להמשך הרשימה …
הבוקר הופעתי מול פרופ' מיכל בלר, מנכ"לית ראמ"ה, בתכנית "העולם הבוקר" ב"רשת" (השכמה טלפונית ברבע לשש בבוקר: "עורך דין פינצ'וק". ואני מנסה לנער מעלי את חבלי השינה, להיפרד מחלום מתוק שחלמתי, שאלתי האם גם במצב הזה אני חייב להיות "עורך דין"). מההפקה של התוכנית נמסר לי, שבמשרד החינוך ניסו להניא אותם מלעשות אייטם בנושא. ככה מקדמים הצעת חוק שיש לה השלכות על מרב המשפחות בישראל ומקימה מאגר מידע רגיש על תלמידים - "בשושו" כפי שתיאר זאת המנהל של גמנסיה הרצליה, ד"ר דגני, שהתראיין איתי ועם בלר ב"עושים סדר" של קרן נויבך ב"קול ישראל".
מקווה שיהיה לי זמן לפרט יותר בהמשך (תוספת מאוחרת: הנה מה שפרסמתי ב-ynet). בינתיים, בעקבות הראיון ברדיו, קיבלתי שיחת טלפון ממורה מאיזור המרכז, שסיפר כיצד פועלות הסוקרות של ראמ"ה בשטח. כן, כן, חוק עדיין אין, אבל מידע אישי רגיש ומזוהה כבר לוקחים. נניח לרגע בצד את שאלת החוקיות (כנראה שעדיין לא התעוררתי, עדיין לא לגמרי "עורך דין") - שימו לב לאתיקה החינוכית: מגיעים לבית-ספר, מחלקים שאלונים פולשניים, מאיימים על המורים ועל התלמידים שימלאו את השאלון אחרת "הכיתה שלכם תיפסל" "בית הספר ייפגע בדירוג" "תצטרכו לעבור שוב את מבחני המיצב". הדברים פורסמו ב-ynet וב"הארץ" והביאו להקמתה של קבוצת פייסבוק: "תלמידים - לא רובוטים", שאליה הצטרפו יותר מ-8,000 חברים.
בתכנית הבוקר ברדיו הבטיחה מנהלת ראמ"ה, פרופ' מיכל בלר, שלתלמידים יוסבר שאין כל חובה לענות על השאלות. עושה רושם שבשביל זה יצטרכו לעשות שינוי רדיקאלי בראמ"ה. תראו מה מספרים באתר קבוצת הפייסבוק:
"כאשר הגענו היום בבוקר לבית הספר, אחד המורים אמר לנו שהשאלון לא יהיה אנונימי, הוא יהיה 'חסוי' ושלא נכתוב את שמנו על השאלון ושנגיש אותו ללא שם... הרכזת נכנסה לכיתה יחד עם בוחנת או נציגה ממשרד החינוך, חילקו לנו את השאלונים, ומסתבר שלא היינו צריכים לכתוב את שמנו הוא כבר היה מודבק שם עם ת"ז, כיתה, בית ספר ובר-קוד. חלקנו הסרנו את המדקה או צבענו אותה עלמנת שלא יהיה אפשר לראות את השם, אך מסתבר שאחרי שיצאנו מהכיתה הדביקו לנו את המדבקה עוד פעם ללא ידיעתנו... חזרנו לכיתה... וכאשר ביקשנו את הטפסים בחזרה נעננו בסירוב, בצעקבות ובזילזול... המנהלת ניסתה לשכנע אותנה שהשאלון הוא חסוי, ולא יהיה שימוש במידע שכתבנו, אבל אנחנו רצינו ששמנו יוסר. חשוב לנו לציין, השאלות היו שאלות אישיות עלינו ועל התנהגות בבית הספר, והיו תשובות שלא רצינו שידעו שכתבנו. לא השתכנענו ובסך הכול ביקשנו שיורידו את שמותינו, אם מדובר בסטטיסטיקה אין צורך בשמות. פנינו לכמה וכמה מורים, הם עמדו לצידנו אך ברגע שנכנסו לדבר עם המנהלת על כך הם חטפו צעקות... חופש הדיבור והזכות לפרטיות נשללו מאיתנו במקרה זה, אבל אנחנו לא שתקנו. לא משנה כמה ביקשנו והתחננו ומרדנו - הם התעלמו."
אם לכך התכוונה פרופ' בלר, כשאמרה ל"הארץ" ש"הילדים אוהבים לענות על השאלונים" - מה זו אהבה?
אני עדיין תחת תחושת הכעס והמיאוס שאחזה בי למקרא הדברים באתר של התלמידים. לכן, כך לימדוני ניסיון העבר וסבתי המנוחה, מוטב לי שאחריש. בעבר הסבירה מנהלת התכנית פרופ' בלר, ש"מדידה והערכה הם אמצעי ולא מטרה". מה חבל שבלהט העשייה נזנח עקרון זה והתלמידים והוריהם הפכו לאמצעי בשירות מנגנון המדידה - מדידה לא חינוכית בעליל.
קבוצת פייסבוק של תלמידים שמספרים על ראמ"ה, תלמידים - לא רובוטים
אבנר פינצ'וק "מה שמשרד החינוך לא רוצה שתדעו" ynet 10.7.10 וגם כאן ברשימה הבאה
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה