בית המשפט המחוזי בירושלים התרשם: תאגיד איסוף מכלי המשקה סימן לו למטרה להשתיק פעיל סביבה שניהל נגדו מאבק לגיטימי. קריאה לתאגיד ולבעלי המניות שלו - קוקה קולה, טמפו, מעיינות עדן, יפאורה-תבורי: הניחו למורגנשטרן. הותירו את הדיון החשוב בזירה הציבורית ואל תגררו פעילי סביבה לבתי המשפט.
תופעת התביעות המשתיקות, שידועה בארה"ב כ-SLAPP, הולכת ומתעצמת בישראל. תביעה או איום בתביעת לשון הרע שמגיבות לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור הרחב להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח ציבורי (public debate) באופן כללי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. כוחה של תביעה משתיקה אינו מותנה בתוצאות ההתדיינות אלא בעצם הצורך להתגונן מפני התביעה. תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. התבטאויות שעשה, לעיתים בלהט הוויכוח, נבחנות עתה בהתאם לכללים נוקשים ושונים מאלה שהוא מורגל בהם בשגרת חייו.
תיאור מפורט של התופעה ושל סכנותיה לשיח הציבורי ניתן למצוא בדוח חדש של האגודה לזכויות האזרח. כאן אדרש להצלחה חשובה שנרשמה בשבוע שעבר בהקשר זה. בית המשפט המחוזי בירושלים נתן פסק דין בעניינו של דניאל מורגנשטרן [1].
מורגנשטרן הוא כלכלן סביבתי ופעיל חברתי בולט, שזכה בעבר לפרס הוקרה על פעילותו למען איכות הסביבה. עיקר פעילותו הסביבתית מתמקדת בחוק הפיקדון על מכלי משקה שאותו יזם. מכוח חוק זה הוקם תאגיד המחזור שמופקד על יישומו (תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ, בניהולה של חה"כ לשעבר נחמה רונן). אבל החוק עדיין רחוק מלהשיג את מטרותיו, ולדעת מורגנשטרן – האחריות לכך מוטלת ברובה על תאגיד המחזור. במהלך השנים האחרונות הוא מתח על התאגיד ביקורת נוקבת מעל כל במה ציבורית שנקרתה בדרכו, והתאגיד הגיש נגדו תביעת דיבה בסך חצי מיליון ש"ח [2].
בית משפט השלום קיבל את התביעה רק לגבי שניים מתוך חמשת הפרסומים נשוא התביעה. הוא חייב את מורגנשטרן לשלם לתאגיד פיצוי בסך 90,000 ₪ - כמעט מלוא הפיצוי שניתן היה לפסוק ללא הוכחת נזק (בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע – 50,000 ₪ בגין כל פרסום). למרות שדחה את עיקר התביעה זיכה בית המשפט את התאגיד התובע גם בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח והסביר שהוא עושה זאת "בהתחשב בין השאר בניהול הליך מורכב, בשל טענתו של הנתבע להגנות מכוח החוק, אותן דחיתי" [3].
אלא שלכאורה אמור היה לחול כאן היגיון אחר: בית המשפט דחה את חלקן הארי של טענות התובע. כדי לשכנעו שראוי לפסוק כך, גם מורגנשטרן נדרש לנהל "הליך מורכב" [4].
התוצאה היתה קשה. עו"ד נירית לוטן, מהקליניקות המשפטיות באונ' תל אביב תארה זאת כך: "תביעה זו היא דוגמה מובהקת לאופן שבו יכול היום תאגיד חזק להשתיק ביקורת שאינה נעימה לאוזניו, בעיקר כשמולו עומד פעיל סביבתי בודד, נחוש, אך ללא אמצעים וכוח כלכלי… פסק הדין שנתן בית משפט השלום מהווה מכה קשה לא רק לחופש הביטוי אלא גם להגנה על הסביבה, והוא צריך להדאיג כל אדם שהנושאים האלה חשובים בעיניו." [5]
ואכן, השתקתו של אזרח אחד עלולה לפגוע באינטרס החברתי הרבה מעבר למה שנדמה במבט ראשון. גם פעיל בודד, שמנהל "מאבק של איש אחד", עשוי לתרום לשיח הציבורי תרומה ייחודית שערכה לא יסולא בפז. בין שכל הצדק עם מורגנשטרן ובין שהפריז במעט אין ספק שהוא לבדו ממלא תפקיד חשוב בהעלאת סוגיה ראויה וחשובה לסדר היום הציבורי. אבל מדובר באדם מן היישוב ללא משאבים מיוחדים, והאפקט המצנן שמאיים עליו עלול למנוע מהציבור כולו את המשך הדיון. אם בעקבות התביעה המשפטית הוא ישתתק, קשה לצפות שאחרים ימלאו את מקומו. חברה דמוקרטית זקוקה ל"משוגעים לדבר". בלעדיהם עלול הציבור כולו לצאת נבער ונפסד.
