יום רביעי, 13 באפריל 2011

פסק דין עם מידע אישי ואינטימי נגיש לרבים ונשאר לדיראון עולם

בית משפט השלום בירושלים פסק פיצויים לאב ולשני ילדיו, לאחר שפסק דין שניתן בתיק גירושין בין האב לאם הילדים, הופץ על ידי הנהלת בתי המשפט ללא השמטת פרטים מזוהים, ופורסם באופן זה על ידי אתר משפטי ברשת האינטרנט. (תא (י-ם) 14383/06 פלונית נ' הנהלת בתי המשפט ודינטרנט ).
פסק הדין מזכיר לנו את החומרה היתרה של פגיעה בפרטיות בעקבות פרסום באינטרנט:

"ישנו אינטרס רב מאד שפסקי-דין מעין אלו לא יפורסמו ברבים במאגרי מידע משפטיים. בהקשר זה, ודווקא לאור העובדה שהפרסום נעשה באינטרנט, בדרך שמאפשרת פרסום נרחב, ישנה חובה מוגברת להגן על מי שעשוי להיפגע מהפרסום האסור. בשונה מימים עברו, שבהם פרסום בנייר היה מושלך כעבור ימים, היום כל פרסום נשאר לדיראון עולם. בשל תוכנות חיפוש כמו Google, גם כל פרסום הופך להיות נגיש לרבים והופך לנחלת הכלל. אם בעבר נאמר ש"עם העיתון של אתמול אפשר לעטוף את הדגים של מחר", היום "העיתון", כך נראה, נשאר לנצח, והדגים נארזים באריזות אחרות. בשל כל אלו, ישנו אינטרס חברתי להטיל חובות מוגברות על כל גורם שמפרסם מידע באינטרנט, לבל יימצא פוגע באדם כלשהו באמצעות פרסומיו, ולבל יעשה כן תוך עבירה על החוק. " (פסקה 39).

להמשך הרשימה …ברקע התביעה עומד חוק בתי המשפט (סעיף 68(ה)(1)), שלפיו "ענייני משפחה… יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי". עניינים שנדונו בדלתיים סגורות אין לפרסם עליהם "דבר… אלא ברשות בית המשפט." (סעיף 70(א) לחוק).
במקרה הנדון, החליט בית המשפט לענייני משפחה להתיר את הפרסום תוך השמטת פרטיהם המזהים של בעלי הדין. החלטה זו בוצעה באופן חלקי בלבד ופסק הדין פורסם באתר האינטרנט של הנתבעת 2 כשמופיעים בו פרטיהם המלאים של התובע וגרושתו, לרבות ציון שמותיהם המלאים, הכתובת המלאה של דירתם, עיסוקיהם, תאריכי הלידה שלהם ותאריכי הלידה של ילדיהם.
בית המשפט קובע, כי לבד מהפרת הוראות חוק בתי המשפט חבות הנתבעות כלפי התובעים בשל פגיעה בפרטיות ובשל עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין). אמנם, הנתבעת 2 טענה להגנתה, כי הניחה שקיבלה את פסק הדין בנוסח שהותר לפרסום (כלומר, הוא מותר לפרסום, לפי חוק בתי המשפט). אלא שמסתבר שפסקי הדין פורסמו באתר המשפטי לאחר שעברו עליהם וחיברו להם תקציר.
"עורך התקציר מטעם הנתבעת 2 צריך היה לתת את דעתו לכך, שנפלה שגגה תחת ידי מי שאפשר את העברת פסק הדין מבית המשפט, בעוד שכאמור, כבר בתחילתו מובאים פרטים מזהים של בעלי הדין שלא נמחקו, הגם שהם אסורים בפרסום. גם חזקה על עורך התקציר, שנתן דעתו לכך שבכותרת פסק הדין מופיעים שמות הצדדים בראשי תיבות, כפי שגם נכתב בתקציר, ומיד לאחר מכן מופיעים שמותיהם המלאים. בנסיבות אלו, עורך התקציר מטעם הנתבעת יכול היה לצפות את הנזק שייגרם מהפרסום, ועל-כן, גם צריך היה לצפותו. " (פסקה 43).

כיוון שהנתבעת לא מילאה את חובת הזהירות המוטלת עליה, היא אינה יכולה לחסות בצל ה"הגנה טובה" שיש לנתבע ש"לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות" (סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות; ראו פסקה 46 לפסק הדין).
אני שואל עצמי אם היה צורך להיזקק לעוולה הרשלנות לפי פקודת הנזיקין, לאחר שנקבע שהפרסום מהווה פגיעה פרטיות בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. שהרי "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין..., יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה." (סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות). נכון שכדי לשלול את ההגנה שבסעיף 18(2)(א) יש להגיע למסקנה, שהיה על הנתבעת לדעת "על אפשרות הפגיעה בפרטיות", כלומר – התרשלה, ואולם עוולת הרשלנות שפקודת הנזיקין מותנית בתנאים נוספים שאינם נדרשים בהכרח במקרה זה.
לבד מכך, בתביעה בעוולת הרשלנות מוטל על התובע להוכיח ולשכנע שהתקיימו כל רכיבי העוולה, לרבות זה שמתייחס לשאלה האם היה על הנתבע לנקוט במשנה זהירות. לעומת זאת, בתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, די לתובע בכך שיוכיח שהיתה פגיעה בניגוד לחוק, והנתבע הוא שצריך להוכיח ולשכנע שלא התרשל – ש"לא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות". כפי שכותב אלי הלם (בעמוד 205 לספרו) "הידיעה אינה נבחנת ביחס לפגיעה בפרטיות שנעשתה אלא ביחס ל'אפשרות הפגיעה'. בכך מטיל המחוקק על המבקש לחסות תחת הגנה זו, נטל ראייתי כבד, שכן עליו להוכיח שלא ידע ולא יכול היה לדעת שבפעולה המעוולת היה פוטנציאל של פגיעה בפרטיות".
יתרון נוסף שיש בתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות (סעיף 29א(ב)(1)), מרגע שהוכחה הפגיעה בפרטיות אין צורך להוכיח נזק כדי לזכות בפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שאכן נעשה בפסק הדין שכאן (בפסקה 59). ואם כבר נגעתי בפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 29א(ב)(1) – בפסיקה יש חוסר אחידות לגבי סעיף זה. יש בתי משפט שסבורים שהוא בא לסייע לתובע שלא הצליח להוכיח את שיעור הנזק. בית המשפט במקרה שלפנינו סבור אחרת, ובצדק לדעתי: הוא משתמש בסעיף 29א(ב)(1) במקום שלא הוכח עצם קיומו של נזק – תביעת הילדים. לעומת זאת, כאשר הוא מגיעים לתביעת האב נפסקים פיצויים בהתאם לאומדנה ולא לפי סעיף 29א(ב)(1). כלומר, ברגע שברור שהיה נזק ממוני, רק שקשה להוכיח את היקפו, אין צורך להיזקק לסעיף הפיצוי הסטטוטורי - בית המשפט יכול לפסוק פיצוי לפי אומדנה. את זה יכלו בתי המשפט לעשות, ועשו, גם לפני שחוקק סעיף 29א(ב)(1).
פסק הדין אינו מסתפק בעובדה שהפרסום נעשה בניגוד להוראת חוק בתי המשפט (סעיף 70(א) שקובע, כזכור, איסור פרסום על התדיינות של בית המשפט לענייני משפחה, המתנהלת בדלתיים סגורות לפי סעיף 68(ה)(1) לחוק בתי המשפט). אכן, פרסום שכזה מהווה "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם" (סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות), ו "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סעיף 2(9)). הוא מספיק כדי לקבוע שהנהלת בתי המשפט פגעה בפרטיות התובע. אבל לא מספיק כדי לחייב את הנתבעת מספר 2 (דינטרנט פקסדין) שקיבלה לידיה את פסק הדין מבלי שהיה עליו כיתוב "בדלתיים סגורות". דיטרנט פגעה בפרטיות כיוון שחטאה ב"פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או ... התנהגותו ברשות היחיד" (סעיף 2(11)).
יש חשיבות לעובדה שבית המשפט בוחן את המידע האישי שנכלל בפסק הדין נשוא התביעה, וקובע שיש בפרסומם משום פגיעה חמורה בפרטיות וזאת במנותק מהעובדה שהוא ניתן ב"דלתיים סגורות". "מעבר להוראות המיוחדות האוסרות פרסום פסק-דין ופרטים על אודות הליכים משפטיים מהסוג הנדון, לא יכולה להיות מחלוקת שפרסום תוכנו של פסק הדין, באופן שחושף פרטים מלאים של בעלי הדין, מהווה פגיעה חמורה בפרטיות." (פסקה 35 לפסק הדין). כלומר גם אילולא היה הפרסום מנוגד להוראות חוק בתי המשפט, היה בו משום פגיעה חמורה בפרטיות.
הדברים הללו גם אומרים משהו על כל פסקי הדין, שאינם חוסים בצילם של "דלתיים סגורות" ועדיין מכילים נתונים אישיים מהסוג שנכלל בפסק הדין נשוא התביעה. שכן, ברור שמידע אישי רגיש ואינטימי נכלל גם בפסק דין שאינם מכריעים בסכסוכים משפחתיים. פסקי דין בתביעות נזקי גוף, למשל, מכילים לא פעם פרטים אישיים ואינטימיים לא פחות. העובדה שהם אינם נהנים מההגנה האוטומטית של חוק בתי המשפט אינה מכהה את החומרה של הפגיעה בפרטיות שנגרמת עקב פרסומם. על כן, במקרה כזה, שומה על בית המשפט שנותן אותם, להפעיל את שיקול דעתו ולאסור על פרסומם או לחלופין פרסום פרטים מזהים של הצדדים. זאת כיוון שבית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשםמניעת פגיעה חמורה בפרטיות" (סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט).
"מעניין לציין – או שמא, מפתיע לציין – שהוראת סעיף 68(ה)(1) נכללה בספר החוקים לראשונה בשנת 1995, בעת שנחקק חוק בית המשפט לענייני משפחה… … עד כניסתו של תיקון זה לתוקף, במשך שנים רבות, פסקי-דין רבים שעוסקים בסוגיות של סכסוכי גירושין וענייני משפחה אחרים, פורסמו בכרכי פסקי הדין ובמקומות אחרים, מבלי ששמות הצדדים ופרטיהם הוסתרו. די בעיון חטוף בפסקי הדין הרבים שנזכרים בפסק הדין הנדון, כדי להיווכח במספרם הרב – הרב מדי – של אותם פסקי-דין ב'ענייני משפחה' שפורסמו במשך שנים רבות תוך ציון שמות הצדדים… תוך חשיפת עניינים אישיים ואינטימיים של רבים, אשר לא בטובתם, מצאו את שמותיהם ואת נסיבות חייהם, הופכים ל'הלכה' ב'סוגיות משפטיות'. מבחינתם לא היו אלו 'סוגיות משפטיות', אלא בעיות אישיות קשות ולא אחת מביכות, שעימן נאלצו להתמודד במסגרת חייהם האישיים והפרטיים כל כך, אך הפכו לנחלת הכלל ושמותיהם הפכו ל'הלכות'." (פסקה 35 לפסק הדין).


לדעתי דברים אלה יפים גם לפסקי דין שאינם ניתנים על ידי בית הדין למשפחה, ושיש בהם מידע אינטימי. למשל את פסק הדין, שדן בשאלה האם ראוי לפסוק לנפגע תאונת דרכים פיצוי למימון שירותי מכון לווי (ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ).
דבר אחרון. יפה דורש ויפה מקיים: שימו לב, שלגבי פרסום פסק הדין שלפנינו (לא לבלבל עם פסה"ד נשוא התביעה) בית המשפט אינו מסתפק בהגבלת הפרסום על דרך השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין. בהיותו מודע לאפשרות שמאן דהוא יעשה שימוש בפרטים אגביים שהוזכרו בפסק הדין כדי להתחקות אחר זהות המתדיינים, מציין בית המשפט, כי "לא יוזכר בפסק-דין זה המועד המדויק שבו ניתן ואף לא נתונים מדויקים אחרים על אודותיו, מעבר למתחייב". ניתן לראות בכך מענה מסוים לפנייה של מנהל בתי המשפט, בה הוא ביקש מהשופטים לכתוב פסק דין תוך מודעות להשלכות שיש לפרסום ברשת האינטרנט.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

מה רע?

ר. אמר/ה...

- "דבר אחרון. יפה דורש ויפה מקיים: שימו לב, שלגבי פרסום פסק הדין שלפנינו (לא לבלבל עם פסה"ד נשוא התביעה) בית המשפט אינו מסתפק בהגבלת הפרסום על דרך השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין. בהיותו מודע לאפשרות שמאן דהוא יעשה שימוש בפרטים אגביים שהוזכרו בפסק הדין כדי להתחקות אחר זהות המתדיינים, מציין בית המשפט, כי "לא יוזכר בפסק-דין זה המועד המדויק שבו ניתן ואף לא נתונים מדויקים אחרים על אודותיו, מעבר למתחייב".".


- שימו לב גם למופיע בפסק הדין בפינתו השמאלית התחתונה.




[ - - - | | | | | | - - - - - - - - - ;) - - - - - - - - - | | | | | | - - - ]

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park