יום רביעי, 29 בפברואר 2012

מבחני מיון לעבודה - על המכונים לאפשר לנבדק/ת לעיין בתוצאות המבחנים. המכון סירב? דווחו ודירשו להטיל עליו סנקציות


ראו רשימה מעודכנת ואת הודעת הרשם מיום 11.3.2013.
היום הוציא רשם מאגרי המידע הנחיה, שמרעננת ומבהירה את חובותיהם החוקיות של מכוני המיון, לרבות החובה לאפשר לנבדק לעיין בתוצאות המבחנים שעבר במסגרת הליכי קבלה לעבודה. הרשם גם הבטיח לאכוף. ציבור הנבדקים יכול לעזור לו.

... היה זה לאחר שלוש שעות של דיון. לאחר שנציגי מכוני המיון חזרו שוב ושוב על טענות בעלמא וסרבו להתייחס לעובדות ולטענות שהוצגו בפניהם. פתאום הבחנתי באשה שלא השתתפה בויכוח הסוער עד אותו רגע. היא הציגה עצמה כפסיכולוגית בעלת ותק של 25 שנה במקצוע. "אני רוצה להגיד משהו לא על פסיכולוגיה אבחונית, אלא על התהליך שאני רואה כאן" היא אמרה, ולרגע היה נדמה לי, שאולי אנחנו בכלל משתתפים ביום של מבחני מיון, ממש כמו אותם רבבות מועמדים לעבודה, שפרנסתם וגורלם תלויים במכוני המיון.

מה לדעתכם יקרה בפועל?" היא שאלה "תוציאו את ההנחיה ויהיה לזה את התוקף שמגיע לו?… ההנחיה תקוים? המעסיקים והמכונים יחיו בשלום עם זה? לא מספיק לבוא עם הנחתה כזאת ולצפות לטוב. אתם נעולים בדיציפלינה שלכם, אבל ארגז הכלים שאתם מביאים איתכם איננו מספיק"(pdf בעמוד 14).

נימת דבריה וארשת פניה הביעו - וזו חוויה אישית שלי  ושלי בלבד - מזיגה של התנשאות פרופסיונאלית מזה, ותדהמה ובעתה מזה, כאילו התעוררה משינה מתוקה ונחרדה לגלות מסביבה חבורה של פראי-אדם, שבידיהם "ארגז כלים" משונים ובלתי "מספיקים".

הדיון התקיים במשרדי רמו"ט (הרשות למשפט ולטכנולוגיה במשרד המשפטים) כחלק מהליך שימוע (pdf), שקיימה הרשות לקראת פרסום הנחיה בנושא: "תחולת הוראות חוק הגנת הפרטיות על הליכי מיון לקבלה לעבודה ופעילות מכוני המיון".

בהנחיה שפורסמה היום (pdf), לאחר יותר משנה של ויכוחים ושימועים, נקבע בין היתר, כי על המכונים לאפשר לכל נבחן לעיין בתוצאות המבחנים "בדיוק" כפי שאלו הועברו למעסיק, וכי אין תוקף משפטי לפרקטיקה של המכונים, שמאלצים את הנבדקים "לוותר" על זכות העיון. עוד נקבע, שאסור למכון המיון לשמור מידע אישי של נבדק אלא למטרה של מתן חוות דעת למעסיק ששלח אותו למבחנים. הסכמת הנבדק לסטייה מכלל זה - דהיינו, הסכמה לשמירת המידע האישי שלו לצורך העברתו לגורמים נוספים בעתיד - ניתנת לביטול בכל עת.

עתה נותר רק להמתין ולראות האם ההנחיות החדשות יקוימו. במהלך עשר השנים האחרונות אני עוקב אחר ההליכים המשפילים והמעיקים שנאלצים לעבור מועמדים לעבודה, ויצא לי לטפל בלא מעט פניות של נבדקים "חצופים"', שביקשו לעיין בתוצאות שקובעות את גורלם. בשנת 2002 הוציאה רשמת מאגרי המידע הנחיה, שהורתה למכוני המיון לאפשר לנבדקים לעיין בתוצאות. המכונים התעלמו. ארוכה היא רשימת הטענות והתירוצים, שעליה הם ביססו את סרבנותם. לחלקה התייחסתי בנייר עמדה ששלחתי לרמו"ט במהלך השימוע (pdf). לחלקן האחר אתייחס בעתיד. אבל על רקע ניסיון העבר, אני תוהה כיצד תנהג תעשיית המיון עתה.

וכאן אנו חוזרים לרשמיי מהמפגש ברמו"ט, ולפסיכולוגית חמורת הסבר שהפציעה לפתע, ושדבריה שיקפו את ההתנהלות המטרידה של תעשיית המיון. במקום להתמודד עם הפרכות והסתירות בטיעוניהם ניסו נציגי המכונים לטעון נגד עצם קיומו של הדיון: "זה לא עניין למשפטנים". "מי אתם בכלל, שתניחו את כף רגלכם במקדש הגילדאי של מכוני המיון ושל הפסיכולוגים שעובדים בהם?" ולא, הם לא אמרו את זה כך - זה מה שאני שמעתי. מעניין רק לדעת מה היתה חוות הדעת שהייתי חוטף על הפרשנות הזו שלי, לו הייתי משתתף עכשיו ב"משחק מצבים" או בפעילות אחרת של מבחני מיון בעבודה.

המוטיב השני בדברים ששמעתי היה מטריד הרבה יותר. כיוון שהדוברת הייתה מנהלת בכירה במכון פיל"ת, אני מתקשה לדחוק את החשש, שמדובר בהצהרת כוונות ובאזהרה: שאין כוונה לקיים את ההנחיה שבנדון, וליתר דיוק שיש כוונה להפר אותה; ש"המכונים" – לרבות המכון שיוצג על ידי הדוברת – לא "יחיו בשלום עם 'זה' "; ושציבור גדול ומדוכא של נבדקים במכוני המיון אינו יכול "לצפות לטוב".

על כן, במכתב ששלחתי היום לרמו"ט ביקשתי שיעמדו על המשמר ויאכפו את ההנחיה החדשה:
"רשמנו לפנינו בסיפוק ולתזכורת את הוראת המעבר של ההנחיה, שלפיה 'הרשם יתחיל באכיפת הוראות ההנחיה בתום שלושה חודשים ממועד פרסומה'.
…כפי שכתבנו לפני כשנה, בתגובה לטיוטת הנוהל שבנדון: 'גורלם של רבבות מבקשי עבודה נתון בידיהם של מכוני המיון… הם תלויים בהם תלות ניכרת… [ש] מנוצלת על-מנת להעמידם בפני סדרה של מבחנים ושאלונים, חלקם פולשניים ומשפילים, ובהסתמך עליהם – לשרטט פרופיל פיזי, נפשי ואישיותי, שאמור לנבא, במידה שנויה במחלוקת של תוקף ומהימנות, את סיכויי התאמתם לתפקיד. הנבחנים נדרשים לחתום על כתבי ויתור 'בהסכמה', אשר מתיימרים לשלול את זכותם הבסיסית לעיין במידע האישי שלהם, שמוחזק על ידי המכון והמעסיק.'
ואכן, במהלך השימוע הסתבר, שמכוני מיון רבים משתיתים את פעילותם על מה שכונה על ידי נציגם כ'פירמידה' (כאן, pdf, בעמוד 5). למונח זה לא נלוו הסברים, ואולם ממכלול הדברים שנשמעו במהלך השימוע מצטיירת 'פירמידה' שבראשה ממוקמים האינטרסים המשותפים והמשלימים של המכונים ושל המעסיקים. רק בתחתית, תחת כובדם של הלוחץ של אותם אינטרסים, ממוקמים הנבדקים - המועמדים לעבודה, וזכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד.
עתה, לאחר פרסום ההנחיה שבנדון, יש מקום לתקווה, שיחול שינוי במבנה 'הפירמידה', ושזכויות האדם של רבבות מבקשי עבודה יזכו ליחס הראוי להן. אנו מברכים על הפעולה המאומצת שעשיתם בהקשר זה, ומפצירים בכם לפעול לאכיפת הדין, כדי שהמאמץ לא יהיה לשווא - על מנת שחרף האזהרות שנשמעו, יוכלו מבקשי עבודה לממש את זכויותיהם, על מנת שכולנו נוכל לחיות בחברה צודקת והוגנת יותר, ובניגוד לאיומים - 'לצפות לטוב' ".

מה שנותר עכשיו הוא לא להרפות:

ראשית, החל מהיום ולכל המאוחר ממועד כניסתה לתוקף של ההנחיה (29.5.2012), כל נבדק/ת שעברו או יעברו מבחני מיון לעבודה מוזמנים לעמוד על זכותם לעיין בתוצאות המבחנים ועל כל הזכויות אחרות, שמפורטות בהנחיית הרשם (pdf כבר אמרתי?). לרשם יש סמכויות אכיפה שונות, וניתן לצפות שיעמוד בהבטחתו ויפעיל אותן אם תתלוננו.

ביקשתם לעיין בתוצאות המבחנים וסורבתם? 
הגעתם ליום מבחנים ונדרשתם לחתום על "ויתור" על זכות העיון? 
המכון דחה את דרישתכם לבטל הסכמה קודמת - אישור לשמירת המידע האישי שלכם למטרה אחרת מזו שלשמה הגעתם למבחן? 

תגישו תלונה לרשם מאגרי המידע.


אם תכתבו את האגודה לזכויות האזרח (אפילו בעילום שם ומחיקת פרטים מזהים) נוכל גם אנו לעקוב אחר התנהלות המכונים ואחר אכיפת ההנחיה.

שנית, פעילותם של מכוני המיון ושל מנגנוני מיון וסינון אחרים ב"שוק" העבודה ראויה להסדרה נרחבת בהרבה. מסתבר שלעיתים המבחנים  בהקשר זה ראוי להזכיר את הצעת החוק הפרטית, של חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים כץ (הצעת חוק בדיקות התאמה לעבודה, התשס"ט-2009). למרבה הצער, ההצעה נתקלת בהתנגדות של משרדי התמ"ת והמשפטים. לחץ ציבורי יכול לעזור - ככל שירבו התלונות כך יש סיכוי לשינוי (גילוי נאות -  סייעתי במלאת ניסוח ההצעה).

שלישית, יש לקוות שתחולת ההנחיה החדשה יורחב על פעילויות נוספות של מכוני מיון. כך, למשל, מנגנוני הסינון וההדרה בישובים קהילתיים נעזרים, בין היתר, במבחני ובמכוני מיון. כפי שכתבתי בנייר העמדה שהגשנו לרשם (pdf בפסקה 27) 
"הפירוש המצמצם והדווקני שיש ליתן ל'הסכמה' ולהגנות הקבועות בחוק הגנות הפרטיות, ראוי שיחול גם במקרים אחרים של נבדקים, הנשלחים למכון מיון: מקרים שבהם מופנים נבדקים על ידי ישובים קהילתיים, או במקרה שמועמד לאימוץ ילדים מופנה לאבחון על ידי שירותי הרווחה. גם במקרים רווחים אלה שוררים יחסים לא שוויוניים בין המזמין לבין הנבדקים, ואלה מועתקים גם למישור היחסים בין הנבדק לבין המכון. אמות המידה המחמירות שנקבעו במקרה של נבדקים שהם מועמדים לעבודה רלבנטיות למקרים גם בשל כך שהגופים המזמינים כפופים למשפט הציבורי ולחובות מוגברות של תום הלב וההגינות אם – בשל אופיים הציבורי ואם בשל כך שהם נהנים ממשאבים ציבוריים (אדמות מדינה). בהתאם לזאת יש להרחיב את תחולתה של ההנחיה גם למקרים האחרים שבה נשלחים נבדקים לאבחוןבמכוני מיון."
יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא, אבל כבר מאוחר, ואולי גם כדאי להשאיר משהו להזדמנות אחרת...

יום שני, 20 בפברואר 2012

היום הגשנו את העתירה נגד המאגר הביומטרי

הבוקר הגשנו את העתירה נגד המאגר הביומטרי (pdfׂ)(court).

כמו ימים רבים בתקופה האחרונה גם הבוקר פתחתי את המשרד כשבחוץ עוד היה חושך. אבל היום חיכה לי שולחן נקי. אתמול, לאחר שיהונתן קלינגר ואני חתמנו על כרכי העתירה הביומטרית ושלחנו אותם לירושלים, עמדתי עוד שעה ארוכה ופיניתי מהחדר את ערימת הטיוטות, הניירת וכוסות הקפה.

הדלקתי את המחשב מתוך כוונה להתחיל לטפל סוף סוף בכל כך הרבה עניינים שממתינים לי. לא לחזור שוב לטקסטים שהיו לי לזרא. אבל לאט לאט המשרד נמלא אנשים, וכולם הציקו האם ומתי "זה הוגש". וחוץ מזה היה צורך להודות להרבה אנשים שעבדו איתי ושבלעדיהם לא הייתי צולח את הדרך.

אני כותב לאט. תמיד. אבל הפעם זה היה קשה במיוחד. איך מסבירים בפיסה אחת של טקסט את כל מה שעברנו ולמדנו בשלוש השנים האחרונות? מה זו ביומטריה? מה ההבדל בין תעודת זהות חכמה לבין תעודה ביומטרית ובין שתיהן לבין מאגר ביומטרי? כיצד הם יכולים לתרום לנו וכיצד הם עלולים לפגוע? מדוע עיכב משרד הפנים במשך למעלה מחמש שנים הנפקה של תעודות זהות "חכמות" רק כדי "למכור" לנו מנגנון של מעקב ושליטה בדמותו של מאגר ביומטרי? כיצד לקה המאגר הביומטרי ב"זליגת שימושים" מוקדמת כל כך? ועל רקע כל אלה – איך יוצאים משיח משפטי של פרטיות, שמשתרך אחרי הקצב המהיר של טכנולוגיות המידע?

את העתירה כתבנו בעזרת רבות ורבים שייעצו וסייעו בכל תג וסייג של הפסיפס. תודתי נתונה להם. עבודת הנמלים הזו שאבה ממני זמן רב והרחיקה אותי מהרבה דברים אחרים שרציתי לעשות בעבודה ובחיי הפרטיים. למדינה יש משאבים רבים. בקרוב מאוד גם יתחילו לבזבז כספים על קמפיין, שכולו אחיזת עיניים, ושישווק את המאגר כפיתרון לגניבות הזהות – הבעיה שמשרד הפנים יכול היה ונמנע מלפתור. אנו לעומתם מצוידים במשאבים דלים – המתנדבות והמתנדבים הרבים עשו את המלאכה אחרי שעות העבודה, וגם האגודה לזכויות האזרח אינה יכולה להרשות לעצמה עורך דין שיעסוק אך ורק בסיפור הזה – היה עלי להמשיך ולטפל במקרים שונים שקשורים לחופש הביטוי, לזכות לדעת, וכמובן - להיבטים רבים נוספים של חברת המעקב.

אבל בסופו של דבר הגענו, לפחות למפתנו של בית המשפט העליון. הדיון המשפטי זמנו עוד יבוא, אבל במקביל תמשיך פעילתם החשובה של פעילות ופעילים בחברה האזרחית. הבוקר לאחר שהודיתי להם הוספתי ואמרתי כך:

המסכת העובדתית שבעתירה היא דוגמא - כיצד הטכנולוגיה החדישה משמשת כסות לכוחנות הביורוקרטית המוכרת מאז ומתמיד. אותם פקידים ואנשי שררה, שנושאים בפיהם את בשורת חידושי הטכנולוגיה, ממהרים להסות את המומחה ולהתעלם ממנו, שעה שחוות דעתו אינה עולה בקנה אחד עם רצונותיהם. הקול הוא קול המומחים, אבל הידיים הן ידיהם של בעלי השררה. לממשלה יש צוות מצומצם של מומחים, שמשרתים בראש וראשונה את האינטרסים והצרכים של הלקוח שלהם - של המנגנון הממשלתי, ואלה אינם זהים תמיד לאלה של נתיניו. נכון שבמדינה דמוקרטית יש חפיפה מסוימת בין השניים, אבל כל אמנה חברתית וכל משטר דמוקרטי מבוססים על יסוד ההכרה במתח המתמיד שקיים ביניהם.

כפי שכותב ידידי, פרופ' מיכאל בירנהק: "הטכנולוגיה אינה ניטראלית. היא מגלמת ערכים חברתיים ואף ערכי מוסר. יש טכנולוגיות שמאיימות על פרטיותנו ויש כאלה שמגנות עליה. הטכנולוגיה, באופן כוללני אינה בהכרח 'רעה' לפרטיות או 'טובה' לפרטיות… הערכים הוטמעו בתוך הטכנולוגיה על ידי מפתחיה, בין בכוונת מכוון ובין במקרה".

ואכן, המאגר הביומטרי עוצב ונבנה באופן מסוכן ופוגעני במיוחד רק כדי לשרת מטרות וערכים, החורגים מהמטרות והערכים המקוריים. "המשטרה לא דרשה את זה" אמרה נציגת המשטרה בכנסת, אבל "ככל שיהיה מאגר, בהחלט המשטרה תרצה להתחבר אליו". כלומר, המשטרה לא נתקלה בצרכים או בבעיות, שהפריעו לה לשמור על שלום הציבור, ושהביאו אותה לבקש להקים מאגר ביומטרי של כל תושבי ישראל. אבל אם יהיה צעצוע חדש – "אז גם אני רוצה לשחק". פעם הסבירו לי מדוע חתול, להבדיל מכלב, מלקק ללא הרף את המפשעה: חתול אינו יצור מיני יותר, הוא עושה את זה פשוט "כי הוא יכול". זוהי בדיוק הסיבה שבגללה המשטרה "בהחלט תרצה להתחבר למאגר" ושבגללה הוא נבנה באופן מסוכן במיוחד – או כפי שיהונתן קלינגר מתאר זאת, לפי עקרונות של surveillance by design.

המאבק במאגר הביומטרי הוא מאבק על דמותה של החברה שבה אנו חיים. מאחורי מסך פיקטיבי של "מומחיות" ושל "ניטרליות טכנולוגית" כביכול, מצליחים הפקידים ובעלי השררה ליטול מאיתנו את האפשרות לקבוע את הערכים ואת הנורמות שיעצבו את חיינו כפרטים וכחברה. בפזיזות ובסכלות הם מפתחים מנגנוני בקרה ושליטה על חיינו. בעצם – גם על חייהם, ועל חיי בנותיהם ובניהם.

במהלך השנתיים-שלוש האחרונות יצא לי לשוחח לא מעט עם פקידים, מומחי טכנולוגיה ומשפטנים, שהיו חלק מהכוח ביורוקרטי האדיר שמקדם את העגלה הביומטרית. כל אחת ואחד מהם הוא רכיב קטן בתוך מכונה ביורוקרטית אדירה, שמתקדמת בנתיב שלא תמיד ברור גם להם. רבים מהם עשו בתחילת הדרך דברים על יסוד הנחות ואמונות שקרסו בהמשך. אבל כמו החותרים בספינת העבדים, הם מצאו את עצמם מקובעים במקומם, אנוסים להמשיך ולחתור. הם הוסיפו למשוך את העגלה הביומטרית, למרות שזו נעשתה מסוכנת ומאיימת יותר ויותר, רק כדי שלא להידרס תחת גלגליה. הלווייתן הביורקרטי גדול מסך חלקיו האנושיים. מטבע הדברים, בשיחות שניהלתי איתם היו לאנשי המנגנון תשובות "טובות" להרבה שאלות והשגות שהיו לי. אבל היתה שאלה אחת שעליה לא קיבלתי מענה: האם בעוד שנים, כשאת או אתה כבר לא תהיו בתפקיד - לא תוכלו להשפיע על מהלך הדברים, האם גם אז תהיו בטוחים שהמאגר הביומטרי שבניתם משרת את המטרות שראיתם אל מול עיניכם ואינו מנוצל לרעה? בדרך כלל לא קיבלתי תשובה של ממש לשאלה הזו, אבל יכולתי לראות אותה באישוני העיניים המתרחבים של בני שיחי. מן הסתם לכך מכוון Bruce Schneier שאומר:

"Just as we look back at the beginning of the previous century and shake our heads at how the titans of the industrial age could ignore the pollution they caused, future generations will look back at us—in the early decades of the information age—and judge our architecture, and what we did to foster freedom, liberty, and democracy. Did we build information technologies that protected people's freedoms even during times when society tried to subvert them? Or did we build technologies that could easily be modified to watch and control? History will record our choices."

תודה ובהצלחה לכולנו.

"עתירה: לעצור את החוק הביומטרי" 20.2.12 ynet
"עתירה נגד המאגר הביומטרי: "סכנה לשלום הציבור" " הארץ 20.2.12
יוסי ניסן "עתירה נגד המאגר הביומטרי: פגיעה חמורה בפרטיות ובביטחון" גלובס 20.2.12
עומר כבירי "עתירה נגד המאגר הביומטרי: פגיעה חמורה בפרטיות ובביטחון" כלכליסט
"עתירה נגד המאגר הביומטרי: "אין דבר כזה בטוח, דליפת המידע תגרום נזק בלתי הפיך" nana10.co.il
ענבל אורפז "עתירה לבג"ץ נגד הקמת המאגר הביומטרי הממשלתי" it.themarker 20.2.12
חיים רבלין "עתירה נגד המאגר הביומטרי: "מסכן את שלום הציבור" mako
אמוץ שפירא "עתירה לבג"צ: בטלו הקמת המאגר הביומטרי" רשת ב' 20.2.12

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

חיפוש משטרתי "על הסכין" - אם אין עילה לחיפוש סוחטים "הסכמה"

תוספת מאוחרת: בינתיים ניתן פסק דין בסוגיה - כתבתי עליו ועל ההתחסדות של פרקליטות המשטרה

ידיעה בוואלה מספרת על צעיר שיצא לבילוי בערב שבת עם רכבו. ביציאה מחניון הסינמה-סיטי חסמה את דרכו ניידת משטרה. השוטרים בדקו רישיונות וביקשו לערוך חיפוש ברכב. הבחור שאל אם יש להם צו חיפוש ונענה בתשובה: "אם אתה מסרב לחיפוש, תיכנס לניידת, ואתה מעוכב לחקירה". כנראה שלבחור היו תוכניות אחרות להמשך הערב והוא "הסכים" שיערכו חיפוש ברכבו. לדבריו, עוד לפני שהתחיל החיפוש הוא אמר לשוטרים שיש לו ברכב סכין עבודה ביחד עם כלי עבודה נוספים. זה לא כל כך עזר לו. הוא נעצר לחקירה ונפתח לו תיק בעילה של "החזקת סכין". העבירה הזו נוצרה כדי להאבק בתקריות אלימות שמסתיימות בדקירה, לעיתים קטלנית. אבל החשוד יכול להוכיח שהסכין שבכליו משמשת אותו לצרכים אחרים. במקרה שלנו - לא יהיה כתב אישום ולא ניתן יהיה להוכיח דבר. נותר הכתם של רישום פלילי.

כך או כך, מה שמטריד בסיפור הוא הנוהג המשטרתי לאלץ אזרחים ל"הסכים" לחיפוש ברכבם או בכליהם גם כשאין חשד כלשהו שיבסס עילה לעריכת החיפוש. לפני כשנה הופעתי בבית המשפט העליון, שדן בערעור (בקשת רשות ערעור), שהגישה הסנגוריה הציבורית בעניין הפרקטיקה של חיפושים משטרתיים "בהסכמה". בקשות רשות הערעור הוגשו במסגרת שני תיקים, בהם הורשעו אנשים בעקבות ממצאים שנתפסו בחיפושים בלתי חוקיים: במקרה אחד, נתפס סכין אצל אדם אשר "נתבקש" בידי שלושה שוטרים חמושים לרוקן את כיסיו, וזאת ללא כל חשד סביר כי ביצע עבירה. במקרה השני, בוצע חיפוש בחדרו של אדם בעקבות "הסכמה" שהושגה מאמו.

ביחד עם עו"ד לילה מרגלית הגשתי בקשה להצטרף לדיון כ"ידיד בית המשפט" (pdf). טענו שהפרקטיקה של "חיפושים בהסכמה" היא בלתי חוקית, וחסרה את התנאים ההכרחיים לקיומו של רצון חופשי, ולהחלטות אוטונומיות ומושכלות של אזרחים בני חורין. העלינו גם את פגיעתה בזכות לכבוד ובזכות לשוויון, ובמיוחד הדגשנו בבקשה את ההשלכות המסוכנות שיהיו להכשרה של פרקטיקה זו על שחיקת הזכות לפרטיות בתחומים רבים אחרים. בנוסף, התייחסנו לבלבול המסוכן העולה מעמדת המדינה בין מושג "ההסכמה" לבין מושג "הציות" בנסיבות של אי שוויון ויחסי מרות, ועמדנו על התפיסה השגויה העולה מטענות המדינה לפיה רק מי שיש לו "מה להסתיר" דורש הגנה על פרטיות. הזכות לפרטיות הנפגעת ממדיניות המשטרה איננה רק זכותו של העבריין, הנתפס בקלקלתו, אלא זכותו של כל אחד מאיתנו להגנה נאותה על זכויותיו היסודיות (ראו גם מכתב שכתבה לילה במחאה על חיפושים חסרי עילה - "בהסכמה", כמובן "בהסכמה" - בשכונת רחביה בירושלים).

תגובת המדינה לערעורים היתה מעצבנת וחצופה. בין היתר נטען שם, שאל לו לבית המשפט להיכנס לעובי הקורה בסוגייה של "חיפוש בהסכמה", כיוון שמשרד המשפטים שוקד בימים אלה על ניסוח חוק "אשר יסמיך שוטרים לבצע חיפוש על הגוף אף ללא חשד סביר". למה מעצבנת? משום שהמשטרה ומשרד המשפטים יודעים, שכל חקיקה גחמנית להרבות את סמכויות המשטרה תקבל בסופו של דבר את אישור הכנסת. במקום להביא ראיות מוצקות לקיומו של צורך בסמכות החדשה, ישמעו חברי הכנסת את הזמירות הקבועות של "פשע גואה" (גם אם הנתונים מראים אחרת) ויאשרו את החוק. למה חצופה? משום שבטענה הזו מקופלת ההודאה, ש "חיפוש בהסכמה" אינו חוקי, ושעל מנת להכשירו יש צורך בחקיקה חדשה. אבל חרף זאת - כל עוד אין חקיקה חדשה, המשטרה תמשיך לערוך חיפושים ללא עילה, בחסות של "הסכמה" כביכול. 