על הנזק החברתי שגורמות תביעות משתיקות אפשר ללמוד גם מהניסיון שנצבר בארצות הברית, לאחר שהתופעה אותרה ואותגרה. מסתבר שחוקי ה-Anti-SLAPP, שמקלים בסילוק על הסף של תביעות משתיקות, הביאו לקפיצת מדרגה בפעילותם של אזרחים נגד גורמים מזהמים ותרמו לשיפור ניכר באיכות הסביבה [6].
עו"ד לוטן הגישה ערעור על פסק הדין (pdf). "אדם טבע ודין" ו"חיים וסביבה" הגישו לבית המשפט בקשה להצטרף לדיון במעמד של ידידי בית המשפט. בבקשה שכתבו עורכי הדין אלי בן ארי ואסף רוזנבלום, התבקש בית המשפט להתחשב "אינטרס של הגנה על האפשרות לקיום דיון ציבורי פתוח וחופשי בנושאים סביבתיים, במיוחד כאלו שיש להם השפעות כלכליות ניכרות, ואת הצורך החיוני למנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי לצורך יצירת אפקט מצנן ביחס למוטיבציה של פעילי ציבור להמשיך ולפעול ככאלה."
פעולתם של הארגונים ועורכי הדין הביאה לתוצאה חשובה. בית המשפט המחוזי קיבל את עיקר ערעורו של מורגנשטרן, מתח ביקורת על התאגיד וחייב אותו בהוצאות משפט [7]. לגבי פרסום אחד שבעטיו חויב הנתבע בפיצוי, נקבע שהוא ביטוי לגיטימי שאין בו לשון הרע כהגדרתו בחוק. לגבי הפרסום האחר, שאותו עשה מורגנשטרן מתוך טעות, צומצם סכום הפיצוי מ-40,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח בלבד. החשוב ביותר הוא, שבית המשפט הכיר בנטל הכבד שהתאגיד הטיל על הנתבע וחייב אותו לשלם למורגנשטרן הוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח.
מורגנשטרן עודנו מתגונן מפני תביעת דיבה אחרת שהגיש התאגיד. יש לקוות שפסק הדין החדש יביא לשינוי כיוון בלב קברניטי התאגיד ובעליו - קוקה קולה, טמפו, יפאורה-תבורי, ומעיינות עדן. מהמעט שקראתי עולה, שפעילות התאגיד זוכה הן לשבחים והן לביקורת - שמדובר בסוגיה סבוכה ושנויה במחלוקת. לתאגיד יש אפיקים רבים שבהם הוא מביע את עמדותיו ומתמודד עם הביקורת שמוטחת בו - במות התקשרות, דיונים בוועדות הכנסת ועוד. ראוי שיסתפק בכך ולא יגרור את מורגנשטרן או מבקרים אחרים לבית המשפט.
1. ע"א 35178-09-12 דניאל מורגנשטרן נ' תאגיד איסוף מכלי משקה (ש' נאוה בן אור, רפאל יעקובי, רם וינוגרד, 11.2.2013) (doc, html, נט-המשפט)
2. צפריר רינת, "תאגיד המחזור נגד ד. מורגנשטרן", הארץ 2.12.2007.
3. ת"א (י-ם) 5144/07 תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ נ' דניאל מורגנשטרן (19.7.2012; ש' מרים ליפשיץ-פריבס) (doc).
4. בהתאם לתקנה 512 לתקס"א, בעת פסיקת הוצאות על בית המשפט להתחשב, "בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון".
5. צפריר רינת, "צדק תאגידי", הארץ 11.10.2012.
תופעת התביעות המשתיקות, שידועה בארה"ב כ-SLAPP, הולכת ומתעצמת בישראל. תביעה או איום בתביעת לשון הרע שמגיבות לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור הרחב להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח ציבורי (public debate) באופן כללי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. כוחה של תביעה משתיקה אינו מותנה בתוצאות ההתדיינות אלא בעצם הצורך להתגונן מפני התביעה. תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. התבטאויות שעשה, לעיתים בלהט הוויכוח, נבחנות עתה בהתאם לכללים נוקשים ושונים מאלה שהוא מורגל בהם בשגרת חייו.
תיאור מפורט של התופעה ושל סכנותיה לשיח הציבורי ניתן למצוא בדוח חדש של האגודה לזכויות האזרח. כאן אדרש להצלחה חשובה שנרשמה בשבוע שעבר בהקשר זה. בית המשפט המחוזי בירושלים נתן פסק דין בעניינו של דניאל מורגנשטרן [1].
