקביעתו שמצלמת המעקב מהווה פגיעה בפרטיות התמקד בית הדין בעובדה שלעובדת הוקצה חדר משלה, וביסס על עובדה זו את קביעתו שהצילום נעשה ב"רשות היחיד". אבל גם בחלל משותף, מצלמה שבולשת ואוגרת מידע ללא הרף עלולה לגרום לפגיעה אסורה בפרטיות. לא רק משום שיש כאן "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו" (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות), אלא גם משום שאין לפסול על הסף שעדיין מדובר בצילום "ברשות היחיד" (סעיף 2(3) לחוק). והלא בית הדין בעצמו מזכיר, ש"רשות היחיד" הוא מונח "המצביע על 'יחידה אוטונומית'....סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו" (פסקה 27, מצטט מתוך בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני בנתניה (2007).

ג. פגיעה בפרטיות, שנעשית "לשם הגנה על עניין אישי כשר של" המעביד, יכולה לקבל הגנה (סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות) ובלבד שהיא נעשתה ב"תום לב". טיעון ההגנה בענייננו אולי אינו מופרך כמו במקרה של המעביד שחיטט בתיבת הדוא"ל של עובדת כדי להתגונן מפני וירוסים (PDF - בפסקה 52 ואילך). אבל עדיין "חזקה על" המעביד "שעשה את הפגיעה שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה" (סעיף 20(ב) לחוק). זה, אגב, דינם גם במקרה של מעביד שמפעיל אמצעי מעקב, כמו איתוראן למשל, לאחר שעות העבודה או מתקין שעון נוכחות ביומטרי "במקום שהוא אינו על גבול איראן ולא ממש עוסק בסודות מדינה."

אין תגובות:

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park