גם במצבים מרוככים יותר, להבדיל מהסיטואציה המתוחה והקיצונית של מפגש בין אזרח לבין שוטר המעכב אותו וממטיר עליו שאלות ודרישות, אין להניח קיומה של "הסכמת" אמת הניתנת לאיש הרשות. כך, למשל, שעה שמשרד הפנים טען, כי זרים בני-זוג של ישראלים אינם מגורשים אלא רק "מתבקשים" לעזוב את הארץ, הגיב השופט חשין כך:
"טענה-תשובה זו אין בה ולא כלום. לשונם של בני-תרבות היא לשון-נימוסין, וראוי לנו, לכולנו, כי נשיח איש עם רעהו – וגם עם מי שאינו רענו – בלשון נימוסין. בה-בעת, אסור לנו שנטעה בלשון-הנימוסין, והרי כולנו ידענו כי בתוך כפפת-המשי טמון אגרוף… רשות משרד הפנים המבקשת מזר כי יעזוב את הארץ, חזקה עליה כי עושה היא במסגרת סמכותה. השאלה היא אפוא, אם מוסמכת היא… על עצות שאינן-עצות ועל הצעות שאינן-הצעות שמענו מזמן, וידענו להבחין בין הצעה לבין הוראה ובין עצה לבין פקודה" (בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים)

אם לחזור לסיפור שבו פתחתי. לבטח יימצא החכמולוג, שיטען שהסיפור דווקא מוכיח שהפרטיקה של המשטרה היא ראויה: הנה, מצאו סכין. זהו הקשקוש הידוע, שלפיו אזרח שאין לו מה להסתיר אינו צריך לעמוד על זכויותיו לפרטיות ולכבוד. גם אם נניח שהבחור שנעצר היה מורשע בעבירה של החזקת סכין - הנחה ספקולטיבית לאור נסיבות העניין - עדיין מדובר במקרה אחד מיני עשרות, שבהם אזרחים נדרשים "להסכים" לחיפוש חסר עילה, ובסופו של דבר גם חסר תוצאות. אפשר להניח שאם המשטרה היתה פורצת באישון לילה לבתים פרטיים שנבחרו באקראי,  קרוב לוודאי שבאחוז קטן מן המקרים היא היתה מוצאת ממצא שיבסס חשד ואולי גם כתב אישום. אבל במדינה דמוקרטית המשטרה אינה יכולה לפרוץ סתם כך לבתים או לערוך חיפוש על גופו של אדם:

הרושם המוטעה, כאילו הזכות לפרטיות נחוצה אך ורק לעבריין שיש לו מה להסתיר, עלול להתחזק דווקא לנוכח הקושי לאכוף את הזכות. מרבית הפגיעות בפרטיות נגמרות בלא כלום. האזרח שעוכב על ידי שוטרים ללא עילה חוקית ועבר חיפוש "בהסכמה", העובד שנאלץ "להסכים" לחיפוש, מעקב או ציתות, הצרכן שמידע אישי שלו הועבר בניגוד לדין – כל אלה אינם ממהרים לתבוע את עלבונם ואת זכויותיהם. כך יוצא, שמרבית המקרים של פגיעה בפרטיות מגיעים לבירור משפטי הם דווקא אותם "מקרים קשים", שבהם הניבה הפגיעה בזכות ממצאים "מרשיעים" נגד קורבן הפגיעה. על כף המאזניים אין עומד אך החיפוש הספציפי בכיסיו של פלוני או בביתו של אלמוני - אלא השאלה היסודית אם אנו כחברה לוקחים ברצינות את הרעיון, שסמכות המשטרה לפלוש לרשות היחיד נתונה למגבלות ממשיות כלשהן. על כף המאזניים עומד ההבדל היסודי בין חברה חופשית, שבה אזרחים מהלכים בראש מורם ויודעים, שאפילו שוטר אינו רשאי לפלוש לפרטיותם ללא עילה כדין, לבין חברה שבה כל אחד עשוי להיחשף - תלוי בשיקול דעתו הבלעדי של השוטר - לחיפושים שרירותיים ומשפילים.

וכאן אני אוהב לצטט (איך לא) את Schneier:
Too many wrongly characterize the debate as 'security versus privacy.' The real choice is liberty versus control. Tyranny, whether it arises under threat of foreign physical attack or under constant domestic authoritative scrutiny, is still tyranny. Liberty requires security without intrusion, security plus privacy. Widespread police surveillance is the very definition of a police state. And that's why we should champion privacy even when we have nothing to hide." (Bruce Schneier The Eternal Value of Privacy" Wired 18.5.06).
.

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park