מורגנשטרן הוא כלכלן סביבתי ופעיל חברתי בולט, שזכה בעבר לפרס הוקרה על פעילותו למען איכות הסביבה. עיקר פעילותו הסביבתית מתמקדת בחוק הפיקדון על מכלי משקה שאותו יזם. מכוח חוק זה הוקם תאגיד המחזור שמופקד על יישומו (תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ, בניהולה של חה"כ לשעבר נחמה רונן). אבל החוק עדיין רחוק מלהשיג את מטרותיו, ולדעת מורגנשטרן – האחריות לכך מוטלת ברובה על תאגיד המחזור. במהלך השנים האחרונות הוא מתח על התאגיד ביקורת נוקבת מעל כל במה ציבורית שנקרתה בדרכו, והתאגיד הגיש נגדו תביעת דיבה בסך חצי מיליון ש"ח [2].
בית משפט השלום קיבל את התביעה רק לגבי שניים מתוך חמשת הפרסומים נשוא התביעה. הוא חייב את מורגנשטרן לשלם לתאגיד פיצוי בסך 90,000 ₪ - כמעט מלוא הפיצוי שניתן היה לפסוק ללא הוכחת נזק (בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע – 50,000 ₪ בגין כל פרסום). למרות שדחה את עיקר התביעה זיכה בית המשפט את התאגיד התובע גם בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח והסביר שהוא עושה זאת "בהתחשב בין השאר בניהול הליך מורכב, בשל טענתו של הנתבע להגנות מכוח החוק, אותן דחיתי" [3].
אלא שלכאורה אמור היה לחול כאן היגיון אחר: בית המשפט דחה את חלקן הארי של טענות התובע. כדי לשכנעו שראוי לפסוק כך, גם מורגנשטרן נדרש לנהל "הליך מורכב" [4].
התוצאה היתה קשה. עו"ד נירית לוטן, מהקליניקות המשפטיות באונ' תל אביב תארה זאת כך: "תביעה זו היא דוגמה מובהקת לאופן שבו יכול היום תאגיד חזק להשתיק ביקורת שאינה נעימה לאוזניו, בעיקר כשמולו עומד פעיל סביבתי בודד, נחוש, אך ללא אמצעים וכוח כלכלי… פסק הדין שנתן בית משפט השלום מהווה מכה קשה לא רק לחופש הביטוי אלא גם להגנה על הסביבה, והוא צריך להדאיג כל אדם שהנושאים האלה חשובים בעיניו." [5]
ואכן, השתקתו של אזרח אחד עלולה לפגוע באינטרס החברתי הרבה מעבר למה שנדמה במבט ראשון. גם פעיל בודד, שמנהל "מאבק של איש אחד", עשוי לתרום לשיח הציבורי תרומה ייחודית שערכה לא יסולא בפז. בין שכל הצדק עם מורגנשטרן ובין שהפריז במעט אין ספק שהוא לבדו ממלא תפקיד חשוב בהעלאת סוגיה ראויה וחשובה לסדר היום הציבורי. אבל מדובר באדם מן היישוב ללא משאבים מיוחדים, והאפקט המצנן שמאיים עליו עלול למנוע מהציבור כולו את המשך הדיון. אם בעקבות התביעה המשפטית הוא ישתתק, קשה לצפות שאחרים ימלאו את מקומו. חברה דמוקרטית זקוקה ל"משוגעים לדבר". בלעדיהם עלול הציבור כולו לצאת נבער ונפסד.
על הנזק החברתי שגורמות תביעות משתיקות אפשר ללמוד גם מהניסיון שנצבר בארצות הברית, לאחר שהתופעה אותרה ואותגרה. מסתבר שחוקי ה-Anti-SLAPP, שמקלים בסילוק על הסף של תביעות משתיקות, הביאו לקפיצת מדרגה בפעילותם של אזרחים נגד גורמים מזהמים ותרמו לשיפור ניכר באיכות הסביבה [6].
עו"ד לוטן הגישה ערעור על פסק הדין (pdf). "אדם טבע ודין" ו"חיים וסביבה" הגישו לבית המשפט בקשה להצטרף לדיון במעמד של ידידי בית המשפט. בבקשה שכתבו עורכי הדין אלי בן ארי ואסף רוזנבלום, התבקש בית המשפט להתחשב "אינטרס של הגנה על האפשרות לקיום דיון ציבורי פתוח וחופשי בנושאים סביבתיים, במיוחד כאלו שיש להם השפעות כלכליות ניכרות, ואת הצורך החיוני למנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי לצורך יצירת אפקט מצנן ביחס למוטיבציה של פעילי ציבור להמשיך ולפעול ככאלה."
פעולתם של הארגונים ועורכי הדין הביאה לתוצאה חשובה. בית המשפט המחוזי קיבל את עיקר ערעורו של מורגנשטרן, מתח ביקורת על התאגיד וחייב אותו בהוצאות משפט [7]. לגבי פרסום אחד שבעטיו חויב הנתבע בפיצוי, נקבע שהוא ביטוי לגיטימי שאין בו לשון הרע כהגדרתו בחוק. לגבי הפרסום האחר, שאותו עשה מורגנשטרן מתוך טעות, צומצם סכום הפיצוי מ-40,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח בלבד. החשוב ביותר הוא, שבית המשפט הכיר בנטל הכבד שהתאגיד הטיל על הנתבע וחייב אותו לשלם למורגנשטרן הוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח.
"אין חולק, כי המערער מנהל מאבק מזה שנים נגד המשיבה, בשל התנהלותה … המדובר על דרך העיקרון במאבק שיש בו עניין ציבורי. במסגרת המאבק שמנהל המערער, נתבע הוא בעבר על ידי המשיבה בגין התבטאויות שונות שהתבטא נגדה, ואשר היא ראתה בהן התבטאויות פוגעניות…
על אף קביעתנו לפיה חלק מן הפרסום הרביעי היווה לשון הרע… אנו סבורים כי יש מקום להתערבותנו באופן שיביא להפחתה משמעותית מסכום הפיצויים שהמערער חויב בו… השיקול האחד עניינו בכך שהמדובר במאבק לגיטימי בעל חשיבות ציבורית שמנהל המערער זה שנים כנגד המשיבה, ונמצא כי יש טעם וצדק בדברי ביקורת שהשמיע בהזדמנויות שונות כלפיה…
זאת ועוד. לא ניתן להתעלם מן הרושם לפיו המשיבה סימנה לה למטרה להשתיק את המערער. בהקשר זה יוער, כי המשיבה שגרה מכתב איום בתביעת פיצויים לעיתון "גלובס", בגין כתבה… אשר עסקה בנושאים דומים, אולם לא ממשה את האיום. כך גם נמנעה המשיבה מלהגיש תביעה נגד ארגון "חיים וסביבה" שראה להעניק לה את "אות הגלובוס השחור" לשנת 2007, אות שהוא "אות קלון סביבתי" המוענק מדי שנה על ידי הארגון האמור, שהוא ארגון הגג של ארגוני הסביבה. גם בעניין זה הזהירה המשיבה את הארגון כי אם לא יחזור בו מן הכוונה להעניק לה את האות האמור, תשקול נקיטת צעדים משפטיים, אולם לא ממשה את איומה. לפיכך, החלטנו להעמיד את הסכום לפיצוי בו יחויב המערער על 10,000 ₪, תחת הסכום של 40,000 ₪ שחויב בו בבית משפט קמא.
לעניין ההוצאות, בהינתן שהתביעה שהוגשה כנגד המערער בבית משפט קמא הייתה תביעה גורפת והתייחסה לחמישה פרסומים, בעוד שבעקבות פסק דין זה התברר כי רק חלק מפרסום אחד יש בו משום לשון הרע, ולאחר שהמערער נגרר לניהול משפט ארוך וממושך בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק, אנו סבורים כי לא רק שלא הייתה הצדקה להורות על חיובו של המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בבית משפט קמא, אלא שהיה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד באותה ערכאה.
1. ע"א 35178-09-12 דניאל מורגנשטרן נ' תאגיד איסוף מכלי משקה (ש' נאוה בן אור, רפאל יעקובי, רם וינוגרד, 11.2.2013) (doc, html, נט-המשפט)
2. צפריר רינת, "תאגיד המחזור נגד ד. מורגנשטרן", הארץ 2.12.2007.
3. ת"א (י-ם) 5144/07 תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ נ' דניאל מורגנשטרן (19.7.2012; ש' מרים ליפשיץ-פריבס) (doc).
4. בהתאם לתקנה 512 לתקס"א, בעת פסיקת הוצאות על בית המשפט להתחשב, "בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון".
5. צפריר רינת, "צדק תאגידי", הארץ 11.10.2012.
6. B. Ashenmiller and C.S. Norman. “Measuring the Impact of
Anti-SLAPP Legislation on Monitoring and Enforcement”, The B.E. Journal
of Economic Analysis & Policy 11(1) (2011).
7. זוהר שחר לוי "תאגיד המיחזור אל"ה תבע פעיל סביבה אבל בסוף ישלם לו 35 אלף שקל פיצויים" כלכליסט 12.2.2013.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה